ספר אינטרנט שלם. תרגום חופשי ומעובד של הספר 1984
תרגום לעברית ועיבוד: גור אורלב
תוכן עניינים:
התורה והמעשה של הקולקטיביזם האוליגרכי - עמנואל גולדשטיין
היה זה יום בהיר וקריר בחודש ניסן, והשעונים הראו שלוש-עשרה. וינסטון סמית הצמיד את סנטרו לחזהו בשל הרוח החזקה ומיהר להיכנס דרך דלתות הזכוכית של בניין 'אחוזת הניצחון', אך לא הספיק למנוע מעננת אבק להסתנן פנימה יחד איתו. המסדרון הדיף ריח של כרוב מבושל ושטיחים ישנים, וסדקים קישטו את שכבות צבע החרדל של קירותיו. בקצה הרחוק היה תלוי פוסטר צבעוני מדי וגדול מדי לסביבתו, כמטר רוחבו, אשר כיסה את מחצית הקיר. על הפוסטר הופיעו פניו של גבר כבן ארבעים וחמש עם שפם שחור מרשים ותווי פנים מחוספסים אך נאים. "האח הגדול צופה בך" היה כתוב בתחתיתו.
וינסטון פנה לעבר המדרגות. אין טעם לנסות את המעלית. גם בימים רגילים היא פעלה לעיתים רחוקות, וכעת החשמל היה מנותק כחלק ממאמץ משותף לחיסכון באנרגיה, לקראת שבוע-השנאה. הדירה שלו הייתה בקומה שבע, והוא, בן שלושים עם פצע כרוני מעל קרסול ימין, טיפס לאיטו במעלה המדרגות. בכל קומה עצר לנוח, ובכל קומה פוסטר אחר עם אותם הפנים, צפה בו.
כשפתח את דלת הדירה התעורר לחיים צג על הקיר מימינו. אדם מעונב ומחויט עם קול מתקתק הופיע והקריא בעונג מספרים שהיו, ככל הנראה, קשורים בייצור ברזל. וינסטון לחץ על כפתור והתמונה הוחשכה, עוד כפתור והקול נחלש אך המילים עדיין נשמעו בבירור. ניתן היה להחליש את הווליום, אך לעולם לא לכבות לחלוטין. הוא הסתובב אל החלון והביט בהשתקפות של עצמו: שערו בהיר, פניו סמוקות מטבען, עורו חיוור וסרבל המפלגה הכחול שלבש הדגיש את צלליתו הצנומה. בחוץ העולם נראה קר. מערבולות רוח סחררו אבק ולכלוך מהמדרכה. למרות שהשמש זרחה והשמיים היו כחולים, הכל נראה חסר צבע. חסר צבע, מלבד הפוסטרים הארורים שהודבקו בכל פינה, וכמו נועצים בו את מבטם. אחד הפוסטרים היה קרוע בפינה והקרע התנופף ברוח, חושף לסירוגין את המילה "אינגסוק". רחפן זמזם כמו זבוב כחול, ועבר בין חלונות הבניין שמולו. זה היה סיור המשטרה, מציץ לחלונות הבתים. הסיורים האלה לא באמת היו חשובים. רק משטרת המחשבות הייתה חשובה.
מאחורי גבו של וינסטון, הקול המתקתק המשיך לקשקש על ההישגים המדהימים של התוכנית התלת-שנתית. המכשיר נקרא טלסקרין, והוא שידר וקלט בו זמנית. כל צליל מעל רמת לחישה נשמע וכל מה שבשדה הראייה, נצפה. אי אפשר היה לדעת מתי האלגוריתם של משטרת המחשבות החליט להקליט אותך – זה היה עניין של ניחוש. ייתכן אפילו שכולם הוקלטו כל הזמן, זה לא היה מופרך לחלוטין. סוכני המחשבות יכלו להתחבר לכל טלסקרין בכל עת, כך שכולם היו חייבים לחיות – וחיו - בהנחה שכל צליל ותנועה תמיד תחת מעקב.
וינסטון הפנה את גבו לטלסקרין. זה היה בטוח יותר, אך גם גב יכול לחשוף דברים מסוימים. הוא הביט אל מקום עבודתו - משרד האמת. מבנה בטון לבן ומאסיבי, אשר התנשא מעל הנוף המטונף. 'זו לונדון', חשב, עיר הבירה של חבל ארץ א', המחוז השלישי בגודלו באוקיאניה. הוא ניסה להיזכר האם גם בילדותו לונדון נראתה כך, אך העבר היה מעורפל וכמעט לא נותרו לו זיכרונות ברורים מילדותו. האם תמיד המדרכות היו שבורות וזבל נערם בתחתית כל בניין? האם תמיד היו חלונות שנסגרו בדיקטים וציליות במקום תריסים? האם מבנה משרד האמת תמיד ניצב, אלמותי וענק, מעל כל אלה? וינסטון איתר במבטו את הכניסה הראשית למשרד, ומעליה, באותיות גדולות ויפות התנוססו סיסמאות המפלגה:
מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בורות היא חוזקה
משרד האמת הכיל בערך שלושת אלפים חדרים בבניין עצמו, ועוד כמות דומה ברשת מסועפת של חדרים ללא חלונות מתחת לקרקע. ברחבי לונדון היו עוד שלושה מבנים דומים, גדולים כל כך עד שניתן היה לראות את כולם מגג ׳אחוזות הניצחון׳. אלה היו ארבעת המשרדים שהיוו את כל מנגנון השלטון: משרד האמת עסק בתחומים כמו חדשות, בידור, חינוך, וקידום השפה הרשמית של אוקיאניה - שיחדש; משרד השלום עסק במלחמה; משרד האהבה שמר על החוק והסדר; ומשרד השפע אמון על ענייני כלכלה.
משרד האהבה היה מפחיד במיוחד. לא היו בו חלונות כלל. וינסטון לשמחתו מעולם לא היה בפנים, אפילו לא קרוב. אי אפשר היה להיכנס אליו אלא רק בענייני עבודה רשמיים, וגם אז דרך מבוך של שערים, דלתות, ומקלעים בשליטה מרחוק שיכלו לחורר אדם ברגע.
וינסטון עטה על פניו הבעה של אופטימיות שקטה, הסתובב חזרה לכיוון הטלסקרין, חצה את החדר ונכנס למטבחון. הוא ויתר על הארוחה בחדר האוכל כדי לחזור לדירתו למשך הפסקת הצהריים, למרות שבדירה לא היה כמעט שום דבר לאכול חוץ מקצת לחם שהוא העדיף לשמור למחרת. הוא אכל פרוסת לחם אחת, והוריד מהמדף בקבוק עם תווית לבנה פשוטה: ג'ין הניצחון. היה למשקה ריח מתקתק ומרקם שמנוני. וינסטון מזג לעצמו כוס, הכין את עצמו, ואז גמע את המשקה החריף בשלוק אחד כמו תרופה. פניו האדימו ועיניו דמעו, אבל אחרי דקה העולם נראה קצת פחות גרוע. הוא חזר לסלון והתיישב ליד שולחן קטן בגומחה משמאל לטלסקרין. ממגירת השולחן הוא שלף עט ומחברת ריקה עם כריכה מעוטרת בצבע אדום-ארגמן.
באופן לא שגרתי, הטלסקרין בביתו הוצב לצד הגומחה שבה ישב כעת וינסטון, שכנראה נועדה במקור להתקנת מדפים שלא היו שם. כשישב בגומחה ונצמד לקיר וינסטון הצליח להישאר מחוץ לטווח הראייה של הטלסקרין. עדיין שמעו אותו כמובן, אבל לפחות לא יכלו לראות אותו. ההזדמנות הבלתי סבירה הזו בחדרו הציתה בו תקווה, והרעיון עצמו עלה בזכות המחברת. כריכת המחברת האדומה עוצבה באופן יפהפה. הנייר היה איכותי, מסוג שכבר הפסיקו לייצר מזמן. עלתה במוחו המחשבה שהמחברת כנראה הייתה מבוגרת יותר ממנו. הוא ראה אותה כשעבר ליד חנות עתיקות באיזה שכונה עלובה, ומיד חשק בה. אחרי שוידא שלא עוקבים אחריו, נכנס לחנות וקנה את המחברת ועט בשני דולר וחצי. חברי מפלגה לא היו אמורים להיכנס לחנויות שלא קיבלו את אישור המפלגה, אבל הכלל הזה לא באמת נאכף. היו יותר מדי דברים שאי אפשר היה להשיג בחנויות מפלגה מאושרות. הוא נשא את השלל בתיקו, חושש מעט להיתפס על חם עם החפץ המפליל, ועד שהגיע לביתו התגבש בו הרעיון.
הוא עמד לכתוב יומן.
זה לא היה בניגוד לחוק באופן מפורש, כי לא היו חוקים מפורשים. אבל הוא ידע שאם ייתפס ייכנס למאסר ואולי אף יהיה נידון למוות. וינסטון הרים את העט, והיסס, בטנו מתהפכת קצת. לכתוב היה מעשה מכריע, מרשיע, מעשה של מחאה. וינסטון כתב על הנייר בכתב יד רועד מעט:
ב' בניסן תשמ"ד
הוא נשען אחורנית. תחושת חוסר אונים שטפה אותו. למי בעצם הוא כותב את היומן הזה? דור העתיד, אלה שטרם נולדו? גודל הפרויקט שלקח היכה בו. עלה במוחו ביטוי מתוך שיחדש: יש-מאין. ביטוי שרומז שניתן להחזיק בראש עובדות סותרות וזה תקין. כיצד יתקשר עם העתיד? אם העתיד יהיה דומה להווה, אף אחד לא יוכל להקשיב לו; אם יהיה שונה, אין סיבה שהם יתעניינו במצבו.
הוא המשיך לבהות בדף. הטלסקרין החל להשמיע מוסיקה צבאית רועשת. מוזר, הוא לא רק איבד את היכולת לבטא את עצמו, אלא אפילו שכח מה בכלל רצה לומר. במשך שבועות הוא התכונן לרגע הזה, ומעולם לא עלה בדעתו שלא ידע מה לכתוב. הרי כל מה שהיה עליו לעשות הוא להעלות על הכתב את הרעיונות והדברים שרצו בראשו כבר שנים. אבל ברגע האמת, מעיין הרעיונות יבש. הפצע הכרוני ברגלו התחיל לגרד אך הוא לא העז לגרד, כדי שלא להחמיר את מצב הפצע. השניות חלפו. הוא לא היה מודע לשום דבר פרט לפצע, תחושת השכרות מהג׳ין וריקנות הדף שמולו.
ואז פתאום הוא התחיל לכתוב כמו משוגע, המילים זרמו בבלגן, בלי פיסוק או נקודות. כתב ידו הקטן התפתל ברחבי הדף:
ב' בניסן תשמ"ד. הלכתי לקולנוע אתמול, היו רק סרטי מלחמה. אחד טוב על ספינה מלאה פליטים שהופצצה איפשהו בים התיכון. הקהל נהנה מצילומים של גבר זר שמן שמנסה לשחות כשרחפן חמוש רודף אחריו. קודם ראו אותו שוחה כמו כלב במים אחר כך דרך כוונות ואז הוא היה מלא חורים והים סביבו הפך ורוד והוא שקע כאילו שנכנסו לו מים דרך החורים הקהל התפקע מצחוק ואז ראו סירת הצלה עם משפחות וילדים זרים ומסוק צבאי מרחף מעליה ראו שם אישה עם הלבוש של ההם יושבת בחרטום מחבקת ילד והוא צרח צרח והחביא את הראש בין השדיים שלה כאילו ניסה להתחפר פנימה והאישה ניסתה להרגיע אותו למרות שהיא עצמה הייתה כחולה מפחד ומה היא תעשה תגן עליו מכדורים עם הידיים ואז המסוק הפיל פצצה על הסירה היה בום ואור ומלא חלקים עפו לכל הכיוונים הצלם היה ממש מוכשר כל הכבוד לו צילם את הכל בהילוך איטי ראו ממש כדור של אור ושברים וחתיכות של אנשים מתעופפים לכל כיוון הקהל מחא כפיים במיוחד אלה שישבו איפה שהמפלגה אבל באזור של עם-הארץ אישה התחילה לצעוק שלא צריך להראות דברים כאלה מול ילדים זה לא בסדר לא מול ילדים זה לא עושים ככה זה לא בסדר ושוטרים תפסו אותה הוציאו אותה אני לא חושב שקרה לה משהו לאף אחד לא אכפת מה אומרים עם-הארץ תגובה טיפוסית של של עם-הארץ הם לא מבינים
וינסטון הפסיק לכתוב ולקח נשימה. כאבה לו היד והוא לא ידע מה גרם לו לשפוך את גוש השטויות הזה. אבל זה עזר, כי מוחו התבהר והוא נזכר מה באמת רצה לכתוב. זה היה על משהו שקרה במשרד - אם בכלל אפשר להגיד על משהו כל כך קטן "קרה".
השעה הייתה כמעט אחת-עשרה, ובמחלקת התיעוד, שם עבד וינסטון, גררו כיסאות והציבו אותם במרכז האולם מול הטלסקרין הגדול, לקראת רגע-השנאה. וינסטון התיישב באחת השורות האמצעיות כששני אנשים שהכיר בקושי נכנסו לאולם. אחת מהם הייתה בחורה עם שיער שחור ונמשים שראה לעיתים במסדרונות. הוא לא ידע את שמה, אבל ידע שהיא עובדת במחלקת סיפורת. לפי תיק הכלים שנשאה וכתמי הדיו על הסרבל שלה, ניחש שעבדה על מכונות הדפוס. היא הייתה כבת עשרים, בעלת שיער שחור מתולתל ושופע, פנים מנומשות, גוף אתלטי ותנועות מהירות. שפת הגוף שלה שידרה שליטה על כל שריר בגופה. סרט אדום צר, סמל ״שומרי הצניעות״ היה כרוך כמה פעמים סביב מותניה, מעל הסרבל הכחול, מהודק מספיק כדי להדגיש את צורת גופה.
וינסטון לא סבל אותה מהרגע הראשון שראה אותה. הוא ידע למה. זה היה בגלל האווירה של מגרשי כדורסל, מקלחות קרות, טיולים קהילתיים וטוהר-מחשבה שהיא נשאה עימה. אנשים כמוה היו התומכים הנלהבים ביותר של המפלגה, קנאים עיוורים, בולעי סיסמאות, צדקנים ומלשינים. והבחורה המסוימת הזו נתנה לו את הרושם שהיא מסוכנת יותר מרובם. פעם כשחלף על פניה במסדרון, היא שלחה לעברו מבט שחדר לעמקי נשמתו ומילא אותו באימה, לרגע אחד. עלה בדעתו שאולי היא סוכנת של משטרת המחשבות. לא סביר. אך היא עדיין עוררה בו חוסר נוחות.
השני היה בחור בשם אובריאן, חבר במעגל הפנימי של המפלגה, בעל תפקיד בכיר שוינסטון לא ידע מהו. אנשים השתתקו לרגע כשראו אותו מתקרב עם הסרבל השחור של חבר המעגל הפנימי. אובריאן היה גבר גדול עם צוואר עבה ותווי פנים גסים, אכזריים. ועם זאת נחה הבעה של מעין שעשוע נינוח על פניו. למרות המראה המאיים שלו, היה קסם מסוים בתנועותיו. היה לו הרגל ליישר את המשקפיים על אפו שהיה מפתיע בכמה שהיה אלגנטי, כמו אציל מהאגדות. וינסטון ראה את אובריאן רק פעמים בודדות במסגרת עבודתו. הוא חש שהוא חייב להתקרב אליו, לא בגלל הרושם שהוא עשה או המעמד שלו, אלא בגלל אמונה סודית – או תקווה – שהקנאות הפוליטית של אובריאן לא מושלמת. הוא לא ידע להצביע על מה בדיוק גרם לרושם הזה. אולי זה לא היה פגם בקנאות, אלא פשוט ניצוץ של חשיבה עצמאית. בכל מקרה הוא נראה כאדם שאפשר לדבר איתו, באמת, אם רק ניתן היה לכבות לרגע את הטלסקרינים הארורים. אובריאן הציץ בשעונו והתיישב על כיסא בשורה של וינסטון. אישה נמוכה ובלונדינית בשם רייצ'ל, שעבדה בעמדה הצמודה לשל וינסטון, ישבה ביניהם. שחורת השיער ישבה ממש מאחוריו.
רעש איום, דומה לסירנה, נשמע מהטלסקרין הגדול. זה היה רעש שגרם לשיניים לחרוק, לשערות בעורף לסמור וללב לפעום בחוזקה בחזה. הקהל השתתק. רגע-השנאה התחיל.
כמו בכל פעם, פניו של עמנואל גולדשטיין, אויב העם, הופיעו על המסך. נשמעו מהקהל שריקות בוז וצווחות. גולדשטיין היה הבוגד, המורד, הכופר. לפני זמן רב היה אחד ממנהיגי המפלגה, ממש לצד האח הגדול עצמו, ואז יום אחד התהפך עליהם והתחיל לעסוק בפעילויות מהפכניות. הוא נתפס ונידון למוות, ואיכשהו הצליח לברוח. התכנים ברגעי-השנאה השתנו כל יום, אבל לא היה יום בלי עמנואל גולדשטיין. החוטא הראשון, הפנים מאחורי כל העבירות נגד המפלגה שקרו אחריו. היה מפתיע שהוא עדיין בחיים אי-שם וחורש את מזימותיו. פניו של גולדשטיין היו מלאים מעט, סביבם הילה של שיער לבן, זקן תיש קטן ואף מטופש ודק שבקצהו משקפיים עגולים. גולדשטיין נשא את נאום המתקפה הרגיל שלו כנגד המפלגה, מלא ארס וקללות, מוגזם כל כך עד שכל אחד אמור היה לראות דרכו. ובכל זאת, חלקים בנאומו היו מספיק סבירים כדי לעורר את החשש שאנשים אחרים, פחות שקולים, עלולים להיסחף אחריו. הוא קילל את האח הגדול, את הדיקטטורה של המפלגה, דרש שלום עם אסיה, קרא לחופש הדיבור, עצמאות העיתונאים, זכות ההתכנסות, השכלה, צעק בהיסטריה שהמהפכה נבגדה – והכל בנאום נרגש ומבולגן שהיה מעין פרודיה על הנואמים של המפלגה. הוא אפילו השתמש במילים מתוך שיחדש. תוך כדי נאומו, כדי שלא יהיה ספק, צעדו מאחורי ראשו על הטלסקרין המוני חיילים של צבא אירו-אסיה – שורות שורות של נשים וגברים במדים, עם פנים אסיאתיות חסרות הבעה.
תוך פחות משלושים שניות, קריאות זעם וטירוף פרצו מכמה אנשים בחדר. הפנים המעצבנות של הבוגד על המסך, והכוח המפחיד של הצבא מאחוריו, כנראה היו יותר מדי בשביל חלק מהאנשים. גולדשטיין היה מושא שנאה קבוע יותר מאשר אירו-אסיה או מזרח-אסיה, כי כשאוקיאניה הייתה במלחמה עם אחת בדרך כלל היא הייתה בשלום עם השנייה. ולמרות שכולם שנאו אותו ולעגו לו, ולמרות שתורותיו הופרכו ונלעגו מעל במות, טלסקרינים, ספרים, וכל מקום שאפשר לחשוב עליו – למרות כל זה, השפעתו מעולם לא פחתה, ותמיד נמצאו שוטים חדשים שנסחפו אחריו. לא עבר יום בלי שעושי דברו נחשפו על ידי משטרת המחשבות. הוא פיקד על צבא צללים ענק, רשת מחתרתית של קושרים שמטרתם לבלבל אותנו ולהפיל את המדינה. הרשת כנראה נקראה 'האחווה', לפי השמועות, ומספרים שיש להם גם ספרים, אוספים של כפירות ושקרים, שהופצו על ידם.
בדקה השנייה השנאה הגיעה לשיא. אנשים קפצו וצרחו בכל הכוח כדי להטביע את הקול הפועה המעצבן מהמסך. אפילו פניו של אובריאן הסמיקו. הבחורה עם השיער השחור מאחורי וינסטון צווחה "חמור! חמור!" ואז הרימה מילון שיחדש וזרקה אותו על המסך. המילון פגע באפו של גולדשטיין ונפל לריצפה, אך גולדשטיין המשיך ללא הפרעה. ברגע של צלילות, וינסטון גילה שגם הוא צועק עם כולם ומרים אגרופים. הדבר הנורא ברגע-השנאה לא היה שחייבים לשחק תפקיד, אלא להיפך, שאי אפשר היה להימנע מלהצטרף. תוך שלושים שניות, כל העמדת פנים הייתה מיותרת. אקסטזה של פחד, נקמנות, רצון להכאיב, אפילו להרוג, זרמה דרך כל הקבוצה כמו זרם חשמלי שהופך כל אחד ואחת לשונאים עיוורים, לא משנה מי הם היו לפני כן. אבל הזעם היה מופשט.
וינסטון גילה שהשנאה שלו לא הופנתה כלל לגולדשטיין אלא לאח הגדול, למפלגה, למשטרת המחשבות; ברגעים כאלה ליבו יצא אל הכופר הבודד והמושמץ על המסך, שומר האמת והשפיות היחיד בעולם של שקרים. ועדיין הוא היה אחד עם האנשים סביבו, וכל מה שנאמר על גולדשטיין נראה לו נכון. ברגעים כאלה, הסלידה הסודית שלו מהאח הגדול התערבבה בהערצה אליו, האח הגדול נראה לו כמו מלך, מגן בלתי מנוצח, סלע איתן מול האויב. גולדשטיין לעומתו, נראה עלוב, בודד, מסכן ומסוכן.
פתאום מצא את עצמו מעביר את שנאתו לבחורה עם השיער השחור שישבה מאחוריו, והקנאות שלה למפלגה. הזיות הבזיקו במוחו, הוא דמיין שהוא יצליף בה, יקשור אותה עירומה על קיר ויכה אותה. ואז זה היכה בו - הוא הבין למה הוא שנא אותה. הוא שנא אותה כי היא צעירה ויפה, מושכת וחסרת מיניות. כי הוא חשק בה, רצה לגעת בה, להחזיק אותה, לשכב איתה - אבל לעולם לא יעשה זאת, כי סביב מותניה, שנראו כאילו מבקשים חיבוק, היה כרוך הסרט האדום המגעיל, הסמל של הצניעות והפרישות.
רגע-השנאה הגיע לקראת סיום. על המסך גולדשטיין הפך לחייל אירו-אסייתי שטוף שנאה, שהתחיל לירות לכיוון הקהל מה שהקפיץ ממקומם כמה מהיושבים. ואז הם נעלמו והופיע על המסך שחור השיער, שחור השפם, מלא הכוח והרוגע - האח הגדול. אף אחד לא הצליח לשמוע מה בדיוק אמר בגלל הרעש והבלגן, ובכל זאת דבריו וקולו השרו ביטחון. מתחת לדמותו של האח הגדול הופיעו סיסמאות המפלגה:
מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בורות היא חוזקה
רייצ'ל שלחה ידיים לכיוון הטלסקרין, ואמרה בשקט "קדוש". אחר כך טמנה את פניה בידיה, ומלמלה לעצמה כמו בתפילה. מישהו בשורה הראשונה התחיל בדריכת רגליים קצבית וקרא "עם. האח. עם. האח. עם. האח.״ כל הקבוצה הצטרפה לשירה ולקצב. "עם האח שלנו מאוחדים! עם האח שלנו חזקים! כל עוד יש לנו את האור, לעולם, לעולם, לא נדע מחסור" חזרו על השיר כמה פעמים. זה היה פזמון שנשמע לעיתים אחרי רגעים סוערים שכאלה. קריאת הלל לחוכמה והמלכותיות של האח הגדול, אבל יותר מזה, זה היה מעשה של מחיקת המחשבה, להטביע את התודעה בקצב ובשיר. השיר הזה ודומיו מילאו את וינסטון באימה. כמובן שהוא הצטרף, אי אפשר היה אחרת. להסתיר את רגשותיך, לשלוט בפנייך, לעשות מה שכולם עושים, זה היה ברור מאליו.
אבל היה רגע קטן, שנייה, שבו הבעת פניו בגדה בו והסלידה נראתה. ובדיוק ברגע הזה קרה הדבר המשמעותי – אם אכן קרה. לרגע, מבטו פגש את מבטו של אובריאן. עיניו של אובריאן ברקו וצמרמורת עברה בגבו של וינסטון. הוא ידע – כן, ידע! – שאובריאן חושב בדיוק כמוהו. מסר ברור עבר ביניהם. "אני איתך", נראה כאילו שאובריאן אומר לו. "אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש. אני יודע על הסלידה, חוסר האונים, התקווה הסמויה, התסכול. ואני כמוך" ואז הרגע עבר, ופניו של אובריאן הפכו לאטומים, כמו של כולם.
וינסטון קם וחזר לעמדת העבודה שלו בלי להביט שוב לכיוון אובריאן. לבדוק אם זה היה רגע אמיתי היה מסוכן מדי. לרגע קטן הם החליפו מבט בעל משמעות, וזה היה סוף הסיפור. ובשבילו הרגע הזה היה אירוע בלתי נשכח, בתוך הבדידות והניכור שבהם היה שרוי.
זה היה הכל, והוא כבר לא היה בטוח אם זה באמת היה. לרגעים כאלה לא היה המשך. כל מה שיצא מהם היה עידוד קל, לדעת שיש אחרים מלבדו, אויבי המפלגה בסתר. אולי השמועות על 'האחווה' נכונות, למרות כל המעצרים, המחיקות וההוצאות להורג. היו ימים שהאמין בכך, היו ימים שלא.
וינסטון התיישב זקוף יותר מול הדף. הג'ין עלה לו ויצא גרעפס. עיניו התמקדו מחדש בדף והוא היה מרוצה ממה שכתב על זה. זה היה מעודד לכתוב על זה, כאילו שהוא מספר על זה למישהו סודי. הוא עבר עמוד וכתב באותיות גדולות באמצע:
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שוב ושוב, עד שמילא חצי דף.
כשהסתכל על זה הוא לא יכול היה שלא לחוש קצת פאניקה. לא שבאמת היה הגיון לחוש פאניקה דווקא עכשיו, כיוון שכל משפט שכתב קודם לכן הפליל אותו בדיוק באותה המידה. עלה בו דחף להשמיד את הראיות, ולשכוח מכל העניין לגמרי.
הוא לא עשה זאת, כי זה כבר לא היה משנה. בין אם כתב "שיישרף האח הגדול" או לא, בין אם כתב יומן או לא, משטרת המחשבות תתפוס אותו בכל מקרה. הוא כבר ביצע את הפשע המהותי שהכיל את כל האחרים בתוכו: עבירת-הרהור. לא ניתן היה להסתיר עבירת-הרהור לנצח. אפשר להתחמק לזמן מה, אולי אפילו שנים, אבל בסופו של דבר מישהו יתפוס אותך וילשין עליך, או שאחד הטלסקרינים יקלוט תנועה או מבט לא טהור, והם יבואו לעצור אותך. המעצרים תמיד קרו בלילה. חמישה אנשים מקיפים אותך, מסנוורים אותך, לוקחים אותך מהמיטה לצינוק. בלי משפט, אפילו לא דיווח. המשפחה והחברים מגלים בבוקר שאתה פשוט לא שם, ומבינים לבד. לפעמים בני המשפחה מתאבלים, ולפעמים מכחישים את קיומך ומסתירים את כל המקרה, מהבושה. שמך מוסר מכל הרשימות והאזכורים, כל תיעוד לכך שעשית משהו אי פעם מושמד, קיומך החד-פעמי מוכחש ונשכח. "נמחקת" הייתה המילה המקובלת. הוא שוב מצא את עצמו כותב בלי שליטה
שיירו בי לא אכפת לי שיתלו אותי לא אכפת לי שיישרף האח הגדול הם יורים בעורף תמיד יורים בעורף מה אכפת לי שיישרף האח הגדול שיישרף
הוא עצר ונשען לאחור בכיסאו, מעט מתבייש בעצמו. הוא הניח את העט, עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה.
ואז הוא זינק בבהלה - מישהו דפק על הדלת.
'כבר?!' הוא חשב, בהלם. הוא קפא, שקט כמו עכבר, בתקווה מטופשת שהם יוותרו וילכו. כמובן שהדפיקות המשיכו. הוא קם מהכיסא והלך לעבר הדלת. ליבו דפק כמו תוף, אבל פניו, מתוך הרגל ארוך שנים, נותרו חסרות הבעה.
הדלת נפתחה והקלה שטפה אותו. לא סוכן ולא שוטר, אלא גברת פרסון, שגרה בדירה ממול. עידית פרסון נראתה סחוטה ומבוגרת מגילה האמיתי. קולה היה צרוד וקצת נואש "שמעתי אותך נכנס לבניין. תוכל לקפוץ ולהסתכל על הכיור שלנו? המים -" זה היה דבר רגיל. תקלות מסוג זה הפכו לשגרה בבניין הישן, המתפרק, שלהם. כדי להזמין בעל מקצוע ולתקן משהו כראוי הדייר נדרש למלא טפסים ולהמתין בדרך כלל חודשים, לעיתים גם שנתיים. ועד אז, מסתדרים לבד.
הדירה של משפחת פרסון הייתה גדולה מזו של וינסטון, ונראה כאילו עדר פילים עבר שם. צעצועים, ציוד ספורט, כביסה, ושאריות אוכל היו מפוזרים על הריצפה. על הקירות היו תלויים דגלים של 'הפטריוט הצעיר' וסמלי המפלגה. הכיור היה מלא כלים מלוכלכים שוחים במים עכורים, ונדף ריח רע. וינסטון התכופף מתחתיו כדי לבדוק את הסיפון. "זה רק כי תום לא בבית", אמרה גברת פרסון, "אחרת הוא היה מסדר את זה בעצמו. הוא ממש טוב עם הידיים".
תום פרסון עבד עם וינסטון במשרד האמת. גבר שמנמן ופעלתן, לא העיפרון הכי חד בקלמר אבל איש מלא התלהבות ואנרגיה. על אנשים כאלה הסתמכה המפלגה יותר מכל. אחד מאותם עובדים מסורים שלא שואלים שאלות. התפקיד שלו במשרד האמת לא היה חשוב במיוחד, אבל הוא היה פעיל בכל מיני יוזמות קהילתיות כמו סיורים, הפגנות תמיכה, קמפיינים ופעילויות התנדבות. הוא נטה לספר בגאווה שהוא מבלה כמעט כל ערב במרכז הקהילתי.
"הרעש מהילדים", אמרה גברת פרסון בחצי התנצלות, זורקת מבט לכיוון החדר שלהם. "הם לא יצאו היום מהבית בכלל, וזה -" היא הפסיקה את המשפט באמצע, כהרגלה. "יש לך מפתח צינורות?" שאל וינסטון. "מפתח צינורות" חזרה אחריו, ויצאה מהמטבח. הילדים עברו לסלון, רצים וצועקים מסביב לרהיטים, הילד הגדול עם אקדח צעצוע והילדה עם מקל עץ שהחזיקה כמו רובה. גברת פרסון הביאה את מפתח הצינורות. וינסטון שחרר את המים לדלי והוציא גוש דוחה של שיערות ומגבון שסתמו את הצינור. אז הוא חיבר את הכל חזרה, ורחץ את ידיו בכיור מלא הכלים.
כשסיים ויצא מהמטבח צעק עליו הילד הגדול "ידיים למעלה!" ילד חמוד למראה, כבן תשע, עשה פרצוף קשוח וכיוון עליו אקדח צעצוע. גם האחות הקטנה, צעירה ממנו בשנתיים, החזיקה את מקל העץ דרוך ומוכן לכיוונו של וינסטון. שניהם לבשו את מדי 'הפטריוט הצעיר' – מכנסיים כחולים כהים וחולצות אפורות. וינסטון שיתף פעולה עם המשחק והרים את ידיו מעל ראשו והילד התחיל לצרוח "בוגד! אויב! אני אירה בך, אחסל אותך, אשים אותך בכלא!" הילדים התחילו לקפץ סביבו ולגרור אותו במכנסיים, צועקים "בוגד" ושאר קללות. הילדה הקטנה חיקתה את אחיה בכל תנועה. המשחק לא היה חביב, למעשה היה בו משהו מפחיד. הילדים היו כמו גורי אריות שיהפכו בקרוב לטורפים. 'מזל שהאקדח לא אמיתי' חשב וינסטון.
גברת פרסון נראתה לא בנוח מכל העניין. "הם כל כך רועשים" אמרה. "הם מאוכזבים כי אני עסוקה מדי ולא יכולה לקחת אותם לראות את התלייה, ותום -" כששמע את זה צעק הילד "למה אנחנו לא יכולים לצאת לתלייה?" "תלייה! תלייה!" צעקה אחריו הילדה, מקפצת עם כל מילה. התלייה היה אירוע שקרה בערך פעם בחודש-חודשיים. חיילי אויב עם דם על הידיים נידונו לתלייה, וזה היה אירוע פופולרי. הרבה אנשים, ובעיקר נערים, רצו לראות איך נוקמים ומחסלים את אויבי המפלגה. וינסטון נפרד מגברת פרסון, עשה צעד אחד לכיוון הדלת וחטף מכה כואבת בעורף. הוא הסתובב וראה את גברת פרסון גוררת את בנה ונוזפת בו, בעוד הילד מחביא רוגטקה בכיסו. וינסטון יצא וסגר את הדלת מאחוריו. מה שבאמת הכה בו לא היה המכה בעורפו אלא מבט האימה וחוסר האונים על פניה העייפות של עידית.
כשחזר לדירה שלו, המוסיקה מהטלסקרין פסקה, ועל המסך הוצג פיתוח צבאי כלשהו. וינסטון חלף על פני הטלסקרין בזריזות וחזר לשבת ליד שולחן הכתיבה, עדיין משפשף את עורפו. 'עם הילדים האלה', חשב, 'האישה המסכנה הזו תחיה בפחד מתמיד. עוד שנה-שנתיים הם יצפו בה יומם ולילה, רק מחפשים פגם בנאמנות שלה'. כמעט כל הילדים היו כך. ארגונים כמו 'הפטריוט הצעיר' הפכו אותם לפראים קטנים שלא שומעים להוריהם, נאמנים במאה אחוז למפלגה, שטופי מוח. הם העריצו את המפלגה וכל מה שקשור אליה – שירי הלל, שירי שנאה, תהלוכות, דגלים, גדודי נוער, סיסמאות, סגידה לאח הגדול – הכל היה מפואר בעיניהם. האכזריות שלהם הופנתה כלפי אויבי המדינה, זרים, בוגדים, חבלנים, עברייני-הרהור, אך גם כלפי כל מי שנראה או חשב אחרת מהם. זה היה כמעט נורמלי שאנשים יפחדו מהילדים שלהם. לא עבר שבוע בלי ששמעת על גיבור צעיר שצותת ושמע חברי משפחה אומרים דברים מפלילים, ואז דיווח עליהם למשטרת המחשבות.
הוא הרים את העט. הוא חשב שוב על אובריאן, ונזכר בחלום שחלם עליו ונשאר עמו. הוא היה בחדר חשוך לחלוטין, מגשש את דרכו, מנסה למצוא את היציאה. ואז קולו של אובריאן אמר לו "ניפגש במקום שבו אין חושך". את שאר החלום הוא לא זכר. הוא זכר רק את החלק הזה, כי המשפט נאמר בביטחון - כמו עובדה, לא כמו פקודה או בקשה. המשפט נצרב במוחו, אפילו שלא הבין אותו. וינסטון מעולם לא היה בטוח אם אובריאן חבר או אויב, אבל זה היה פחות חשוב. הוא הרגיש שיש ביניהם איזו הבנה, משהו עמוק יותר מחיבה או נאמנות למפלגה. או לפחות כך קיווה. "ניפגש במקום שבו אין חושך" הוא דקלם את המשפט בשפתיו, מבלי להוציא קול, ואז רשם אותו על הדף.
הקול מהטלסקרין נדם לרגע. צליל חצוצרה צלול ויפה מילא את חלל החדר. קול צרוד וחד אמר: "שימו לב! מבזק חדשות הגיע זה עתה מחזית מלבר. כאן רומי רוזן, מדווחת לכם שכוחותינו בדרום הודו ניצחו ניצחון מפואר! הקרב הזה מקרב את המלחמה לסיומה. נעבור לכתבנו בשטח לפרטים המלאים…"
'חדשות רעות בדרך', חשב וינסטון. ואכן, אחרי מספר דקות של תיאור עקוב מדם של השמדת האירו-אסייתים, עם אלפי הרוגים ושבויים, יצאה הכרזה של משרד השפע: החל משבוע הבא, מנת השוקולד לשבוע תקטן משלושים גרם לעשרים גרם.
הג'ין כבר התחיל פחות להשפיע. כדי לחגוג את הניצחון הטלסקרין השמיע את שיר ההמנון "אוקיאניה, אֲנִי שֶׁלָּךְ". וינסטון היה אמור לעמוד דום, אבל הוא היה מחוץ לטווח הראייה של הטלסקרין. השיר הסתיים ועבר למוסיקה קלילה יותר. וינסטון קם והלך אל החלון, מפנה גב לטלסקרין. בחוץ היה עדיין קר ובהיר. נשמע בום עמום של פיצוץ טיל - דבר שבשגרה. הוא הביט אל הרחוב. שתי נשים צעירות, לבושות סרבל המפלגה, חלפו זו על פני זו במבט מושפל ליד הפוסטר הקרוע עם המילה "אינגסוק". כמה מעקרונות אינגסוק צצו במוחו:
'שיחדש' - השפה הרשמית של אוקיאניה, מלאה במונחים המובילים את המחשבה בכיוון הנכון.
'כפל-מחשבה' - היכולת להחזיק בדעות סותרות ולהניח בכל זאת שכולם אמת.
'קבלת-החוכמה' - לקבל את דברי המפלגה כאמת מוחלטת ובלעדית, ללא צורך בהוכחה או צידוק.
'תיקון-וחידוש' - העבר משוכתב ומפורש מחדש ללא הרף, וזו האמת היחידה ותמיד הייתה.
'עליונות-המפלגה' - חברי המפלגה הם יחידי סגולה גאים שזכו למזלם במעמד זה. כל האחרים לא נחשבים.
'אהבת-חינם' - אהבה כלפי חברי המפלגה הדומים לנו, שנאה ופחד כלפי כל מי ששונה, כל מי שלא טהור, כל מי שאינו משלנו.
'שנאת-חינם כבר יהיה שם הולם יותר' חשב לעצמו וינסטון. הוא הרגיש לכוד בעולם מפלצתי שבו הוא עצמו חלק מהמפלצת, ומחפש את דרכו. הוא הרגיש כל כך לבד, ולא הצליח לדמיין עתיד שבו זה יהיה אחרת. האם יש אי שם אפילו אדם אחד שמבין אותו? אדם שבצד שלו? האם השליטה של המפלגה תימשך לנצח?
הוא הביט בתיק שלו. אפילו עליו היה מודפס משפטי הלל למפלגה. התעמולה הייתה בכל מקום והגיעה מכל כיוון. מכרים, זרים, פוסטרים על קירות הרחובות, שירים, ספרים, תכניות טלסקרין, שקיות. נוכחות העיניים הצופות בו מעבר לטלסקרין בהיותו ישן או ער, בעבודה או בהפסקה, בבית או בחוץ – באף מקום אין מפלט. שום דבר לא היה שלו, חוץ מכמה סנטימטרים בתוך הגולגולת.
הוא תהה, שוב, עבור מי הוא כותב את היומן? זיכרון העבר? דור העתיד? בעתידו שלו עצמו לא חיכה המוות, אלא השמדה מוחלטת. היומן יישרף לאפר, והוא עצמו יימחק. רק משטרת המחשבות תקרא מה שכתב, לפני שידאגו למחוק כל זכר ממנו. איך אפשר ליצור קשר עם העתיד, כשלא נשאר ממך שום דבר, אפילו לא משפט בודד על חתיכת נייר?
הטלסקרין הכריז על סיום הפסקת הצהריים בעוד רבע שעה. עליו לצאת חזרה למשרד. משום מה, צלצול השעה דווקא החדיר בו אומץ. אמנם הוא היה שקוף, אומר אמת שאיש לא ישמע, אבל כל עוד אמר אותה - יש תקווה. לא כי מישהו ישמע אותו, אלא כי זו הייתה דרכו לשמור על שפיות. הוא כתב כך:
אני כותב למען העתיד או העבר, למען זמן שבו המחשבה חופשית, שבו אנשים שונים זה מזה, חיים יחד ולא בבדידות. למען עידן שבו הכנות והאמת קיימים, שבו המציאות הגשמית והאמונה הולכות יד ביד. אני כותב לכם מתוך עולם של אחידות מחשבה, של בדידות, של האח הגדול, של כפל-מחשבה ושקרים.
עלה בדעתו שהוא היה חשוב כמת, כבר בשלב הזה.
עבירת-הרהור אינה גוררת עונש מוות. עבירת-הרהור היא כבר מוות.
ברגע שהכיר בעצמו כאדם שגורלו נחרץ, נוצר בו דחף להישאר בחיים ולשמור על עצמו כמה זמן שרק יוכל. הוא החזיר את היומן למגירה, והניח בזהירות גרגר חול בפינה השמאלית העליונה. המגירה לא באמת הייתה מקום מחבוא, לא היו מקומות מחבוא. אך לפחות אם גרגר החול כבר לא יהיה שם, הוא יידע שתפסו אותו. היה כתם דיו על אצבעו, מהעט. פרט כזה עלול להפיל אותו. מישהו במשרד עלול לשאול אותו מה הוא כתב במהלך הפסקת הצהריים. הוא הלך לשירותים ושפשף את הדיו עם הסבון הגס שהיה כמו נייר זכוכית – מושלם למטרה.
וינסטון חלם על אמו.
אמו ישבה על ריצפת עץ, מחזיקה את אחותו התינוקת בזרועותיה. הן הביטו בו ישירות, מלמטה. הן היו בבטן ספינה שטובעת, וככל ששקעה, המים העכורים עלו והחלו לכסות את חלון התא. הוא עצמו היה בחוץ, באור ובאוויר, בעוד הם שקעו לתהום. מים החלו לכסות את ריצפת התא. על פניה של אימו לא הייתה האשמה, רק הידיעה - שעליהם למות כדי שהוא יחיה.
הוא היה בערך בן עשר כשאמו נעלמה. הוא זכר אותה בתור אישה גבוהה ומלאת ביטחון, עם שיער בהיר ויפה. את אביו הוא זכר בתור גבר רזה ומעט פחות גבוה, תמיד לבוש בגדים כהים ומסודרים. הוא לא הצליח להיזכר בפניהם. כאב לו להבין שמותם היה טרגי ועצוב, בדרך שכבר אינה אפשרית בימים אלה. טרגדיה שייכת לעידן הקודם – העידן שבו היו עדיין אהבה, הקרבה, קשר משפחתי חזק שאינו תלוי בדבר. עידן שבו בני משפחה או חברים קרובים עמדו זה לצד זה, ללא צורך בסיבה וללא הצבת תנאים. אמו מתה כשהיא אוהבת אותו, בזמן שהוא היה עדיין צעיר ואנוכי מכדי לאהוב אותה בחזרה. היא הקריבה את עצמה למענו. אהבה כזו כבר לא קיימת היום. היום הרגשות השולטים הם גאווה, שנאה, פחד, בושה וצדקנות. אין מקום לדמעות או רגשות חמים, רק למילים ריקות מתוכן, היגיון קר ובלתי הגיוני. כל נאמנות ועזרה הדדית הם רק בהקשר של המפלגה והאח הגדול. את כל זאת הוא ראה דרך העיניים של אמו ואחותו התינוקת.
בחלום אחר הוא עמד על גבעות של דשא טבעי, בשקיעה, וקרני השמש צבעו את הכל בזהב. הנוף הזה חזר בחלומותיו כל כך הרבה פעמים שהוא תהה אם קיים מקום כזה במציאות. שביל התפתל בין הגבעות ועצי צפצפה נעו ברוח הנעימה. הבחורה המנומשת, שחורת השיער, הלכה לכיוונו מעבר לגדר. בתנועת יד אחת היא קרעה את בגדיה והשליכה אותם, כאילו שהם רק לכלוך על גופה הלבן, המנומש. גופה היה מושלם, אבל זה לא היה מה שעורר בו תשוקה. מה שמילא את ליבו בהערצה הייתה דווקא התנועה שבה השליכה את הבגדים. בחן והחלטיות, כאילו ביטלה בהינף יד תרבות שלמה, בתנועה אחת נהדרת הפילה מערכת שלמה של מגבלות כללים ופחדים. הוא התקרב אליה והיא אליו, עדיין מעבר לגדר, ואז- אז הוא התעורר מהחלום לצליל צפצוף נוראי.
הטלסקרין השמיע צפצוף מעיק שנמשך קצת יותר מדי זמן. השעה הייתה שבע, זמן הקימה לעובדי המשרדים. וינסטון קם בכבדות מהמיטה, לחץ על כפתור שגרם לטלסקרין להפסיק את הצליל וזוג שדרנים עירניים שוחחו ביניהם בשמחה על נושאים חסרי חשיבות. וינסטון לבש בגדי בוקר קלים וחזר לשבת על המיטה. התעמלות הבוקר תתחיל בעוד שלוש דקות. התקף שיעול תקף אותו, לא נדיר בבקרים קרים כאלה. הוא חזר לשכב על הגב ונשם נשימות עמוקות.
"קבוצת עשרים עד ארבעים!" קול נשי חד מהטלסקרין הקפיץ אותו. "עשרים עד ארבעים! לעמוד מולי, בבקשה!" וינסטון התייצב מול הטלסקרין שהראה אישה שרירית וחטובה, כבת 30, לבושה בטוניקה בצבע הכחול של המפלגה ונעלי התעמלות.
"נתחיל בחימום" קולה היציב הורה "אחת, שתיים, שלוש, ארבע! אחת, שתיים, שלוש, ארבע! קדימה, חברים, תראו לי שאתם חיים! אחת, שתיים, שלוש, ארבע!"
הרושם מהחלומות עדיין ליווה אותו, והתנועות של מדריכת ההתעמלות החזירו מעט ממנו. הוא הניף את זרועותיו לצדדים, קדימה ואחורה, שומר על חצי-חיוך שנחשב מתאים להתעמלות הבוקר, וניסה לחשוב אחורה אל ילדותו המוקדמת. זה היה קשה להפליא. הכל דהה כשלא היה תיעוד חיצוני להסתמך עליו, שום תמונה או יומן, ואף אדם שיוכל לספר לו על כך. תקופות שלמות יכלו פשוט להימחק. אבל הוא ידע, ללא ספק, שהכל היה שונה בילדותו - אפילו שמות המדינות והצורה שלהם בעולם. חבל ארץ א, למשל, נקרא אנגליה בימים ההם.
רוב הזמן ארצו הייתה במלחמה. אבל הוא ידע שהייתה תקופת שלום ארוכה בילדותו, כי אחד הזיכרונות שלו היה של מתקפת טילים שהפתיעה את כולם. הוא זכר במעורפל את אביו מרים אותו ורץ איתו למטה, למקום מלוכלך ואפור מתחת לאדמה. אמו מאחוריהם נושאת משהו, אולי תיק? או שאולי זו הייתה אחותו, התינוקת? אנשים ישבו בצפיפות על הריצפה או על מחצלות ונשענו על הקיר באווירה מתוחה, מביטים זה בזה. פה ושם, אנשים קשקשו והעלו תאוריות, למרות שלאף אחד מהם לא היה באמת מושג. אמו ואביו מצאו פינה, פרשו שמיכה וישבו עליה, כשהוא יושב ביניהם. לידם ישבו זוג מבוגר, זה לצד זה, מחזיקים ידיים. הזקן לבש חליפה כהה וכובע שחור, עם שיער וזקן לבן ומסודר. פניו ואפו היו אדומים למרות שעורו חיוור, עיניו לחות מדמעות. את המראה של האישה לצידו הוא לא זכר, רק שהייתה שקטה והביטה לריצפה. כבר בגילו הצעיר הוא הבין שמשהו נורא קרה להם, משהו שאי אפשר לתקן. הזקן אמר משהו כמו: "לא היינו צריכים לסמוך עליהם. אמרתי לך, לא? זה מה שקורה כשסומכים עליהם. לא היינו צריכים לסמוך על החמורים האלה". מה קרה או מי היו החמורים, וינסטון כבר לא יכול היה לדעת.
מאז אותו יום המלחמה נראתה כמעט רצופה, לא יותר משנה-שנתיים בין מלחמה אחת לאחרת. לעיתים המלחמה הגיעה אפילו לרחובות מגוריו, זאת הוא ידע מזיכרונות של בתים הרוסים, פיצוצים ואוזניים פקוקות. אבל מי נלחם במי ומתי? את זה כבר היה בלתי אפשרי לדלות מהזיכרון האישי שלו. שום תיעוד, כתוב או מצולם, לא הזכיר משהו מכל זה. כרגע אוקיאניה הייתה במלחמה עם אירו-אסיה, ולכן תמיד אוקיאניה הייתה במלחמה עם אירו-אסיה. האויב תמיד ייצג את הרוע המוחלט, ולכן כל הסכם עמו, בעבר או בעתיד, היה מופרך. הוא, וינסטון סמית, ידע שאוקיאניה הייתה בברית עם אירו-אסיה רק לפני כארבע שנים, אך איפה הידיעה הזו קיימת? רק בתודעתו, שסופה להישמד.
הדבר המפחיד, הוא חשב תוך כדי שסובב את פלג גופו העליון לצד אחד, שזה עשוי להיות נכון. אם המפלגה יכולה לשלוח יד לעבר ולהגיד שאירוע כזה או אחר פשוט לא קרה, או שעלינו להבין אותו אחרת לחלוטין מאיך שהוא נראה או נשמע, זה מפחיד יותר מעינויים או מוות. אם כולם מקבלים את מה שהמפלגה טוענת – אם כל התיעודים מספרים את אותו הסיפור – השקר הופך להיסטוריה, הופך לאמת. רק ראשו שלו היה זה שלא התאים את עצמו לדברי המפלגה. מתוך עקרונות אינגסוק: "מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה, שולט בעבר". העבר, למרות טבעו המשתנה, מעולם לא שונה. מה שנכון עכשיו, היה נכון מאז ומתמיד. זה היה פשוט. כל מה שנדרש היה קבלה מוחלטת של דברי המפלגה ביחד עם מנה הגונה של כפל-מחשבה.
"לחזור לפיסוק קל, להרים ידיים ולנשום עמוק" צעקה המדריכה בחביבות והתלהבות. וינסטון הרים את זרועותיו ונשם לאט, ממלא את ריאותיו. מחשבותיו החליקו לעולם המפותל של כפל-מחשבה. לדעת מה ולא לדעת מדוע. לספר סיפורים מורכבים ומפורטים, לדעת שהם שקרים ולקבל אותם כאמת לאמיתה. להחזיק בעובדות סותרות, להכיר בסתירה ובכל זאת לקבל את שתי העובדות. להשתמש בהגיון כנגד דברים הגיוניים. להתייחס רק לדברים המחזקים את מה שהחליטה המפלגה שהוא נכון, ולשכוח או להתעלם מכל מה שסותר זאת. לדעת מה מוסרי, ולפעול באופן לא מוסרי בשם אותו המוסר. אפילו לחשוב על המונח "חשיבה-כפולה" דרש חשיבה-כפולה.
"עכשיו לחזור לעמידת מוצא, רגליים צמודות! בואו נראה מי יכול לגעת באצבעות הרגליים!" מדריכת הספורט אמרה בהתלהבות. "מהמותניים, חברים, קדימה! א-חד! א-חד!"
וינסטון שנא את התרגיל הזה, ששלח כאבים מהעקבים עד הישבן ולעיתים אפילו גרם לו להתקף שיעול. קו המחשבה שלו נקטע. העבר לא רק שונה, הוא נהרס. איך אפשר להוכיח משהו, כשאין לכך שום תיעוד או חיזוק מחוץ לראשך? הוא ניסה לזכור מתי לראשונה שמע על האח הגדול או אפילו אינגסוק ולא הצליח. לדברי המפלגה האח הגדול היה מאז ומתמיד המנהיג והשומר, אלפי שנים אחורה. וינסטון לא זכר מתי המפלגה נוסדה. לפעמים אפשר היה להצביע על שקר ברור - למשל, שהמפלגה המציאה את המטוסים. הוא זכר מטוסים כדבר רגיל בילדותו, הרבה לפני המפלגה, ואפילו בסרטי הקולנוע המאושרים על ידי המפלגה ראו שמטוסים קיימים בכל רחבי העולם. אבל לא יכולת להוכיח כלום, ובכל מקרה הוכחה זה לא דבר שעושים - מה שנאמר על ידי דוברי המפלגה נחשב להוכחה מספקת. אם כי, פעם בחייו הוא היה עד בעצמו לשקר, לזיוף ברור כשמש, ואז—
"סמית 6079!" צעקה ישירות עליו מדריכת ההתעמלות, וצמרמורת עברה בגבו. "תתכופף יותר, אני רואה שאתה יכול יותר. אתה לא משתדל. יותר נמוך, עוד! כן, ככה, חבר. עוד, עוד!"
זיעה הרטיבה את כל גופו של וינסטון. מתוך הרגל פניו נשארו חתומות עם חצי החיוך. אל תראה הפתעה, אל תראה טינה. מבט לא נכון עלול להסגיר אותך. הוא צפה במדריכה שהרימה זרועות מעל ראשה ואז התכופפה, אצבעותיה מגיעות לריצפה. "ככה, חברים! ככה אני רוצה לראות אתכם, ברכיים ישרות. כולכם יכולים אם תרצו", היא הוסיפה כשזקפה את גבה. "לא כולנו זוכים להילחם, אבל לפחות אנחנו יכולים להישאר בכושר. תחשבו על החיילים שלנו בחזית, מה הם עוברים. תחשבו על הטייסים האמיצים שלנו. עכשיו, נסו שוב. כן, סמית, מצוין!" היא עודדה כשוינסטון, בזינוק נחוש נגע באצבעות רגליו בלי לכופף ברכיים, לראשונה מזה שנים.
עם תחילת יום העבודה פלט וינסטון אנחה עמוקה, שלא הצליח לעצור אפילו שהיה בדיוק מול הטלסקרין שלו. הוא הרכיב את משקפיו, קירב אליו את המיקרופון והחל לעבוד. על הטלסקרין האמצעי, מתוך שלושה בעמדת עבודתו, הופיעו כמה ידיעות ומאמרים, בהם משפטים שהודגשו בצבעים שונים - כל צבע בעל משמעות שוינסטון הכיר היטב. בעמדת העבודה שלו גם היו שלושה חריצים: אחד לקבלת ניירות, אחד לשליחת ניירות, ושלישי, עם כיסוי שחור - להשמדת ניירות. חריץ זה כונה "חור זיכרון", וכמותו היו פזורים בכל רחבי הבניין, בכל עמדה או חדר, אפילו במסדרונות. כל פיסת נייר, מסמך, אפילו תמונות או ספרים שלמים שלא אמורים להיות בידו של אף אחד - הושלכו לחור הזיכרון. משם הם נלקחו להשמדה, גריסה ושימוש כחומר גלם לניירות הבאים. הוא הרים את כיסוי חריץ קבלת הניירות ואל שולחנו נפלטו ארבעה רצועות נייר עם הנחיות שנכתבו בשיחדש, בפורמט המשרדי המקוצר:
וינסטון השאיר את הרביעית בצד. זו משימה שדרשה עבודה מורכבת, אז החליט לטפל בה אחרונה. השלוש האחרות היו שגרתיות, אם כי השנייה תדרוש התעסקות מעייפת עם מספרים.
בטלסקרין הימני הוא הפעיל מחשבון ופנקס דיגיטלי ריק, באמצעי פתח את 'ארכיון חדשות: א"ג' ובשמאלי פתח את הנתונים על המלחמה. המשימה שלו הייתה לתקן באופן רטרואקטיבי מאמרים או ידיעות שפורסמו, בהתאם לרצון המפלגה. במקרה הזה, באחת הידיעות נכתב שהאח הגדול חזה שהחזית בדרום הודו תישאר שקטה אך תיתכן מתקפה בצפון אפריקה. בפועל, המתקפה התרחשה בדרום הודו. וינסטון נדרש לשכתב את דברי האח הגדול כך שיתאימו לנתונים החדשים. משימתו השניה הייתה תיקון תחזיות משרד השפע על תפוקת המוצרים כך שיתאימו לתפוקה בפועל. השלישית התייחסה לטעות קטנה: משרד השפע הודיע בתחילת השנה שלא יהיה שינוי במכסת השוקולד השנה, אבל רק אתמול פורסם שהמכסה תקטן משלושים גרם לעשרים. הוא החליף את ההודעה באזהרה על הפחתה. לאחר שסיים, וינסטון העביר את התיקונים הלאה לאישרור. לאחר מכן השינויים עלו לאוויר, כאילו שכך היה מעולם. כל זכר לטקסט המקורי הושמד. כל זכר למעשה השינוי הושמד. את ההערות שכתב לעצמו בעפרון תוך כדי עבודה ואת ההנחיות עצמם השליך לחור הזיכרון - משם הם יילקחו למקום כלשהו במבנה הענק וייעלמו מהעולם.
וינסטון עסק בחדשות הכתובות אך תהליך התיקון התבצע על כל סוגי התיעוד - כתבות מצולמות, ספרים, תמונות, אפילו קטעים מתוך סרטים - כל דבר בעל משמעות פוליטית או אידיאולוגית. ההיסטוריה שוכתבה מדי יום. כל תחזית של המפלגה תמיד הייתה נכונה, כי כל זכר למקור הושמד או סולף בהתאם, וכל דעה סותרת נמחקה. וכל אדם שטען אחרת, נמחק בעצמו.
וינסטון לא באמת ראה את מה שהוא עושה בתור זיוף, אלא פשוט החלפה של שטות אחת באחרת. הנתונים בכל מקרה לא היו מחוברים למציאות. לדוגמה, משרד השפע חזה ייצור של 140 מיליון זוגות נעלי עבודה. נתון התפוקה בפועל היה 62 מיליון. וינסטון שינה את התחזית ל-60 מיליון כדי ליצור רושם שהמכסה הושגה בהצלחה. במציאות - אף אחד מהמספרים לא היה נכון יותר מהאחר. בפועל אולי לא יוצר אפילו זוג נעליים אחד, רוב האנשים שראה הסתובבו עם נעליים ישנות. אף-אחד לא באמת יודע - ולא רוצה לדעת - מה קרה באמת. מתמקדים רק במילים פה לעומת מילים שם, וכל קשר למציאות לא רלוונטי.
המשרד הארוך היה מואר באור לבן וחזק, מלא שורות של תאי עבודה ומלמול בלתי פוסק. את רוב העובדים שראה מדי יום במסדרונות וינסטון לא הכיר אפילו בשמם, אבל היו כמה שכן. בתא מולו עבד טל ששון - גבר נמוך קומה עם משקפיים עבים וזקן תיש קטן. לחש למיקרופון של הטלסקרין שלו ושם את ידו סביב פיו על מנת שאף אחד מסביב לא ישמע. גם הוא עסק בשכתוב, בדומה לוינסטון. בתא הסמוך לו עבדה רייצ'ל, בשקט וריכוז. תפקידה היה להסיר ממאגרי המידע שמות של אנשים שנמחקו - "אל-קיימים" בשיחדש - כך שייראה כאילו שלא היו מעולם. צבט את ליבו לחשוב על האירוניה שבדבר, כיוון שידע שבעלה נמחק באופן כזה רק לפני כמה שנים. באחד התאים בהמשך עבד אמיר פורת, בחור חולמני עם אוזניים שעירות וחוש קצב. הוא היה אדם חביב שעסק בשכתוב מילים לשירים שהפכו להיות בלתי תקינים פוליטית. המחלקה כולה הייתה רק חלק קטן מהקומפלקס העצום של משרד האמת, שהפיק חדשות, סדרות, סרטים, הצגות, מוסיקה, תכניות לימוד, ספרים וכל דבר דומה לזה.
הוא קיבל עוד שתי משימות פשוטות וסיים אותם עוד לפני הפסקת הרגע-לשנאה. לאחריו הוא חזר לשולחנו, פתח מילון שיחדש, ניקה את משקפיו והתמקד במשימה הגדולה מהבוקר. הוא חיבב את עבודתו, וממשימות כאלה הוא נהנה במיוחד. בניגוד לרוב המשימות הפשוטות שקיבל, שכתוב מלא היה אתגר מעניין שכלל יצירתיות, ידע בעקרונות אינגסוק, ניסיון בשיחדש והבנה של מה המפלגה רוצה לשמוע כרגע. כבר יצא לו לכתוב כך גם מאמרים ראשיים, שראו אור.
וינסטון איתר את הכתבה וקרא אותה בעיון. האח הגדול דיבר בחום על תרומתו של ארגון בשם שקל"י, אשר סיפק מוצרי נוחות לחיל הים. הוזכר שם במיוחד ראש הארגון, חבר מפלגה בכיר בשם ויתרס, אשר זכה לשבחים רבים ואף אות הצטיינות. וינסטון בדק במסכי הנתונים ומצא שהארגון פורק לאחרונה, ללא שום הסבר. הוא חיפש מידע על כמה מהעובדים הבולטים ומצא שהם פזורים במקומות שונים. הוא חיפש אזכורים של החבר ויתרס ולא מצא דבר. החלק הזה היה צפוי - אנשים שסרחו נעלמו בשקט. השימוש במונח "אל-קיימים" רמז שהחבר ויתרס כבר נמחק. הוא תהה מדוע המפלגה החליטה למחוק את החבר ויתרס? האם נתפס בשחיתות או רשלנות; או שמא התבטא כנגד המפלגה; או אולי בכלל הפך לפופולרי מדי וזה לא מצא חן בעיני האח הגדול? לא הייתה דרך לדעת.
ניסיונותיו לשכתב את הכתבה לא עלו יפה. הוא עצר, ואז החליט שהדבר המתאים ביותר יהיה לכתוב, מאפס, כתבה חדשה לחלוטין. הוא המציא את סיפורו של רס"ן בני אגילר, אדם פרי דמיונו, שנהרג בתור גיבור בקרב על שטח אויב. הוא שפשף את אפו בעדינות, מבטו נח לרגע על טל שעבד בתא ממול. וינסטון השתעשע ברעיון ששניהם עובדים על אותה משימה. מדי פעם קיבלו כמה עובדים את אותה המשימה, ובהמשך עובד בכיר בחר את הגרסה שתהפוך לאמת. הוא קירב אליו את המיקרופון, בחר באפשרות א"ג, והחל להכתיב בסגנון האח הגדול - צבאי, פטריוטי, סוחף, ולא משאיר מקום לדמיון או פרשנות. סגנון קל לחיקוי.
חברים וחברות, אני רוצה לספר לכם על חייל.
לא סתם חייל – דמות מופת. אדם שחי את הערכים שעליהם מושתתת מפלגתנו.
רס"ן בני אגילר זכרונו לברכה.
מגיל צעיר הוא לא שיחק בבובות. הוא לא בנה ארמונות בחול. הוא בנה בתוכו תחושת שליחות. כשהיה בן שבע הצטרף לתנועת "הפטריוט הצעיר". לא כדי לקבל, אלא כדי לתת. בהמשך הפך שם לחונך, למוביל, לדמות לחיקוי.
בגיל אחת־עשרה - גיל שילדים אחרים עסוקים בו במשחקים - שמע אגילר את הדוד שלו מנהל שיחה אל-טהורה. שיחה נגד המפלגה ונגד הערכים שלנו. הוא לא היסס, הוא לא גמגם - הוא דיווח. הוא הסגיר את הדוד שלו כי הוא ידע - הנאמנות לאמת, לביטחון, למפלגה, חשובה מקשרי דם.
הוא המשיך. שקד על לימודיו, הצטיין בהנדסה. בגיל תשע־עשרה כבר תרם תרומה יוצאת דופן לביטחון המפלגתי – פיתוח של רימון רסס חדש, קטלני, שתוכנן במוחו של נער חכם-עוד ויושם על ידי משרד השלום. רימון יחיד כזה חיסל שלושים ואחד אויבים.
בגיל עשרים הצטרף לצבא השלום. לא רק כחייל – כמפקד. הוא התקדם במהירות. הגיע לדרגת רס"ן בגיל עשרים ושלוש. ואז – יצא למשימה. משימה אל-בטוחה בשטח אויב. הוא הוביל שבעה לוחמים אמיצים, אשר חדרו באישון לילה למיקום סודי, אספו מודיעין ושידרו חזרה לבסיס מידע חשוב מאוד-עוד לביטחון המדינה. לרוע המזל הצוות נחשף. היה קרב. אבל אגילר לא נסוג. הוא ידע: יש משימה. יש מפלגה ועם שלם שסומכים עליו. הם המשיכו במשימה תוך כדי קרב. תחת אש. רק כאשר סיימו לאסוף ולהעביר את המידע כולו, הורה אגילר על נסיגה. על מנת לחפות על הצוות שלו הוא החליט להישאר מאחור, על דעת עצמו. אחרי שווידא שהם בטוחים – הוא חתר למגע עם האויב. הוא חיסל חמישה חיילי אויב ואז חטף כדור בכתף. הוא המשיך להילחם עם כתף פגועה - וחיסל שישה חיילי אויב נוספים. ואז – נפגע בחזהו. ונפל.
גיבור ואמיץ היה במותו – כפי שהיה בחייו.
הוא לא בזבז זמן ולא כילה זמנו במשחקים. אפילו לא עישן. הוא שקד. הוא הקריב. הוא התמסר למפלגה.
רס"ן בני אגילר – היה מגדלור לכולנו. טהור מחשבה. מצפן מוסרי. חייו הם שיעור באהבת-חינם.
תהי דרכו – דרכנו.
וינסטון שקל אם להעניק לאגילר אות הצטיינות, ואז ויתר - זה יהיה יותר מדי התעסקות. הוא הביט שוב לעבר טל והרגיש בטוח בגרסה שלו. בני אגילר, שלא היה קיים לפני שעה, יהפוך לעובדה. וינסטון חשב כמה זה מוזר שאפשר די בקלות ליצור אנשים מתים, אבל לא אנשים חיים. אגילר - שלא היה קיים מעולם - יתקיים בעבר, בזיכרונותיהם של אנשים. בעזרת מחולל תמונות וכמה תיקונים במאגרי מידע, הוא יהיה אותנטי כמו כל דמות אחרת בהיסטוריה.
באולם האוכל עם התקרה הנמוכה, עמוק מתחת לאדמה, התור התקדם לאט. כשהגיע לשם וינסטון האולם היה כבר עמוס ורועש להפליא. ריח תבשיל חמצמץ מילא את האוויר, משתלב עם אדי ג'ין הניצחון ויין פטישים. "אה, בדיוק מי שחיפשתי", אמר קול מאחורי וינסטון. הוא הסתובב וראה את חברו סם, שעבד במחלקה לפיתוח שיחדש. אולי המונח "חבר" לא היה מדויק. כולם היו "חברים" במובן של חברי המפלגה, ואף לא אחד "חבר" במובן של אדם שיעמוד לצידך בכל מצב. אך סם היה אדם בעל ראש חריף וידע רחב ומגוון, והוא נהנה מחברתו. סם היה נמוך קומה, עם שיער כהה ועיניים גדולות ובולטות, ומבטו נראה תמיד גם עצוב וגם שמח לאיד, בו זמנית.
"רציתי לשאול אם יש לך סכיני גילוח", אמר.
"אין" הגיב מיד וינסטון, "חיפשתי, כבר אי אפשר למצוא כאלה בשום מקום". כן היו לו שני סכינים ששמר בצד, אך הוא לא שיקר באומרו שחיפש ולא מצא. בכל תקופה היה מוצר או שניים שפשוט חסרים. לפעמים היה אפשר להשיג אותם בחנויות עם-הארץ שלא קיבלו את אישור המפלגה, ולפעמים גם שם לא.
התור התקדם והם לקחו מגשי פלסטיק מהערימה. "הלכת לראות את התלייה אתמול?" שאל סם.
"לא, עבדתי. אראה את זה כבר בבית." אמר וינסטון באדישות.
"זה לא כמו להיות שם", אמר סם. עיניו סרקו את פניו של וינסטון. 'אני מכיר אותך,' נראה היה שהעיניים אומרות, 'אני יודע בדיוק למה לא הלכת לראות את התלייה.' סם היה חד אבחנה וחכם מבחינה אינטלקטואלית. זה היה מתסכל, כי הוא גם היה מאוד קנאי למפלגה ונהנה קצת יותר מדי מאלימות - שמח על שריפת כפרים מהם יצאו אויבי מדינה, על הטבעת ספינות פליטים, פצצות על ערי האויב וכו. וינסטון העדיף לנווט את השיחות לדיונים על שיחדש, אלה היו השיחות המרתקות.
"זו הייתה תלייה טובה", אמר סם בחיוך, "אני אוהב לראות את תתי-האדם האלה בועטים עם הרגליים תוך כדי שהם נחנקים, ואז - דממה! עוד אחד שהסריח את העולם הפסיק להתקיים, וטוב שפטרנו."
"הבא!" צעק בחור צעיר בלבוש לבן שהחזיק מצקת. בבירור אחד-העם ולא חבר מפלגה. וינסטון וסם הניחו את המגשים וביקשו את המנה הרגילה. על כל אחד מהמגשים הונחה צלחת עם תבשיל בגווני אדום, שני תפוחי אדמה, פרוסת לחם ועגבניה. הם עברו לעמדת השתייה ומזגו לעצמם כוס מים.
"בוא ניקח ג'ין" אמר סם. הג'ין עלה עשרה סנט לכוס. הם פילסו את דרכם לעבר שולחן פנוי בצד השני של האולם. השולחן היה מלוכלך משאריות תבשיל, כתמי מיץ ומשהו בלתי מזוהה. סם ניגב את השולחן עם מפית והם התיישבו. למרות מאמציו של סם, השולחן עדיין היה מלוכלך ודביק, ולכן וינסטון מיקם את המגש בזווית כך שיסתיר את רוב הנזק. סם לקח לגימה קטנה מהג'ין. וינסטון לעומתו הכין את עצמו, ואז גמע את מלוא הכוס בבת אחת. הוא מחה את הדמעות מעיניו ואז הרגיש את הרעב. במשך כמה דקות הם אכלו, בדממה, בולעים כפות מהתבשיל המסתורי, שהיה קצת חריף ולא כל כך רע.
מדי פעם נשמע צחוק רם במיוחד שגרם לכולם להסתכל לכיוון מרכז האולם. "איך מתקדם המילון?" שאל וינסטון, מרים את קולו כדי להתגבר על הרעש.
"לאט", אמר סם, פניו נאורו ברגע שהוזכר הנושא. "אבל אני אופטימי. יותר נכון - אני בר-צפי-טוב. במהדורה אחת-עשרה אנחנו מתמקדים בצורה של שיחדש שתחליף את השפה הישנה לחלוטין. אתה בטח חושב שאנחנו עוסקים בהמצאת מילים חדשות - לא, בדיוק ההיפך! עיקר עבודתנו במחיקת מילים. עשרות מילים, מדי יום, נעשות אל-מילים." הוא בצע חתיכה מהלחם, טבל ברוטב התבשיל על צלחתו והכניס לפיו. "גם אתה תצטרך ללמוד את המילון מחדש, ידידי. מחיקת מילים הוא דבר יפה-מאוד-עוד. הסרת משקל עודף. הרי אף אחד לא זקוק לשמונה פעלים שונים לתיאור הפעולה של עטיית פריט לבוש." הוא הרים את שתי ידיו ומנה כל מילה באצבעותיו: "לבש, חבש, נעל, גרב, ענד, הרכיב, עטה, שם. במהדורה החדשה תהיה רק צורה אחת: 'שם חולצה, שם כובע, שם נעליים'. נוח, נכון? כך גם עם שמות עצם. אתה לא מתאר לעצמך כמה מילים יש המתארות את אותם הדברים בדיוק. ואני לא מדבר רק על מילים נרדפות. יש שמות עצם שאפשר להחליף בקלות בזוג מילים. למשל 'כורסה' ניתן לתאר בתור ׳כסא-רך׳." הוא לקח לגימה מהג'ין, והמשיך בהתלהבות "בימים אלה אני עובד על שמות התואר. חשבת פעם על כך ששמות תואר מכילים גם את ההפך של עצמם? המונח 'טוב' מכיל בתוכו את המונח 'רע', ולכן אין שום צורך במילה 'רע'. ניתן לומר 'אל-טוב'. ממש היום מחקנו את המילה 'איטי', כי הרי יש 'אל-מהיר'. גם בעצימות התארים אנחנו עושים סדר. כדי להדגים, נסה לענות על החידה הבאה - חשוב על המילים 'מעולה, מצוין, נהדר, נפלא' וסדר אותם לפי סדר עולה, מהטוב במיעוטו לטוב ביותר" וינסטון נד בראשו. "אל-אפשרי, נכון? אחסוך לך, אין צורך לחשוב על כך כיוון שאת כולם כבר מחקנו. במקומם יהיו 'טוב, טוב-מאוד, טוב-מאוד-עוד'. אתה רואה את היופי שבזה, וינסטון? גם אחידות. גם בהירות." עיניו לרגע נעו לכיוון הטלסקרין שהיה מעל ראשם, והוסיף "כמובן שכל זה היה הרעיון של האח הגדול".
ברגע שהוזכר האח הגדול אמר וינסטון "גאון העולם!״ אך במקום להישמע אוהד כפי שתכנן, קולו נשמע חסר התלהבות, אפילו ציני.
סם קלט את הציניות. "אתה יודע, אין לך הערכה אמיתית לשיחדש" אמר, קצת בעצב. "קראתי את המאמרים שהראית לי שכתבת בשיחדש, והם באמת טובים. אתה שולט בשפה ומתבטא היטב. אבל הם מרגישים כמו תרגום, כי בליבך אתה חושב בשפה הישנה, בשיח-פג, עם העמימות והגוונים חסרי התועלת. אתה מפספס את היופי שיש בויתור על חוסר-ודאות." וינסטון לא ידע אם הוא הרגע קיבל מחמאה או אל-מחמאה. הוא מילא את פיו בחתיכה גדולה של תפוח-אדמה כיוון שלא סמך על עצמו להגיד אפילו מילה נוספת. סם המשיך "שמע ידידי, אם יש דבר אחד שאני רוצה שתבין לגבי שיחדש, זה שכל מטרתו היא לצמצם את מרחב המחשבה עצמו. לכל מושג שיידרש לאדם תהיה מילה אחת בדיוק, עם משמעות אחת בדיוק. לא ניתן יהיה להעלות על הדעת רעיונות שהשתיקה יפה להם, כיוון שלא יהיו מושגים שיבטאו רעיונות אלה. זהו תהליך שימשיך הרבה אחרי שאתה ואני נמות, כמובן, אבל זה יגיע. בכל דור פחות מילים, בכל דור פחות רעיונות שאפשר לבטא. עבירת-הרהור? לא תהיה אפשרית, כיוון שלא יהיו מילים לבטא מחשבה אל-טהורה. כמובן שכבר היום אין סיבה לבצע עבירת-הרהור". הוא לקח עוד לגימה מהג'ין וחייך. "עלתה בדעתי מחשבה מצחיקה. אם ההקלטה של השיחה שלנו תושמע למישהו בעתיד-מאוד-עוד, אחרי שיושלם המעבר לשיחדש, הם לא יוכלו להבין על מה דיברנו".
"חוץ מעם—" התחיל וינסטון, ואז עצר בעצמו. הוא עמד לומר 'חוץ מעם-הארץ' ואז חשש שאולי זו תגובה לא טהורה.
אך סם בכל מקרה ניחש מה עמד לומר. "חוץ מעם-הארץ? הם לא נחשבים" אמר בזלזול. "זכור את עקרון עליונות המפלגה. כל הידע שכתוב בשפה הישנה ייעלם. הספרים החשובים יעברו תיקון בהתאם לעקרונות אינגסוק ויתורגמו לשיחדש, כל השאר יימחקו. גם אם חבר מפלגה ייתקל בספר שלא אושר על ידי המפלגה, הוא לא ידע לקרוא אותו, הוא לא יבין את השפה. הוא יוכל לקרוא אך ורק את הספרים שחודשו ואושרו על ידי המפלגה. אתה מבין עד כמה עניין השפה מהותי? ביטול הסחות דעת, ביטול כל פיתוי אפשרי, ביטול המחשבה, ביטול העצמי - ככה ניתן לשמור על כולם בקבלה מלאה ודבקות במפלגה."
סם יימחק יום אחד, הבין פתאום וינסטון. הוא חכם מדי, רואה את הכל ברור מדי ומדבר באופן ישיר מדי. אפילו שדבריו היו טהורים, הוא אמר בקול רם גם את הדברים שעדיף לא לומר. לא היה רבב בקנאותו - הוא האמין בעקרונות אינגסוק, העריץ את האח הגדול, היה גאה במפלגה, התעדכן בחדשות, עבד במסירות ושנא בלהט את האנשים הנכונים. הוא ילשין גם על וינסטון עצמו, אם יראה בכך צורך. אך בנוסף לקנאות, המפלגה דרשה גם קורטוב טיפשות. להיות עיוור לדברים מסוימים. לקבל את חוכמת הגדולים מבלי לחפש הסברים, צידוקים או הוכחות. לסם לא היה כלום מכל אלה. כן, אין ספק שסופו של סם יגיע. עצב עמוק הופיע על פניו של וינסטון, רק לרגע. אם סם קלט זאת, לשם שינוי הוא לא אמר מילה.
אי שם האיש או אישה עם הצחוק המתגלגל נשמעו שוב, מה שגרם לוינסטון להביט הצידה. בשולחן לידו ישבו עובד בכיר שהוא זיהה את פניו ואישה צעירה שלא ראה לפני כן. האיש דיבר בלי הפסקה והאישה נראתה מסכימה בהתלהבות עם כל מה שאמר. וינסטון קלט ממנה תגובות בסגנון "אתה ממש צודק" שנאמרו בקול מתחנף. קולו של האיש לעומת זאת היה צפצפני והוא דיבר במהירות מבלי לעצור לרגע, אפילו לא כדי לשמוע את דבריה של האישה שאיתה ישב. היו לו כתפיים רחבות, לסת גדולה ומשקפיים עגולים שהחזירו את האור הלבן מהתקרה באופן שנראה מנקודת מבטו של וינסטון כאילו שיש לאיש שני דיסקים לבנים במקום עיניים. וינסטון לא הצליח להבין הרבה משטף הדברים המהיר שפלט האיש, אך לא היה ספק לגבי האופי הכללי של דבריו. הצבא צריך להפסיק לרחם על האויב, הגיע הזמן לשטח כפרים, הלל לחיילים הגיבורים וכך הלאה. יכולת להיות בטוח שכל מילה הביעה קנאות, גאווה וטהרנות. וינסטון צפה בפנים חסרות העיניים עם הלסת הגדולה הנעה במהירות מעלה ומטה ודמיין לעצמו שהוא צופה בבובה על חוט, ולא באדם אמיתי. לא המוח של האיש דיבר, אלא הפה שלו. שטף אוטומטי של מילים ללא שבריר של מחשבה מאחוריהם.
סם הרים את מבטו. "הנה מגיע פרסון", אמר באופן שנשמע כאילו שהוסיף ׳הדביל הזה׳. תום פרסון, השכן של וינסטון, נופף אליהם ועשה את דרכו לכיוונם. הוא היה שמנמן, חייכן, קצת נמוך, עם פנים עגולות וצוואר שמן. שפת גופו הייתה אנרגטית, עם תנועות נלהבות, קצת כמו ילד. ״שלום שלום!״ הוא בירך אותם בחום והתיישב לשולחן. סם שלף מכיס הסרבל שלו רצועת נייר משרדית עמוסת מילים והתבונן בה בעיון, עיפרון בידו השניה.
"סמית, מה איתך אחי?״ אמר פרסון, ואז פנה לסם ״סבא׳לה, עובד אפילו בזמן האוכל, הא? כל הכבוד כל הכבוד. איך שאני מכיר אותך, אתה בטח עובד על משהו שאני לא אבין ממנו כלום.״ הוא שם יד על כתפו של וינסטון ״שמע, לא באתי רק כי אני אוהב אותך, אלא גם בשביל התרומה ששכחת לתת לי."
"איזו תרומה?" שאל וינסטון, ממשש אוטומטית אחר שטרות בכיסו. מצופה מכל אחד למסור מרצונו כרבע מהמשכורת לתרומה, וכה רבות היו המטרות שקשה היה לעקוב אחר מה ניתן למי.
"לשבוע-השנאה" ענה פרסון. "אתה יודע שאני הגזבר של הבניין שלנו. תקשיב אנחנו הולכים להפגיז השנה! נכסה את כל אחוזת הניצחון בדגלים. זה שני דולר לכל דירה״.
וינסטון שלף שני דולר מכיסו ומסר לפרסון, שלקח ורשם במחברת קטנה. "תודה גבר. מה שמעתי שהילד שלי דפק בך כדור עם הקלע שלו אתמול. אל תדאג, שמתי אותו במקום, הוא לא יציק לך יותר. להבא אל תתבייש, אם משהו כזה קורה עוד פעם, ישר תגיד לי, אני אטפל בו."ֿ
וינסטון הנהן, ״הוא היה מצוברח כי הוא לא הלך לתלייה", אמר.
"אה טוב אפשר להבין. לפחות בקטע הזה הצלחתי איתם, כל היום מדברים על 'הפטריוט הצעיר' ומתי הם כבר יתגייסו לצבא ויתחילו להרוג אויבים. כאלה חמודים! אבל בכל זאת אסור שהם יוציאו את התסכול שלהם על מי שלא מגיע לו, צריך לשמור את כל האנרגיה והשנאה ולהוציא על מי שאמורים לשנוא״ אמר פרסון. ״נגיד פעם תפסתי אותם אשכרה מציתים את החצאית של אישה בשוק, בגלל שהיא עטפה סלמי עם פוסטר של האח הגדול. תקשיב, עד שכיבו אותה מהאש, כולה הייתה מלאה כוויות! בחיים היא לא תעשה עוד פעם משהו משפיל כזה, זה בטוח. אה, ואתה לא מבין איזה חכמה הבת שלי,״ נדלק אור בעיניו, ״סיפרתי לך מה המהממת הקטנה שלי עשתה בסוף השבוע האחרון? תקשיב גם אתה סבאל׳ה. הם יצאו למחנה של הפטריוט הצעיר כן? היא טיילה שם עם שתי חברות ואז היא קלטה איזה איש שנראה לה חשוד. הם עקבו אחריו במשך, תקשיב לי טוב - שעתיים! עד שהוא הגיע לעיירה בצד השני של הפארק. ואז - שניה לפני שהוא הספיק להיכנס לאיזה בניין - הם מצאו שוטר, דיווחו לו, והוא תפס אותו ועצר אותו על המקום."
"למה הם עשו את זה?" שאל וינסטון.
"הוא היה מרגל, או מסתנן, או משהו כזה. היא שמה לב שהיו לו נעליים לא שהיא לא ראתה אף פעם וככה הבינה שהוא מתחזה. די חכם לילדה בת שבע, אה?" פרסון נראה מרוצה.
"מה קרה לאיש?" שאל וינסטון.
"מאיפה אני יודע... אבל אני מניח ש-״ פרסון עשה תנועה של אקדח לראש וקליק עם הלשון.
"טוב עשו" אמר סם, בלי להרים את ראשו מהנייר שלו.
"כן, טוב עשו״ וינסטון מיהר להסכים. ״אסור לקחת סיכון בדברים כאלה, במיוחד בזמן מלחמה-״
קריאת חצוצרה נשמעה מהטלסקרין מעל ראשם וקטעה את דבריו. האולם כולו השתתק וכולם הסתכלו על הטלסקרינים. זו הייתה הודעה ממשרד השפע: "שימו לב, חברים, שימו לב!" אמר בהתלהבות בחור צעיר פוטוגני בחליפה. "כאן עמית שטרן ממשרד השפע, מביא לכם חדשות טובות מאוד. ניצחנו בקרב על הייצור! זה עתה התפרסמו נתוני התפוקה השנתית. אם לסכם במשפט אחד - רמת החיים שלנו עלתה השנה בעשרים אחוזים ביחס לשנה שעברה!״ התמונה מאחורי הבחור התחלפה בוידאו של אנשים הולכים ברחוב עם שלטים. ״בכל רחבי אוקיאניה הבוקר היו הפגנות תמיכה ספונטניות לאות תודה לאח הגדול על החיים החדשים והמאושרים להם זכינו. הכל תודות להנהגתו האמיצה של האח הגדול, גאון העולם!״ התמונה מאחוריו התחלפה בטבלה עם מספרים ״הנה הנתונים עצמם: מוצרי מזון…"
וינסטון שם לב שמשרד השפע התחיל להשתמש הרבה בביטוי ״חיים חדשים ומאושרים״ ובפועל ״זכינו״. פרסון היה, מילולית, עם פה פעור בחצי חיוך. הוא לא הצליח לעקוב אחר המספרים, אבל היה שמח לגלות שקרה משהו חיובי. הטלסקרין החל להראות ראיונות עם אנשים אקראיים מהרחוב, ואחד מהם הודה לאח הגדול על השיפור בקצבת השוקולד. רק אתמול, הוא הרהר, הוכרז שהקצבה תופחת משלושים לעשרים גרם בשבוע. האם יכול להיות שהם יבלעו את זה, רק יום אחד אחרי ההודעה על ההפחתה? כן, הם בלעו את זה. פרסון בלע את זה בשקיקה, כל מילה ומילה. איש הבובה חסר העיניים בשולחן הסמוך בלע את זה בהתלהבות, מוכן להרוג כל מי שרק ירמוז שמשהו לא תקין במספרים. וסם – כנראה השתמש בכמות נכבדת של כפל-מחשבה, ובלע את זה. וינסטון תהה אם הוא האדם היחיד שראה גם את מה שקורה במציאות, ולא רק מה שנאמר לו שקורה?
בעל החליפה בטלסקרין המשיך לספק מספרים. נראה שיפור בכמות התל״ג לנפש, מזון לנפש, דלק, ספינות, ספרים, סרטים… שנה אחר שנה הכל נע כלפי מעלה. וינסטון הביט סביבו והרהר במרירות על הפן הפיזי של החיים האמיתיים. האם תמיד המדינה נראתה כך? אולם האוכל היה צפוף, התקרה נמוכה, יום העבודה ארוך, הרהיטים ישנים ושבורים, לכלוך בכל מקום. הוא לא באמת זכר אם זה היה שונה בעבר. ככל שהוא זכר, תמיד לתה היה טעם של אבק, תמיד היה עמוס, ולא משנה מה היה המוצר וכמה עלה - זה תמיד היה נראה יקר. עם זאת, למרות שהוא לא זכר זמנים טובים יותר, הוא הרגיש כאילו שמשהו נשדד ממנו. מעין אל-נוחות שלא עזבה, לא משנה מה אמרו בטלסקרין.
הוא הסתכל שוב סביב, הפעם על האנשים. כולם היו מכוערים בעיניו, והם היו מכוערים עם או בלי סרבל המפלגה שלהם. בצד השני של האולם ישב לבדו על שולחן קטן גבר נמוך, שפוף על כוס הקפה שלו, עיניו הקטנות זורקות מבטים חשדניים מצד לצד. הוא חשב על הפער שבין האנשים שהמפלגה הציגה בטלסקרין לבין האנשים שראה בעצמו ביומיום. בטלסקרין הם היו גברים צעירים גבוהים וחייכנים והנשים מלאות חיים וחסרות דאגה. אך רוב הגברים שראה בעצמו נראו מפוחדים והחלו להשמין בגיל מוקדם, ורוב הנשים נראו מרוקנות מכוח ועם קמצוץ ייאוש תמידי בעיניים. אלה היו הטיפוסים שבאמת שגשגו תחת שלטון המפלגה.
הכתבה של משרד השפע הסתיימה ופינתה את מקומה למוסיקה - שירי הלל לאח הגדול. פרסון אמר באושר ״משרד השפע ממש שיחק אותה השנה. תגיד, יש לך אולי סכין גילוח שאתה לא צריך?"
"אין", אמר וינסטון. "אני משתמש באותו אחד כבר חודשיים", שיקר.
"אה, בטח. רק חשבתי לשאול, גבר."
"מצטער" אמר וינסטון, הפעם בכנות.
וינסטון חשב על גברת פרסון, עם השיער הדליל והמבט העייף שלה. תוך שנתיים-שלוש הילדים שלה כנראה ילשינו עליה למשטרת המחשבות, רק בשביל הכיף. גברת פרסון תימחק. סם יימחק. אובריאן יימחק. כמובן שהוא עצמו גם יימחק. פרסון, לעומת זאת, לא יימחק. איש הבובה מהשולחן ליד, שבינתיים חזר לפטפט, לא יימחק. האיש עם העיניים החשדניות ישרוד. הבחורה שחורת השיער ממחלקת סיפורת – היא, הנמשים שלה והסרט האדום הארור על מותניה, לעולם לא יימחקו. הוא חשב לעצמו שהוא מתחיל להבין באופן אינטואיטיבי מי יימחק ומי ישרוד.
פתאום הוא הקיץ ממחשבותיו, ער לכך שמסתכלים עליו. אותה בחורה שישבה בשולחן הסמוך, פניה היו מופנות הצידה אליו והיא בהתה בו. זו הייתה הבחורה עם השיער השחור. היא התבוננה בו מהצד, במעין עוצמה וביטחון. וכשעיניהם נפגשו, היא הסתובבה חזרה.
זיעה קרה הרטיבה את עמוד השדרה של וינסטון. תחושת אימה מילאה אותו. כמה זמן היא התבוננה בו? ולמה? האם ראתה משהו על פניו בזמן שידור הכתבה? הוא לא הצליח להיזכר אם היא ישבה שם קודם או שהגיעה אחריו. האם היא עוקבת אחריו? כשחשב על זה, אתמול ברגע-השנאה היא ישבה ממש מאחוריו למרות שהיו עוד כסאות פנויים מסביב. סביר להניח שהמטרה שלה הייתה להקשיב לו ולבדוק אם הוא צועק מספיק חזק.
שוב עלתה בו המחשבה שאולי היא סוכנת של משטרת המחשבות, אך זה עדיין לא נראה סביר. מה שכן סביר זה שהיא מרגלת אחריו להנאתה. הוא לא ידע כמה זמן היא התבוננה בו, ולא היה בטוח אם שמר על הבעת פנים ראויה בזמן הכתבה. זה היה דבר מסוכן לתת למחשבות לנדוד במקום ציבורי או קרוב לטלסקרין. כל דבר - תנועה, הבעת פנים, משפט - שהיה בו רמז לאל-נורמליות, היה סיכון. הבעת פנים של זלזול בזמן כתבה על שיפור איכות החיים - זו עבירה שניתן להעניש עליה. זה נקרא בשיחדש: עבירת גסות-רוח.
בהמשך הארוחה הוא הסתכל מדי פעם לכיוונה, אך הבחורה לא הסתובבה אליו שוב. אולי בכל זאת היא לא באמת עקבה אחריו, וזה היה רק צירוף מקרים שהיא ישבה קרוב אליו יומיים ברצף. הוא עטף במפית את פרוסת הלחם שנשארה על השולחן והכניס לכיסו, שיהיה לארוחת הבוקר. אם היא באמת מרגלת אחריו אז בעוד כמה ימים הוא יילקח למרתפי משרד האהבה. עדיין, חבל לבזבז לחם טרי.
הטלסקרין התריע שבעוד 10 דקות תסתיים ההפסקה. שלושת הגברים, יחד עם מאות האנשים באולם, קמו והחלו את דרכם חזרה למשרדים.
בערב, בדירתו, וינסטון התיישב לכתוב שוב ביומן. הוא חשב על קתרין, אשתו. או יותר מדויק, פרודתו. המפלגה התירה להתגרש רק במקרים נדירים, והם אפילו לא ניסו. אבל פרידות, בתנאי שאין ילדים, לא היה דבר נדיר. הוא לא ראה אותה כבר שנה בערך ולא ידע מה שלומה. המחשבה עליה העלתה בו מגוון רגשות - כעס, תסכול, וגם קצת רחמים עצמיים. הוא נזכר בכמה רגעים קטנים מאושרים, אבל הם היו מעטים. הוא עצם את העיניים ושם ידיו על פניו. הוא רצה לקלל, לתת מכה לשולחן, אבל אסור היה. הטלסקרין בחדר אמנם לא ראה אותו, אבל הוא שמע הכול.
הוא כתב:
לפעמים אני מנסה להבין את השורש לכל זה, לכל האווירה הכבדה הזו שמרחפת מעל חיינו כמו ענן שחור שאינו מתפזר לעולם. המפלגה, שהיא הכל ואף אחד, לא הסתפקה רק בנאמנות עיוורת – היא רצתה לחדור אל תוך הנשמה, אל המקומות הכמוסים ביותר, ולעקור משם כל ניצוץ של תשוקה, כל שמץ של עונג. כאילו הנאה גופנית, ובמיוחד זו שקשורה למין, היא אויב מר ונצחי שחייב להיכחד.
נישואים זה פרוצדורה, דבר המחייב אישור ועדה. זוגות שמראים תשוקה ומשיכה זה לזו נפסלים. התכלית היחידה היא להוליד ילדים למפלגה - ילדים שיגדלו להיות עותקים מושלמים של הוריהם, הממשיכים של דרך חיינו. המין נחשב חובה מוסדית, לא פעילות מהנה. מי שמעז לבחור בחיי רווקות או זוגיות ללא ילדים מוקצה או מגורש. זוגות המבקשים להסתפק בילד אחד נתקלים במבטים מזלזלים והם אמורים לקבל לכך אישור מיוחד של ועדת הילודה. זוגות מאותו מין לא באים בחשבון, אפילו לא ברמיזה.
ארגון 'שומרי הצניעות' מסתובבים עם סרטים אדומים ודואגים לנקות את הרחובות מכל פיסת עור חשוף, כל דבר שעלול לעורר תשוקה, וכל רמז לכך שמין, על פי טבעו, אמור להיות דבר מהנה. המעשה עצמו הוא משהו שעושים בחושך, מתביישים בו, כמו מחלה שאיש לא מעז לדבר עליה. נדמה היה שמטרתם העמוקה ביותר היא לסרס את היצר האנושי, הקדום והפראי ביותר. את כל התחום המיני הם כרכו בבושה באופן כה חזק, עד שזה מושרש בחברה אף יותר מאשר שנאת הזרים או הסגידה העיוורת לאח הגדול.
למה? זו השאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה.
השנתיים שביליתי עם קתרין היו כמו חיים תחת זכוכית מגדלת, כל רגע נבחן ונשקל על ידה. היא הייתה אישה גבוהה, עם תנועות אלגנטיות, ופנים יפות שמאחוריהן הסתתרו עיניים ירוקות גדולות וריקות. לא מצאתי בה אף מחשבה מקורית, רק הד של סיסמאות המפלגה שחזרו על עצמן בלולאה. היא בלעה כל שטות ששודרה בטלסקרין ללא הטלת ספק או שאלה. בלבי כיניתי אותה "רמקול" – כי איך אפשר לנהל שיחה אמיתית עם הד של טלסקרין?
המין איתה הרגיש כמו מטלה. המגע גרם לה להתכווץ, כאילו הייתי אדם זר לחלוטין. הרגשתי שהיא מושכת אותי אליה ובו בזמן דוחפת אותי ממנה. היא שכבה בעיניים עצומות, ללא קול, ללא מילה, ללא תגובה. זה היה משפיל, כמעט אכזרי. ניסיתי לוותר, אבל היא התעקשה ואמרה: "חייבים להוליד ילד למפלגה." זה קרה פעם בשבוע, כמשימה שיש לבצע, והיא קראה לזה "לקיים את חובתנו". למזלי, ילד לא נולד. אחרי שנה וחצי של נסיונות, היא הסכימה לוותר, ונפרדנו. הקלה גדולה לצד צביטה של עצב על מה שלא היה ולא יכול היה להיות.
למה זה חייב להיות ככה? למה המפלגה שמה את רגלה על הדבר הטבעי והקדום ביותר שקיים באדם, על היצר שחיבר בינינו מאז ומתמיד, והפכה אותו למשהו בלתי נסבל ומבייש? קתרין לא הייתה יוצאת דופן. רוב נשות המפלגה חונכו לצניעות מופרזת ובושה מגיל קטן, בהרצאות צוננות בבתי הספר ובהערות מזלזלות של מורים ומורות. לפעמים אני מקווה שיש יוצאות מן הכלל, אבל כנראה שזו רק פנטזיה.
אני חולם, ולו פעם אחת, לעשות מין מלא תשוקה. כזה שבא ממשיכה, פתיחות ותקשורת. מעשה שלא נועד למען מטרה כלשהי אחרת, לא למען "פריון" או "המפלגה" - אלא למען עצמו, פשוט לטובת התענוג והחיבור בין בני זוג. עצם המחשבה על זה היא כבר מרד קטן בתוך הראש שלי. זה לא רק צורך גופני ונפשי, אלא אף סוג של התנגדות, וקטנה ככל שתהיה, היא שלי. המחשבה הזו היא עוד "עבירת-הרהור" ברשימה ארוכה כל כך של מחשבות אסורות. אני רק מקווה שאיש לא יוכל לקרוא את מה שמתחולל בראשי, כי שם, רק שם, נשאר לי עוד חופש.
הוא לחץ על עיניו. הוא סוף סוף כתב על זה. זה עזר מעט, אך עדיין נותר בו הדחף לצעוק ולקלל.
אם יש תקווה - היא בידיו של עם-הארץ.
מצאתי את עצמי שוקע במחשבות על "עם-הארץ". הם לא סתם הרוב, הם שמונים אחוזים מהאוכלוסייה של אוקיאניה. אם רק ירצו, אם רק יבינו, בכוחם להפיל את המפלגה הזו מחר בבוקר. כרגע הם לא מבינים זאת.
אנחנו, מתוך המפלגה, רואים את כל התמונה, נושאים את משקל המועקה, אך כלואים בתוך עצמנו. מרד מבפנים הוא בגדר חלום רחוק. אויבי המפלגה, אלה שמעזים לחשוב אחרת, אינם יכולים להתארגן. איננו יכולים אפילו לזהות או למצוא זה את זה. אנחנו חסרי קול, כמו דגים אילמים באוקיינוס. יש שמועות על "אחווה" סודית של מתנגדים. אני רוצה להאמין שהיא קיימת, לקוות שהיא תצליח. אבל גם אם היא קיימת, אני יודע שהם רחוקים מלהגיע למסה קריטית, רחוקים מלעשות הבדל משמעותי בימי חיינו. מבחינתנו מרד הוא מבט בעיניים, מחשבה שחולפת בראש, כתיבת יומן בסתר – ולא יותר. זה הכל. וזה שובר את הלב.
עם-הארץ... אילו רק ידעו את כוחם. אילו רק יבינו את העוצמה הטמונה בהם. הם לא צריכים להסתיר דבר, לא ללחוש, לא לפחד. הם רק יקומו כגוף אחד, כמו סוס המנער מעליו זבובים, וירסקו את המפלגה על כל עוולותיה. הדיכוי הזה, הבושה הזו, האבסורד הזה – הכל ייעלם ברגע אחד. יום אחד הם יבינו זאת. זה בלתי נמנע.
אבל… !
הוא נזכר במקרה שראה כשהלך לקניות בשוק של עם-הארץ. הוא שמע צעקות של מאות קולות מהרחוב הסמוך, זעקות זעם וייאוש. ליבו ניתר – 'זה התחיל!' הוא חשב 'המרד! עם-הארץ סוף סוף קמים עלינו ודורשים את מה שמגיע להם!' הוא רץ לכיוון הקולות והגיע למקום. שם הוא ראה המוני אנשים בחלל הכניסה של חנות כלי מטבח, על פניהם הבעת אימה, כמו נוסעים שגורלם נחרץ בספינה טובעת. הם רבו זה עם זה בלהט. הם צעקו זה על זה, וחלקם צעקו לאוויר הריק. הוא הצליח להבין שאחד המוצרים, סוג של סיר מיוחד, עמד להיגמר ולא היה מספיק לכולם. אישה מבוגרת צעקה על המוכרת ופקדה עליה להוציא מהמחסן את כל הסירים שהיא מחביאה; בחור צעיר האשים אותה שהיא עושה קומבינות; קבוצת אנשים רבו על מי הגיע קודם; שתי נשים עם טירוף בעיניהם נאבקו על סיר אחד, עד שהאריזה נקרעה והסיר נפל על הריצפה. וינסטון הביט בסצנה באכזבה ומיאוס. איזו עוצמה הייתה בצעקותיהם של כמה עשרות אנשים! מדוע אינם צועקים כך על משהו חשוב?
בלי מודעות הם לא ימרדו, ובלי מרד לא תבוא מודעות.
המפלגה טוענת ששחררה את עם-הארץ מחיי הבל קפיטליסטי, מחוסר צדק, רעב, עבדות, זנות, שחררה את כולנו מחיים שטחיים וחסרי משמעות. ועם זאת, בכפל-מחשבה, הם רואים את עם הארץ כאנשים נחותים שצריך לשלוט בהם בעזרת חוקים ברורים ונוקשים שנשגבים מהם.
אנחנו חברי המפלגה, המשרתים את המפלגה בכל מאודנו ונפשנו, רואים אותם ככלי, כמסגרת תמיכה. הם עובדים, מתרבים, משרתים בצבא, משלמים מיסים, ואין תכלית לחייהם מעבר לכך. הם מאפשרים לנו להתקיים, לשרת את המפלגה, מאפשרים לנו להיות התכלית האמיתית של חייהם. הם פורחים לרגע קצר בצעירותם, מתחתנים בסביבות גיל שלושים, מזדקנים בחמישים, וטובים כמתים בשישים. מעגל חיים פשוט, צפוי, נטול הפתעות.
ומה ממלא את חייהם? עבודה, ילדים, בירוקרטיה אינסופית, סרטים, כדורגל, רכילות, ריבים עם השכנים, ומעל הכל – הלוטו. נראה שזה מספיק להם. התלונות שלהם תמיד סובבות סביב זוטות, על מוצר יקר או על תור ארוך. הרעות הגדולות, הדיכוי האמיתי, חומק מעיניהם. כשקורה להם משהו רע במיוחד, יש ביטוי נפוץ ונורא שפוטר אותם ואת המפלגה מכל אחריות, מכל צורך לשינוי או אפילו למחשבה - "יהיה בסדר".
מתחזים של משטרת המחשבות מהלכים ביניהם, מפיצים שמועות בהתאם לצורך, מסמנים אקטיביסטים מסוכנים – כלומר, כאלה שמעזים לחשוב – ומחסלים אותם בדממה או כולאים אותם כבוגדים. אין שום ניסיון להחדיר בעם-הארץ קנאות מפלגתית. אפילו ההיפך: השאיפה היא שלא יהיו להם שום מחשבות או דעות פוליטיות חזקות. דרושה מהם רק פטריוטיות עיוורת. אפילו טוהר מיני, דבר כה מרכזי ומענה בחיים תחת המפלגה, לא נכפה עליהם. "הם חופשיים כבהמות", כך כתוב בכתבי המפלגה. המחשבה הזו... היא מזעזעת ומנחמת כאחד. הם חופשיים, בתוך הכלוב שלהם, משלמים את המחיר הפיסי. ואנחנו, האסירים המודעים למצבנו, משלמים את המחיר התודעתי.
המשטרה מתערבת רק בפשעים החמורים ביותר, וגם אז רק אם מישהו טרח להגיש תלונה. ועל הפשע המאורגן? על זה איש לא מתלונן. לפני כשנתיים כשהסתובבתי ברחוב חנויות הנעליים, ראיתי במו עיני שני בחורים-גורילות חוסמים את הכניסה לאחת החנויות, ואדם בחליפה לבנה משוחח עם המוכר בפנים – קל לנחש על מה. כן, לונדון מלאה בפשע - אבל רק בקרב עם-הארץ, ולכן הוא לא נספר. פשע בתוך המפלגה כמובן לא קיים. כשחבר מפלגה עושה פשע הוא נעלם בשקט - או האיש או הפשע - ואין לדבר על כך.
וינסטון גירד בזהירות את הפצע הכרוני מעל קרסולו. הוא ניסה שוב, ללא הצלחה, להיזכר כיצד נראו החיים לפני המפלגה. הוא פתח ספר חינוך לילדים שהשאיל מגברת פרסון, והעתיק מתוכו קטע ליומן:
מתוך ספר חינוך לילדי המפלגה: לפני המהפכה המפוארת, לונדון לא הייתה העיר היפה של ימינו. היא הייתה מקום חשוך, מלוכלך, אומלל. עניים הסתובבו יחפים ברחוב, ללא קורת גג. היה מחסור באוכל ולא היו מספיק בתים לכולם. הילדים לא הלכו לבתי ספר אלא עבדו שתים-עשרה שעות ביום ב'סדנאות יזע' - חדרים קטנים וצפופים, תנאי עבודה איומים ומסוכנים. שומרים עם שוט הרביצו לכל מי שעבד לאט. המבוגרים עבדו במכרות וסיכנו את חייהם. אך בין כל שכונות העוני היו בתים גדולים ומפוארים - שם גרו קפיטליסטים עשירים אשר חיו את חייהם ללא דאגות וללא השלכות על מעשיהם הם החזיקו משרתים רבים ומאבטחים אישיים חמושים. הם היו מכוערים ופניהם מעוותות מניתוחים פלסטיים: לנשים עשירות היו שפתיים נפוחות ענקיות, כמו שני בלונים, ולגברים עשירים היה סנטר מרובע עצום ולא אנושי. כל האדמות, כל הבתים, כל המפעלים וכל הכסף היו שלהם. כולם היו חייבים לעשות את מה שהם אמרו, כי מי שלא שמע בקולם איבד את עבודתו ומת ברעב, או שאיבד את ביתו ועבר לגור ברחוב.
הוא המשיך בראשו, נזכר בשיעורי ההיסטוריה שלמד - הקפיטליסטים החזיקו מחנות עבודה איומים; השופטים מושחתים מנותקים מעם, פסקו תמיד לטובת העשירים וזרקו רק את העניים לכלא; ׳זכות הלילה הראשון׳ - שכנראה לא יוזכר בספר ילדים - אשר נתן לעשירים זכות לשכב פעם אחת עם כל איש או אישה שעבדו תחתם בתמורה לארוחת ערב מפוארת. היה גם מנהג מקובל להתכופף ולנשק את ישבנם של העשירים. איך אפשר לדעת מה היה באמת ומה לא? איך ידע אם המצב כיום באמת טוב יותר? לא הייתה דרך לדעת, אבל הוא חש בעצמותיו שהחיים כיום בלתי נסבלים. לא כי הם היו קשים ומלאי פחד, אלא בעיקר כי היו עגומים ומלאי שקרים. כל נקודות האור בחיים תחת המפלגה היו ניצחונות של המדינה או המפלגה, אך לא היה שום דבר שמשפר את חיי האזרחים. המפלגה לא הצליחה לקדם את אידאל החיים הטובים שקבעה בעצמה. הערים היו מלאות זבל, אנשים רעבים בנעליים קרועות, חיים בבתים מתפוררים מסריחים מכרוב, וברחובות של ביוב שעולה על גדותיו.
הטלסקרינים ממשיכים לשטוף אותנו בזרם בלתי פוסק של סטטיסטיקות. "יותר אוכל" הם מכריזים, "יותר בגדים, יותר בתים, חיים טובים יותר מאשר לפני עשר שנים". הם קובעים בגאווה שאנחנו חיים יותר שנים, שאנחנו חזקים יותר, בריאים יותר. אבל האם זה נכון? שום דבר מזה לא הוכח באמת. מעולם לא דרשנו הוכחה, כי התרגלנו. התרגלנו לכך שכל מילה שיוצאת מפיה של המפלגה היא אמת מוחלטת, לא משנה כמה היא סותרת את המציאות שבה אנו חיים.
המפלגה טוענת, למשל, כי קללת החצבת מוגרה כמעט לחלוטין; לפני המהפכה, הם מזכירים, המגפה פקדה כמעט כל בית וכל ילד שני סבל מסיבוכים. השנה, לעומת זאת, רק 13% מהילדים לקו במחלה. המפלגה טוענת שניצחה את המוות בעריסה: שיעור תמותת התינוקות, שעמד לפני המהפכה על שיעור מחריד של 90 לכל אלף לידות, צנח ל-25 בלבד – הוכחה לדאגתה של המפלגה לדור העתיד. וכך זה ממשיך. כל משפט הוא משוואה עם שני נעלמים שאת שניהם אין שום דרך למצוא.
אני מודה שזה מעלה בי מחשבה מייאשת. ייתכן מאוד שכל מילה ומילה בספרי ההיסטוריה, אפילו הדברים שאנו מקבלים ללא שאלה, הם שקר גמור. מניין לי לדעת שאי פעם היה חוק "זכות הלילה הראשון", או מעמד שנקרא "קפיטליסט", או אופנה שנקראה "ניתוח פלסטי"? הכל נעלם לתוך הערפל. העבר נמחק, המחיקה נמחקה, והשקר הופך לאמת.
אי שם בתקופת הטיהורים הגדולים, חוסלו רוב מנהיגי המהפכה המקוריים. עד שנת תש"ל לא נותר מהם כמעט איש מלבד האח הגדול עצמו וכמה מעטים, שפוטים שלו. כל מי שהתנגד אפילו לדבר הקטן ביותר הוכרז כבוגד, אנרכיסט, עוכר המדינה ואויב העם. גולדשטיין ברח והסתתר, איש לא ידע היכן, וכמה אחרים פרשו ונעלמו. השאר הוגלו או הוצאו להורג לאחר משפטי ראווה פומביים שבהם הם הודו בפשעיהם והביעו חרטה. בין השורדים האחרונים היו שלושה פוליטיקאים: ג'ונס, אהרונסון ורתרפורד. כפי שקרה לא פעם, הם נעלמו מעל פני האדמה לכמה חודשים, אולי שנה. ואז יום בהיר אחד הם הופיעו, הסגירו את עצמם והודו בפשעים רבים - ריגול לטובת האויב, קבלת כספים ממדינות אויב, מעילה בכספי ציבור, וקשירת קשר נגד האח הגדול. לאחר שהביעו בפומבי חרטה מפורטת ואת אהבתם כלפי האח הגדול, הם קיבלו חנינה. הם אפילו קיבלו תפקידים חדשים במפלגה, תפקידים מומצאים ללא שום תוכן או אחריות אמיתיים, שנועדו רק כדי לתת להם כסא במעגל הפנימי.
פעם אחת, החזקתי בראשי הוכחה מוצקה, שלא ניתן לטעות בה, לשקרים של המפלגה. זה היה בשנת תשל"ח, כשישבתי עם חבר בקפה עץ הערמון. מוסיקת רקע נעימה בקעה מהטלסקרינים, ואנחנו הזמנו את משקה הבית - ג'ין בניחוח ציפורן. אז ראיתי אותם - ג'ונס, אהרונסון ורתרפורד. התרגשתי לראות אותם כי הם שרידים מעידן קדום יותר, הדמויות הגדולות של המהפכה, גיבורי המפלגה. כיום כמובן, הם פושעים מושמצים, עוכרי המדינה, בוגדים. היה ברור שהם מתים מהלכים - איש אינו שורד את משטרת המחשבות. סביב השולחן שלהם היה מרווח ריק, אנשים התרחקו מהם כאילו שהם נושאים מחלה מדבקת. מה שלא היה רחוק מהאמת, כי לדבר איתם או אפילו להיראות בחברתם בפומבי היה מעשה מסוכן.
מבין השלושה, רתרפורד הוא בעיני המרשים ביותר. בנוסף לכריזמה והרושם שעשה, הוא היה גם קריקטוריסט מוכשר וידע ליצור תמונות עם מסר ברור ומשכנע. אומנותו עזרה לו להלהיט את דעת הקהל לקראת המהפכה ובמהלכה. הוא היה גבוה וגדול, עם רעמת שיער אפור ופנים נפוחות ומצולקות. מהאנשים שהיו שריריים בעבר, הפסיקו להתאמן אך המשיכו בהרגלי האכילה הישנים ולכן השמינו כהוגן. באותו יום גופו העצום היה שפוף, כמו הר שקורס לתוך עצמו. שלושתם נראו חסרי חיים, קליפות ריקות של מי שהיו פעם. הם ישבו בשקט, והמלצרית מילאה את הכוסות שלהם בלי שום תנועה מצידם. על השולחן שלהם היה לוח שחמט, עם הכלים מסודרים, אך המשחק לא התחיל.
ואז המוסיקה מהטלסקרינים פסקה. החלה מנגינה איטית של כלי נשיפה, וקול נשי עמוק החל לשיר:
"הילדה הכי יפה בגן, היא נתנה את כל כולה לגן. הם אבדו, ואני עדיין כאן, במקום הכי יפה בגן. כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא עצובה, זה כמו חטא-מחשבה, כי איך אפשר להיות עצובה, כשאת הפרח של המפלגה" | "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן. הוא טיפס על העץ, אל-טובים חיפש. כל הכבוד ילד נאמן, הוא מכר אותי ומכרתי אותו גם. אני והוא עוד כאן בגן, והשאר אינם."
|
שלושת הגברים לא זזו. עיניו של רתרפורד נעשו לחות, לחיו נרטב. זה היה הרגע שבו שמתי לב לכך שיש לו אף שבור. כך גם לאהרונסון. מפחיד לחשוב על מה שהם עברו בתקופת המאסר שלהם.
הסיבה שאני כותב זאת, היא שכמה ימים לאחר מכן הם נעצרו מחדש, הודו בשורה של פשעים חדשים, והפעם נידונו למוות. אזהרה לדורות הבאים, אני מניח. צפיתי בהודאות שלהם, ובין היתר הם הודו שהיו במקום מסוים ורכשו דברים אסורים - אך זה היה בדיוק באותו הזמן שבו ראיתי אותם בבית הקפה במו עיני! כך שאני יודע, ללא ספק, שההודאות שלהם מומצאות, הבלים חסרי בסיס. המפלגה משנה את העבר כל כך הרבה עד שעובדות הם דבר חסר משמעות. אולי אפילו ההודאות כבר שוכתבו בינתיים, ומילים שהם לא אמרו מעולם הוכנסו לפיהם. העניין הוא שאינני מבין מדוע לטרוח כל כך. אני מבין את המנגנון, אך לא את הסיבה.
יום אחד המפלגה תכריז שהאח הגדול עצר את תנועת השמש באמצע השמיים וכולם יהיו חייבים להאמין בכך. כך עובד ההיגיון של המפלגה, דרישה לאמונה עיוורת, מוחלטת, וההגיון מוטל בספק. הכפירה שבכפירות הוא השכל הישר. הדבר המבעית הוא לא שהם יהרגו אותך אם תחשוב אחרת, אלא שהם עלולים להיות צודקים. אחרי הכל, איך אנחנו יודעים שהשמש לא נעצרה באמצע השמיים מתישהו בעבר?
'לא!' הוא חשב. דמותו של אובריאן צפה ועלתה בדמיונו. הוא חש שאובריאן לצידו וזה נתן לו כח מחודש. הוא החליט שהוא כותב את היומן עבורו. זהו מכתב שאיש לא יקרא לעולם, אבל הוא נועד לאדם מסוים, וזה מה שנתן לו משמעות.
המפלגה אומרת לך לדחות את השכל הישר, את עדות עיניך, ולהאמין לדבריה ללא עוררין. זו הפקודה החשובה ביותר, הבסיס. ליבי צונח בקרבי כשאני חושב על הכוח העצום שמולו אני עומד. ועם זאת, אין לי ספק שהצדק עמי! הם טועים או משקרים, ואני צודק. חובתנו להגן על המובן מאליו, על הפשוט ועל האמיתי. עובדות פשוטות הן האמת וצריך להיאחז בהם! העולם המוחשי קיים וחוקיו אינם משתנים. אבנים הן קשות, מים רטובים, כדור-הארץ ושמונה כוכבי הלכת האחרים נעים סביב השמש בין אם נרצה ובין אם לא.
חופש אמיתי הוא לומר בקול רם ששתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע.
אם ניתן להסכים על כך, כל היתר כבר נובע מאמת פשוטה זו.
ממעמקי אחד הבתים יצא ריח חזק של קפה - קפה אמיתי, קלוי, לא קפה 'ניצחון'. וינסטון עצר והתענג על הרגע. משהו בו נזכר בעולם הנשכח של ילדותו. הוא כבר הלך די הרבה והפצע הכרוני בקרסולו הלם בכאב. זו הייתה הפעם השנייה החודש שהוא הפסיד ערב במרכז הקהילתי - מעשה פזיז. לחבר מפלגה לא אמור להיות זמן פנוי לעצמו, והוא לא אמור להיות לבד עם עצמו חוץ מאשר במיטה והשירותים. כאשר חבר מפלגה לא עובד, לומד, אוכל, ישן, או עם משפחתו, עליו לקחת חלק בפעילות קהילתית. לצאת לטיול, לבד, היה לא מקובל ואפילו נלעג. זה נקרא בשיחדש: חיים-אישיים.
אבל כשיצא מהמשרד, האוויר הנעים של חודש ניסן פיתה אותו. השמיים היו כחולים ולא היה לו שום חשק לערב ארוך ורועש במרכז הקהילתי עם משחקים משעממים ושיחות צפויות. הוא חלף על פני תחנת האוטובוס ופשוט המשיך ללכת, עד שאיבד את עצמו ברחובות קטנים וסמטאות, באזור לא מוכר.
"אם יש תקווה - היא בידיו של עם-הארץ" המילים שכתב אתמול ביומן עלו במוחו. הצהרה של תקווה נואשת. הוא היה אי שם בשכונות העוני של צפון העיר. הוא הגיע לרחוב קטן, מרוצף כולו באבני מדרכה - אך ללא המדרכה עצמה. רכב עבר שם והוא היה צריך להיצמד לקירות הבניינים הנמוכים כדי לאפשר לו לעבור. היו שלוליות מים וריח ביוב. למרות כל זאת, האזור היה הומה אדם.
הוא ראה קבוצה של צעירים, נערות עם שפתון אדום ונערים בתספורת קצרה, מחייכים וצוחקים. בצד השני של הרחוב הוא ראה אישה מבוגרת, מאופרת מדי, עומדת על סף דלתה ומסתכלת עליהם בחיבה - דוגמה לאיך צפויות להיראות הנערות האלה בעוד עשר שנים. הם לא שמו לב לוינסטון, אך אלה שכן הביטו בו במבט חשדני. שתי נשים שזופות ושריריות ישבו שלובות ידיים על ספסל ודיברו. וינסטון קלט קטעי שיחה.
"כן, קל לך לדבר, אבל אם היית במקומי היית עושה אותו דבר. מילים זה זול, אבל לך אין את הבעיות שיש לי". אמרה האחת. "אה", ענתה לה השנייה, "לזה אני מתכוונת-"
הנשים עצרו את השיחה והביטו בוינסטון בשתיקה ברגע שהוא חלף על פניהם. זו לא הייתה עוינות, אלא יותר דריכות, כמו שיש כשחיה לא מוכרת עוברת באזור. סרבל המפלגה הכחול לא היה מראה נפוץ ברחוב כזה. למעשה, לא היה חכם להיראות במקומות כאלה בלי סיבה מוצדקת. הוא תהה מה יגיד אם סיירת תעצור אותו ותשאל למעשיו באותו אזור. לא היה חוק נגד הליכה ברחוב כזה, אבל חוקים רשמיים לא שינו הרבה. מה שחשוב היה לא למשוך את תשומת לב משטרת המחשבות. אולי יוכל להגיד שחיפש סכיני-
נשמע צליל שקטע את מחשבותיו, וכל הרחוב נכנס לבהלה. אנשים רצו לתוך הבתים וצעקות נשמעו מכל הכיוונים. אישה קפצה מפתח בית, חטפה ילד קטן ששיחק בחוץ, עטפה אותו בשמיכה וקפצה חזרה פנימה - הכל בתנועה אחת חלקה. נער בבגדים שחורים רץ לעבר וינסטון וצעק אליו "יש התראה, מה אתה עומד פה? בוא בוא"
"התראה" זה הכינוי שעם-הארץ נתן להודעה על טילים שעומדים ליפול באזור. הנער לקח את וינסטון ביד והוביל אותו בריצה דרך אחת הסמטאות. תוך כדי הריצה נשמעה סירנת אזעקה. הם הגיעו לפתח שמוביל מתחת לאדמה, ותוך כדי שהם ירדו במדרגות נשמע בום אדיר שפקק את אוזניו של וינסטון. הנער מיד התכופף והגן על ראשו, וינסטון חיקה אותו והתכופף גם. נשמעו שלושה בומים נוספים שהרעידו הכל. הוא הרגיש דברים נופלים עליו. כשהתרומם, גילה שהוא מכוסה ברסיסי זכוכית. כל החלונות והתריסים באזור היו שבורים. "אתה בסדר?" שאל הנער. וינסטון בקושי שמע אותו, כי היה צפצוף חזק באוזניו "אני בסדר, תודה לך מאוד" הוא הגיב בכנות. "ברור, מה אני אשאיר אותך ככה ברחוב?" הגיב הנער בחיוך, והלך לדרכו.
וינסטון יצא חזרה לרחוב וראה ענן אפור של עשן ואבק לא רחוק משם, במעלה הרחוב. אנשים נאספו והתחילו לבדוק את שלומם אחד של השני. כדי להימנע משוטרים שוודאי יגיעו לאזור, הוא פנה והלך בכיוון הנגדי לפגיעה. תוך כמה דקות הוא התרחק מספיק והגיע לאזור שבו החיים נמשכו כאילו דבר לא קרה. השעה הייתה קרוב לעשרים, ומקומות הבילוי היו מלאים בלקוחות. ריח של שתן הורגש מהרחובות הקטנים. בהמשך הדרך עמדו שלוש גברים מתחת לעמוד-אור והסתכלו ביחד על קיר-מידע, מכשיר שהותקן במרכזים מסחריים. הם היו שקועים לחלוטין במה שהם קוראים. כשהתקרב שמע אותם מתווכחים.
"מה נסגר איתך, אתה לא מקשיב למה שאני אומר לך. בדקתי בעצמי, ולפחות שנה, אף מספר לא הסתיים בשבע!"
"זה לא אומר כלום! זה אקראי לגמרי! אתה לא מבין מה זה אקראי? זה אומר שאין שום חוקיות בכלל, לא שבע ולא בטיח"
"לא, זה לא לגמרי אקראי! יש לי בבית רשימה של כל המספרים בשנתיים האחרונות. אני רושם אותם כל שבוע. אני מומחה ל… דברים האלה. עשיתי את המחקר שלי בעצמי ואני אומר לך, אף מספר בשנה האחרונה לא הסתיים בשבע"
"אוקי אבל גם אם אתה צודק, אולי דווקא השבוע השבע יחזור?"
"תגיד אתה סתום או שאתה עושה את עצמך??? למה שהשבוע-"
"די, חלאס!" אמר האיש השלישי, והם השתתקו.
הלוטו, עם פרסים שבועיים עצומים, היה אירוע ציבורי שעם-הארץ הקדיש לו תשומת לב רצינית. עבור מיליונים מהם, זה היה העונג, הטירוף, משכך הכאבים והגירוי האינטלקטואלי שלהם. בכל הנוגע ללוטו, אפילו אנשים שבקושי ידעו לקרוא ולכתוב היו מסוגלים לחישובים מורכבים וכשרון לזכור מספרים בעל פה. הפרסים הגדולים היו שקריים ברובם, היה עליהם בסביבות 70% מיסים שהולכים לאוצר המדינה. אבל גם 30% ממיליון דולר הוא סכום מפתה, אפילו שהסיכוי לזכות היה אפסי.
"אם יש תקווה - היא בידיו של עם-הארץ" המילים עלו בראשו שוב, משפט שהיה אמור להיות מנחם, משהו להיאחז בו. אך באותו רגע, כשהביט באנשים עצמם, המשפט נשמע ציני בראשו. הוא הבין שזו תקווה חסרת סיכוי, דבר טיפשי כמו להאמין שתזכה בלוטו.
הרחוב המשיך בעליה קלה ונעשה רחב יותר. מאי שם הוא שמע קולות צועקים בסנכרון, כנראה צופים במשחק כדורגל. הוא המשיך בכיוון הנגדי - היו לו כבר מספיק צעקות והתרחשויות ליום אחד, והצפצוף באוזניו עדיין לא עבר לגמרי. הוא המשיך לשוטט עד שמצא את עצמו ברחוב מוכר - קצת בהמשך ןשמאלה הייתה חנות העתיקות שבה קנה את המחברת האדומה, היומן שלו.
הוא עצר והתלבט אם להיכנס שוב לחנות ההיא. מולו היה פאב קטן ועשן סיגריות נדף ממנו בכמויות. איש זקן, גופו כפוף אך פניו נראו מלאות חיים, דחף את הדלת ונכנס לפאב. וינסטון הביט בו וחשב שהאיש הזה נראה בן שמונים, והיה בחור בוגר כשהמהפכה קרתה. הוא מהווה את חוליה מקשרת לעולם הקודם, הוא יודע ממקור ראשון על הקפיטליזם ואיך התנהל העולם לפני עליית המפלגה. בקרב חברי מפלגה לא היו אנשים בגיל הזה מחוץ למעגל הפנימי. 'אני חייב לדבר איתו' הוא חשב. 'אכנס לפאב, אדבר עם האיש הזקן בחביבות ואבקש ממנו לספר לי על חייו כשהיה נער. סוף סוף אקבל תשובה לשאלה מהם השקרים ומה האמת בספרי ההיסטוריה, ואם היה אז טוב יותר או רע יותר מהיום'. מהר, לפני שיתחרט ויאבד את אומץ ליבו, הוא דחף את הדלת ונכנס לפאב.
ריח עשן הסיגריות והבירה הכה בפניו. הוא ירד במדרגות הכניסה, עבר דרך וילון שחור כבד והיה בפנים. הוא הרגיש את כל העיניים נעוצות בסרבל הכחול שלו, והיה נשמע כאילו שחצי מהמקום השתתק ברגע שנכנס. האיש הזקן עמד ליד הבר, מתווכח עם הברמן.
"שאלתי אותך יפה, לא? אתה אומר לי שאין לך כוס של פיינט בכל המקום הזה?"
"אולי יש, אם רק תגיד לי מה זה בכלל פיינט" אמר הברמן.
"תשמעו את זה, קורא לעצמו ברמן ולא יודע מה זה פיינט! פיינט זה חצי קוורט, ויש ארבעה קוורטים בגלון. זה א-ב"
"בחיים לא שמעתי על זה", אמר הברמן בקיצור. "יש לנו חצי ליטר וליטר – רוצה?"
"אני אוהב פיינט", התעקש הזקן. "כשהייתי צעיר לא היה שום כוס מזדיינת של חצי ליטר."
"כשאתה היית צעיר, כולנו עוד גרנו על העצים", אמר הברמן, וכמה אנשים לידו צחקו. "זה רק כוס, תבחר אחת".
הזקן הסתובב, ממלמל לעצמו, ונתקל בוינסטון. וינסטון תפס אותו בעדינות בזרוע. "אפשר להזמין אותך למשקה?"
"אתה ג'נטלמן", הוא אמר לו. "פיינט!" הוא הסתובב וצעק שוב לכיוון הברמן.
וינסטון הרים לברמן שתי אצבעות מקופלות והברמן מזג להם שתי כוסות של חצי ליטר בירה. וינסטון שילם והוביל את הזקן לשולחן בפינה שנראתה לו הכי רחוקה מהטלסקרין. שם, בתקווה, יוכלו לדבר בלי שישמעו אותם. 'עוד תקווה נואשת' הוא חשב. הרי אי אפשר לדעת איפה יש מיקרופון מוסתר.
"לחיים" הזקן אמר.
"לחיים" ענה לו וינסטון והם לגמו מהבירה.
"שמי פרדי. ומה השם שלך, בחור צעיר?"
"וינסטון, נעים להכיר. שמעתי שהתווכחתם על עניין הפיינט. אני מנחש שהיו הרבה שינויים מאז הימים ההם."
"כן, הבירה גם הייתה יותר טובה", אמר פרדי הזקן. "ויותר זולה! אבל כמובן שהכל נהיה יקר יותר אחרי מלחמה."
"איזו מלחמה בדיוק?"
"לא יודע, כולם אותו דבר, אני כבר לא מבדיל", אמר הזקן במעורפל.
"איך זה באמת היה פעם, לפני המהפכה והמלחמות? מה עוד היה יותר טוב חוץ מהבירה? ספקי-מידע על ההיסטוריה טוענים דווקא שהכל היה פחות טוב. שכל מה שהיה זה רק עוני, דיכוי, רעב - ורק לקפיטליסטים העשירים היה טוב. הם שלטו בכולם, גרו בטירות, חבשו מגבעות ועשו -"
"מגבעות!" הזקן התעורר לחיים דווקא לשמע המילה הזו. "מצחיק שהזכרת את זה. בדיוק אתמול חשבתי על זה ששנים אפילו לא ראיתי מגבעת. הפעם האחרונה שלבשתי אחת הייתה בהלוויה של גיסתי, לפני אולי חמישים שנה. שכרתי חליפה שלמה לאותו אירוע."
"אוקי. אז הקפיטליסטים האלה", המשיך וינסטון בסבלנות, "לפי מה שמלמדים היום הם היו אדוני הארץ וכל השאר היו העבדים שלהם. כולם היו חייבים לעשות כל מה שהם אומרים, אפילו לשכב איתם. הם היו מקבלים את האוכל בחינם ו-"
"אוכלי חינם!" אמר הזקן שוב בהתלהבות. "גם זה משהו שלא שמעתי הרבה זמן. זה מזכיר לי את הנאומים. לא זוכר איך קראו לו, אחלה נאומים היו לו. בורגנים מטורללים וצבועים, נוחבות אוכלי חינם! ככה הוא קרא להם. ופרזיטים! הוא התכוון למפלגת העבודה."
"אתה זוכר אם הם היו זורקים לביוב אנשים שלא מצאו חן בעיניהם? כמה נפוץ זה היה?"
"אוהו, כן! אני זוכר כשאבא שלי עבד ליד הים, זה היה ביום של תחרות שייט. היו מלא אנשים! היה לנו דוכן שתיה ונגמר הכסף הקטן, אז הוא שלח אותי להביא מהבית מטבעות כמה שיותר מהר שלא נפסיד לקוחות. רצתי וצעקתי לאנשים לזוז לי מהדרך. אחד מהעשירים האלה, בחור עם חליפה והכל, היה בדרך שלי. הוא הסתכל לי בעיניים, בכוונה לא זז, ונתקעתי בו. הוא אמר לי ׳תסתכל איפה אתה הולך אדיוט!׳ אמרתי לו ׳יא סמרטוט אתה לא קנית את המדרכה, עוף לי מהדרך׳ הוא דחף אותי ועפתי אחורה, כמעט נדרסתי בכביש! …."
וינסטון הרגיש שהוא בשיח חרשים. 'זיכרונו של הזקן הוא בליל של שטויות' הוא חשב. תחושת חוסר אונים התחילה לעלות בו. כשהזקן עצר את שטף הדיבור שלו, וינסטון החליט לעשות ניסיון אחרון.
"אולי לא ניסחתי טוב את השאלה שלי. כן, באמת לא ניסחתי טוב. אני מבין עכשיו שעניתי במקומך, בזמן שהייתי צריך רק לשאול ולהקשיב. השאלה שלי פשוטה. ספר לי בבקשה, פרדי, ממה שאתה זוכר, האם החיים לפני המהפכה היו טובים יותר מהיום, או גרועים יותר? אם היית יכול לבחור, היית מעדיף לחיות אז או עכשיו?"
הזקן הביט קדימה, מהורהר, וסיים את הבירה. "אני יודע מה אתה מצפה שאגיד", אמר ברוגע. "שארצה לחזור להיות צעיר. זה מה שכולם אומרים. כשאתה צעיר אתה בריא, חזק, רואה טוב. כשאתה מגיע לגילי, אתה אף פעם לא מרגיש טוב. אני סובל נורא מהרגליים, והשלפוחית שלי איומה. אבל האמת חביבי, שיש גם יתרונות בלהיות זקן. אין לי את כל הדאגות שהיו פעם, אני לא צריך לרדוף אחרי עבודה או נשים, אין את הכאב-ראש הזה. ויש לי זמן לעצמי כי אני כבר לא צריך לדאוג לילדים. זה יתרון עצום."
וינסטון נשען לאחור. לא היה טעם להמשיך. ממה שהזקן סיפר אי אפשר להבין אם היה אמת בספרי ההיסטוריה או לא. תוך עשר-עשרים שנה לא יישאר אף אחד שאפשר יהיה אפילו לשאול אותו את השאלה החשובה והפשוטה "האם החיים לפני המהפכה היו טובים יותר מהיום?". השורדים המעטים מהעולם הישן זכרו מיליון דברים חסרי תועלת, אבל הדברים הגדולים חמקו מעיניהם. כמו נמלה, שרואה כל גרגיר חול ופירור לחם אבל לא רואה את ההר. ובו בזמן המפלגה השמידה באופן שיטתי כל מידע אמיתי על העבר, על העולם שמחוץ לאוקיאניה, והחליפה באיזה מידע וסיפורים שרק רצתה. המפלגה פשוט החליטה לכתוב שהחיים תחת המפלגה טובים יותר, וכך זה היה נראה למרבית אנשים.
פרדי הזקן קם והלך למשתנה. וינסטון מצא את עצמו מול חנות העתיקות שבה רכש את המחברת הנהדרת שלו. כל כך היה שקוע במחשבות שהוא אפילו לא שם לב מתי הוא קם ויצא מהפאב. רגע של פחד עבר בו. מסוכן לתת למחשבות לנדוד ככה. השעה הייתה כמעט עשרים ואחת אך החנות הייתה פתוחה, מה שהיה קצת מוזר לחנות מסוג זה. הוא נכנס פנימה. אם סיירת תופיע, הוא תמיד יכול לטעון שחיפש סכיני גילוח. בעל החנות, איש כבן שישים, שברירי וכפוף, קידם את פניו. קולו היה רך, ואפילו המבטא נעים.
"ראיתי אותך עומד בחוץ", אמר המוכר. "אני מזהה אותך, אתה הג'נטלמן שקנה את אלבום המזכרות לגברות צעירות. אחלה מציאה, אני חושב שכבר לא מייצרים כאלה אולי חמישים שנה. איך אוכל לעזור לך היום?"
"האמת שסתם עברתי באזור", אמר וינסטון במעורפל "אני לא מחפש משהו מיוחד."
וינסטון שוטט בחנות, ואז קלט חפץ עגול שזהר ברכות באור החנות. הוא הרים אותו. זה היה גוש זכוכית כבד, קמור מצד אחד ושטוח מצד שני - חצי כדור. בלב הזכוכית, מוגדל בעזרת אופטיקה על ידי המשטח הקמור, היה אובייקט ורוד ומשונה שהזכיר עץ קטנטן בצבע ורוד.
"מה זה?" שאל וינסטון.
"זה אלמוג מהאוקיינוס ההודי", אמר המוכר. "גילו מאה שנה לפחות."
"זה יפהפה", אמר וינסטון.
"זה אכן יפהפה", הסכים. "אבל לא רבים יגידו את זה היום. זה יעלה לך ארבעה דולרים."
וינסטון שילם והחליק את החפץ היפה לכיסו. מה שמשך אותו לא היה רק יופיו, אלא גם התחושה שהוא שייך לעידן אחר, רחוק מההווה. החפץ היה רק ליופי, חסר תועלת כל מעשית, וזה הפך אותו לנחשק אפילו יותר.
הבירה נתנה את אותותיה והשלפוחית לחצה עליו. "איפה השירותים?" שאל וינסטון.
“יש למעלה", אמר בעל החנות. הוא הדליק מנורה והוביל את הדרך במעלה המדרגות התלולות לחדר שפנה לחצר אחורית. וינסטון שם לב שהרהיטים מסודרים כאילו החדר נועד למגורים - היה שטיח, תמונות, כורסה ומיטה. המקום נראה ממש מזמין. אך דבר ראשון - הצרכים הלוחצים.
כשיצא מהשירותים, אמר לו בעל החנות "גרנו פה עד שאשתי נפטרה, אבל עכשיו החדר פנוי להשכרה אם תרצה".
'אה, הוא תכנן את זה' חשב וינסטון, 'הוא לקח אותי למעלה במיוחד בשביל הסיכוי להרוויח עוד כמה דולרים-'
“אין פה טלסקרין!“ המילים פשוט יצאו מפיו.
"אה", אמר הזקן, "סליחה, זה עולה כסף להתקין ואני לא צריך אחד. אם זה חשוב לך אני יכול לבדוק את העניין."
"לא לא, זה בסדר" מלמל וינסטון. הוא בדק את החלון - מוביל לחצר פנימית, ולא לרחוב. יש פה פרטיות! כמה נוח יהיה להשכיר את החדר הזה ולכתוב פה את היומן או פשוט לשהות כאן, מחוץ לעיני משטרת המחשבות. היה שם שעון גדול של 12 ספרות, כזה שאי אפשר לדעת אם מדובר בערב או בוקר. משהו בתמונה שמול המיטה משף אותו והוא ניגש לבחון אותה מקרוב. זה היה תחריט של מבנה יפה עם מגדל, כניסות עם קשתות, גן ופסל בכניסה.
בעל החנות אמר "התמונה מוברגת לקיר, אם תרצה לקנות אביא מברג מלמטה."
"אני מכיר את הבניין הזה" אמר וינסטון. "הוא הרוס עכשיו, נהרס מפגיעת טיל ישירה".
"נכון. ליד בתי המשפט. כנסיית סנט קלמנטין" הוא חייך והוסיף בשירה "הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים, משהו משהו תפוזים."
"מה זה?"
"שיר ילדים טיפשי מהילדות, זה היה משחק כזה, כל הילדים מחזיקים ידיים, חלק רוקדים במעגל וחלק עוברים מתחת לידיים. ואז השיר מסתיים במשפט 'הבו לי אור כי צריך כבר לפרוש, והנה מלכודת לתפוס את הראש!' ואז תופסים את הילד שבדיוק עבר מתחת לידיים. השיר היה על הכנסיות הגדולות של לונדון"
וינסטון תהה לאיזו מאה השתייכה הכנסייה. תמיד היה קשה לקבוע את גילו של בניין בלונדון. פסלים, כתובות, שמות רחובות, כל מה שנותר מהעבר כבר שוכתב.
"אה, כן!" אמר הזקן בשמחה והחל לשיר
הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים - "בואו קנו תפוזים ולימונים".
הפעמונים של סנט מרטין מזמרים - "אתם חייבים לי שלושה דולרים"
"זהו, לא זוכר את ההמשך."
וינסטון לא קנה את התחריט, אבל הוא נשאר לשוחח עם בעל החנות עוד כמה דקות. שמו שרינגטון, בן 63 ומנהל את החנות מזה 30 שנה. בזמן שהם דיברו, שיר הילדים הדהד בראשו של וינסטון. כשזמזם לעצמו את השיר בראש, הוא דמיין קולות של פעמונים, הפעמונים של לונדון האבודה, של פעם.
זה היה מסוכן לקנות את היומן, בלי לדעת אם הוא יכול לבטוח בזקן. זה היה מסוכן עוד יותר לחזור לשם היום. ובכל זאת! הוא החליט שהוא יחזור. יקנה עוד ג׳אנק יפהפה. ישלוף את שאר השיר מזיכרונו של מר שרינגטון. הוא ישכור את החדר ויבלה בו ללא חשש. שמחה ואופטימיות מילאו את ליבו, והתרוממות הרוח הפכה אותו לחסר זהירות. הוא יצא אל המדרכה בלי להציץ קודם החוצה לוודא שאין ניידת סיור, פשוט יצא תוך כדי שהוא מזמזם לעצמו
"הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים, בואו קנו..."
ואז קפא במקום. דמות בסרבל כחול התקרבה על המדרכה, אולי עשרה מטרים ממנו. הוא מכיר אותה. הבחורה עם השיער השחור ממחלקת הסיפורת. היא הביטה בו ישירות לרגע, ואז המשיכה ללכת במהירות כאילו לא ראתה אותו.
לכמה שניות וינסטון היה משותק מכדי לזוז. עכשיו כבר אין ספק שהיא עוקבת אחריו. היא בטח גם ראתה אותו נכנס לפאב. הוא המשיך ללכת לכיוון חזור. הפצע מעל קרסולו הציק לו, גוש הזכוכית הרגיש כבד בכיסו, התנדנד והכה בירך בכל צעד. הגרוע ביותר היה הפחד בבטנו. לרגע חשב להסתובב, לרדוף אחריה, לרסק את ראשה עם גוש הזכוכית…
אבל לא, הוא לא יכול היה לא לרוץ ולא להכות, גם אם חייו תלויים בכך. כל מה שרצה היה לחזור הביתה להתקלח ולישון. זה היה ערב עמוס.
השעה הייתה כבר אחרי עשרים ושתיים כשחזר לדירה. הוא נכנס למטבח ובלע חצי כוס של ג'ין. בזמן המקלחת בקע מהטלסקרין קול רגוע בשיר פטריוטי שקט. כנראה שהוא פספס ניצחון כלשהו בחדשות. 'בלילה הם באים לקחת אותך, תמיד בלילה. עדיף להרוג את עצמך לפני שהם יגיעו' לא שהוא באמת יכל לעשות זאת לעצמו יותר מאשר יכל לאחרים. הוא חשב על חוסר התועלת של פחד, בגידת הגוף שקופא דווקא ברגע שנדרשת פעולה מהירה. 'לפעמים' הוא חשב 'אתה לא רק נלחם נגד אויב חיצוני, אלא נגד הגוף שלך עצמך'.
הוא יצא מהמקלחת, וראה את הזמרת על גבי הטלסקרין. קולה העדין שר מילים שהרגישו כמו שברי זכוכית באוזנו. הוא התיישב לצד השולחן הסודי ופתח את היומן. היו לו דקות מעטות בלבד. היה חשוב לכתוב משהו. הוא כתב את היומן עבור אובריאן, והוא רצה לספר לו על כל קורותיו הערב. אבל הוא נתקע בלופ של מחשבות על כך שיעלימו אותו הלילה. אילו דברים כדאי לו לעשות בלילה האחרון שלו בדירה, מחוץ לכלא? לא עלה לו שום רעיון. המוות פחות הפחיד אותו, אבל לפני המוות היו וידויים ועינויים. 'מדוע?' הוא תהה, 'מדוע לטרוח עם וידויים ועינויים לפני מוות ודאי?'
הוא ניסה לחשוב על אובריאן כדי להרחיק את המחשבות האלה. 'ניפגש במקום שבו אין חושך', אמר לו אובריאן בחלום. הזמרת בטלסקרין שרה על האח-הגדול, ופניו הגדולים של האח הגדול עלו במוחו במקום פניו של אובריאן. הוא רצה לכתוב, אך ידו קפאה והוא לא הצליח לכתוב אפילו מילה. סיסמת המפלגה עלתה בראשו:
חירות היא עבדות
השעה הייתה תשע שלושים ושלוש, וינסטון יצא מעמדת העבודה שלו כדי ללכת לשירותים. בדרכו לשם דמות התקרבה לעברו מהקצה השני של המסדרון הארוך והמואר - הבחורה עם השיער השחור. ארבעה ימים חלפו מאז הערב שבו נתקל בה מחוץ לחנות הגרוטאות. כמובן שהוא לא נתן לרגשות שעלו בו להתבטא על פניו והמשיך בהליכה. כשהתקרבה, הוא ראה שידה הימנית חבושה במתלה, והניח שהיא נפצעה בעבודה על מכונות הדפוס. פציעות היו דבר נפוץ בקרב טכנאים.
כשהייתה כמטר ממנו היא מעדה ונפלה על פניה וזעקת כאב נפלטה מפיה. 'היא בטח נפלה ישירות על הזרוע הפצועה' הוא חשב בדאגה. היא קמה על ברכיה, ועיניה היו נעוצות בו במבט מתחנן. רגשות סותרים התעוררו בליבו של וינסטון, מצד אחד לפניו היה אויב שניסה להרוג אותו; אבל לפניו היה גם יצור אנושי פצוע וסובל מכאב. מחשבותיו המשיכו בזמן שגופו כבר נע באופן אינסטינקטיבי כדי לעזור לה. "נפצעת?" הוא שאל.
"לא, אני בסדר. זה כאב לרגע, זה הכל." היא הושיטה לו את ידה החופשית, והוא עזר לה לקום. היא דיברה בקוצר נשימה. ונדמה לו שהיא החווירה קצת, מה שגרם לשפתיה להיראות אדומות מתמיד.
"לא שברת כלום?" שאל.
"זה כלום. היד כואבת אבל זה תכף יעבור." צבע פניה חזר מעט, ונראה שהיא התאוששה. "תודה, חבר!" אמרה, והמשיכה ללכת במסדרון, בזריזות, כאילו באמת לא קרה דבר.
כל התקרית הייתה רק כמה שניות. היכולת שלא להראות רגשות הייתה הרגל שקיבל מעמד של אינסטינקט, במיוחד במשרד שבו הטלסקרינים היו פזורים בכל מקום. אך נדרש ממנו מאמץ מיוחד להסתיר את ההפתעה כשעזר לה לקום, כי כשהחזיק את ידה היא העבירה משהו אל תוך ידו. לא היה ספק שאת כל הסצנה היא זייפה רק כדי להעביר לו את זה. מה זה היה? מרגיש כמו נייר מקופל. פתק. הוא חש הקלה על כך שהיא לא נפצעה באמת והכל היה הצגה. כשעבר דרך דלת השירותים, הצליח להעביר את הנייר לכיסו מחוץ לטווח הראיה של הטלסקרינים.
בעודו עומד מול המשתנה, הוא הצליח לפתוח את הקיפול בתוך הכיס. לרגע הוא התפתה להיכנס לאחד מתאי השירותים ולקרוא את המסר. אבל זו תהיה טיפשות, יכולת להיות בטוח שהטלסקרינים יקליטו כל תנועה חשודה בתוך תאי השירותים. הוא חזר לעמדת העבודה, הרים כמה מסמכים, ואז התכופף להוציא עט מהמגירה התחתונה - תוך כדי הוא הצליח להעביר את פיסת הנייר בין הדפים. הוא הרכיב את משקפיו ומשך אליו את המיקרופון. הוא יצטרך להמשיך לעבוד, ורק כשיגיע למשימה שדורשת את המסמכים הללו יוכל להסתכל בפתק. ליבו הלם בחזהו כל כך בעוצמה, עד שחשב לרגע שהמיקרופון של הטלסקרין אולי ישמע זאת.
היו שתי אפשרויות. האחת, הבחורה סוחטת אותו, מאיימת עליו, או פשוט מודיעה לו על אובדנו. על הנייר יהיה איום, תנאים, מלכודת, אולי אפילו המלצה להתאבד. הייתה עוד אפשרות, התקווה הסודית שהמשיכה לצוץ בראשו: שהיא סוכנת של גולדשטיין, של "האחווה" והמסר הוא הזמנה להצטרף למחתרת. אולי האחווה קיימת אחרי הכל! ההיגיון אמר שרוב הסיכויים שהמסר אומר מוות, אך התקווה הבלתי הגיונית נמשכה, וליבו המשיך להלום איתה. הוא בקושי הצליח למנוע מקולו לרעוד כשהכתיב רשימת מספרים למיקרופון. כדי להרגיע את עצמו הוא נזכר במשהו שסם פעם אמר לו: "כשאתה עומד מול שתי אפשרויות בלבד - נסה לחפש אפשרויות נוספות. הם כמעט תמיד יהיו שם".
לבסוף הוא סיים את המשימה ועבר למשימה הבאה. הוא סידר מחדש את משקפיו, ומשך אליו את ערימת המסמכים. פיסת הנייר חיכתה שם בין הדפים. הוא סידר את הדפים כך שיסתירו את הפתק מעיני הטלסקרינים ואז סוף סוף קרא את הפתק. בכתב יד יפה ועגול בעט כחול נכתב - ׳אני אוהבת אותך׳. ברגע זה מחשבותיו היו: כלום. במשך כמה שניות הוא פשוט היה בהלם, ובהה באותיות שללא ספק היו שם. לפני שקיפל והשליך את הפתק לחור הזיכרון, הוא לא יכול היה להתאפק מלקרוא אותו פעם נוספת, רק כדי לוודא שהמילים שקרא באמת שם.
בהמשך הבוקר היה קשה מאוד לעבוד. מה שהיה גרוע יותר מהצורך להתרכז במשימות הקטנוניות שקיבל, היה הצורך להסתיר את רגשותיו מהטלסקרין שמול פרצופו. אש בערה בבטנו, תופים בליבו. ללכת לארוחת הצהריים באולם האוכל הצפוף והרועש היה עינוי. הוא קיווה לאכול שם לבד, אבל לרוע מזלו פרסון הדביל הזה קלט אותו, התיישב לידו ובמשך כל הארוחה חפר לו על ההכנות לשבוע-השנאה. פעם אחת הוא הצליח להגניב מבט חטוף אל הנערה, שישבה לשולחן עם שתי בנות אחרות בקצה הרחוק של האולם. היא לא ראתה אותו, והוא לא הסתכל שוב לכיוון ההוא.
אחרי הארוחה הייתה לו משימה מורכבת, כזו שהצריכה ממנו לשים את כל העולם בצד ולהתמקד רק בה. זה היה סוג הדברים שוינסטון היה טוב בהם, ובמשך כשעתיים הוא הצליח להוציא את הנערה מראשו והיה מרוכז רק במשימתו. ואז זיכרון פניה חזר, ויחד איתו תשוקה בוערת להיות לבד, בלי טלסקרינים, בלי סרבלים, בלי הלחשושים של המשרד. רק אז יוכל לעכל את ההתפתחות הזו ולתת חופש למחשבותיו ורגשותיו. לרוע המזל, דווקא הערב היה אחד הלילות במרכז הקהילתי. הוא יכל להבריז, אבל המילים 'אני אוהבת אותך' עוררו בו רצון עז להישאר בחיים, ופתאום נראה מאוד מטופש לקחת סיכון מיותר כזה. הוא אכל ארוחת ערב חסרת טעם, הגיע למרכז הקהילתי, השתתף בדיון קבוצתי, שיחק טניס שולחן, שתה ג'ין, וישב במשך חצי שעה ארוכה בהרצאה תוך כדי שהוא מתפתל משעמום. רק בשעה עשרים ושלוש, כשהיה בבית ובמיטה – בחושך, וכשהטלסקרין סוף סוף שתק – הוא היה מסוגל לחשוב כמו שצריך ולעכל מה שקרא.
הוא ידע שזו לא מלכודת, בגלל סערת הרוח שלה כשהעבירה לו את הפתק. הרעיון לסרב לה אפילו לא חלף במוחו, רגשותיו כלפיה היו לו ברורים כבר זמן רב. נכון שרק לפני כמה ימים הוא רצה לרסק את ראשה, אבל זה לא היה דבר חשוב. חימם אותו להיזכר בגופה העירום והצעיר כפי שראה אותו בחלומו, ואלמלא ראיית הלילה של הטלסקרין, זה היה מעלה חיוך על פניו. כמה טיפשי לחשוב שהוא היה בטוח שהיא כמו כל האחרות, שראשה מלא סלוגנים של המפלגה…
ואז עלה בו החשש שאם לא יפעל מהר, הוא עלול לאבד אותה. היה צריך לפתור בעיה לוגיסטית: איך ליצור איתה קשר ולקבוע פגישה. אך האתגר להיפגש באופן פיזי היה עצום. לכל כיוון שפנית, אם לא הטלסקרין צפה בך, אחד הסרבלים או הסיירים היה שם להלשין עליך. לבסוף החליט שהמקום הבטוח ביותר הוא הקפיטריה. אם יוכל לתפוס אותה לבד ליד שולחן, וההמולה מסביב תהיה מספקת – אולי יהיה אפשר להחליף כמה מילים.
במשך שלושה ימים לאחר מכן, החיים עברו כמו חלום אך גם בחוסר מנוחה. גופו ונפשו כאילו לקו ברגישות יתר, מעין בהירות שהפכה כל תנועה, כל צליל, כל מגע, כל מילה שהיה עליו לומר או לשמוע, לעינוי. גם בשנתו לא יכול היה להימלט מדמותה. ביומן הוא לא נגע.
ואז הוא ראה אותה במשרד שוב, והזרוע שלה הייתה מחוץ למתלה. ההקלה לראות אותה הייתה כה גדולה עד שלא יכול היה להתאפק מלהביט בה ישירות למשך כמה שניות. ביום שלאחר מכן הוא כמעט הצליח לדבר איתה. כשהגיע לקפיטריה היא ישבה ליד שולחן, לבדה. היה מוקדם, והמקום לא היה מלא. התור התקדם עד שוינסטון היה כמעט ליד הדלפק. הנערה עדיין הייתה לבדה בשולחן כשלקח את מגשו והחל ללכת לכיוונה. עוד שתי שניות וזה יקרה. ואז קול מאחוריו קרא, "סמית!". הוא העמיד פנים שלא שמע. "סמית!" חזר הקול, חזק יותר. זה היה חסר טעם. הוא הסתובב. צעיר בלונדיני שעבד איתו כמה פעמים, בשם ווילשר, הזמין אותו בחיוך לשבת ליד שולחנו. היה מסוכן לסרב, והוא כבר לא יכל פשוט להתיישב על השולחן לצד הבחורה, זה היה בולט מדי. הוא התיישב לצד ווילשר בחיוך ידידותי. הפרצוף הבלונדיני המטופש קרן לעברו. וינסטון דמיין שהוא מנפץ כוס ישר במרכז הפרצוף הזה.
הוא יכל רק לקוות שהיא ראתה אותו מתקרב והבינה את הרמז. למחרת הוא דאג להגיע מוקדם, והיא באמת ישבה בערך באותו מקום, ושוב לבדה. אולי הפעם זה יצליח. כשוינסטון פנה מהדלפק עם מגשו, ליבו צנח. איש נמוך ומעצבן למראה צעד הישר אל שולחנה. זה היה חסר טעם אם לא יוכל לשבת איתה לבד בשולחן. פתאום נשמע חבטה. האיש השתטח על הריצפה, מגשו עף, ושני נחלים של מרק וקפה זרמו על הריצפה. הוא קם על רגליו ושלח מבט זועם לעבר וינסטון, כנראה חשד בו ששם לו רגל. אבל הכל היה בסדר, כי כמה שניות לאחר מכן, בזמן שליבו הלם בעוצמה, וינסטון התיישב ליד שולחנה של הבחורה.
הוא לא הסתכל עליה. שניהם אכלו את מרק השעועית. בלחישה נמוכה החל וינסטון לדבר. אף אחד מהם לא הרים את מבטו אל השני; הם גמעו בכפיות את הנוזל המימי, ובין כף לכף החליפו את המילים ההכרחיות בקולות נמוכים וחסרי הבעה.
"באיזו שעה את יוצאת מהעבודה?"
"שמונה-עשרה ושלושים."
"איפה נוכל להיפגש?"
"כיכר הניצחון, ליד האנדרטה."
"המקום מלא בטלסקרינים."
"זה לא משנה אם יש המון אנשים."
"סימן כלשהו?"
"לא. אל תתקרב אליי עד שתראה אותי בתוך קהל גדול. ואל תסתכל עליי. פשוט תישאר קרוב."
"באיזו שעה?"
"תשע-עשרה."
"בסדר."
הם לא דיברו שוב, וככל שהדבר התאפשר לשני אנשים היושבים זה מול זה, הם לא הסתכלו זה על זה. היא סיימה את ארוחתה והלכה, בעוד וינסטון השתהה עוד זמן מה עם המרק שלו, כדי לא לעורר חשד.
וינסטון הגיע אל כיכר הניצחון לפני השעה היעודה. הוא הסתובב סביב בסיס עמוד עצום, ועשה עצמו מתעניין ומעריך את הפסל. פסלו של האח הגדול הביט בגאון לכיוון דרום, אל השמיים שבהם הביס כביכול את מטוסי אירו-אסיה. חמש דקות אחרי השעה היעודה היא עדיין לא הופיעה, וכבר החלו לעלות מחשבות מודאגות - היא לא תבוא, היא שינתה את דעתה… דקה אחר כך, כמובן, הוא ראה אותה עומדת ליד בסיס האנדרטה השניה וקוראת כרזה שהודבקה שם. לא היה בטוח להתקרב אליה עדיין, היו מעט מדי אנשים באזור. לאחר כמה דקות נוספות שהם עשו עצמם מתעניינים בפסלים, נשמעו צעקות, שאון של משאיות ומאות אנשים רצו לרוחב הכיכר. הנערה הצטרפה לריצה, ובעקבותיה גם וינסטון. מצעקות האנשים הוא הבין ששיירה של שבויים עומדת לעבור במקום. בחדשות אכן הודיעו על כך, הבין בדיעבד.
וינסטון, שבדרך כלל נדחק לשוליים של כל התקהלות - דחף, נגח והתפתל קדימה אל לב הקהל. עד מהרה הוא היה במרחק נגיעה ממנה. הוא התפתל ודחף, עד שהצליח לדחוק את כתפו בינה לבין אישה עצומת מימדים שעמדה צמוד אליה. הוא הצליח. הם עמדו כתף אל כתף, ממש נוגעים זה בזה, שניהם מביטים קדימה בפנים אטומות.
שורה ארוכה של משאיות עברה לאט ברחוב, ובתוך המשאיות ישבו גברים קטנים במדים ירקרקים, צפופים יחד, אזיקונים על ידיהם. עם הפנים המונגוליות שלהם הם הביטו על האנשים מעבר לדפנות המשאית, חסרי כל התלהבות או עניין. הקהל, לעומת זאת, היה מרותק - האנשים הסתקרנו מאוד לראות את האנשים המוזרים, השונים בנוף הרגיל. כתפה של הנערה וזרועה נלחצו כנגדו. חברי מפלגה צעקו קללות ואל-איחולים לכיוון השבויים, אך הרוב - שהיו עם-הארץ - נותרו שקטים. כמה שורות לפנים הוא שם לב לצלליתו הגדולה של אובריאן, ראשו בולט מעל הקהל, מניף אגרוף וצועק עם השאר. פניה היו קרובים מספיק כדי שיוכל להרגיש את חום גופה. היא החלה לדבר באותו קול נמוך, כמו בקפיטריה, שפתיה כמעט לא נעות. לחישה שטבעה בהמולת הקולות ונהמת המשאיות.
"אתה שומע אותי?"
"כן."
"אתה יכול להתפנות ביום שבת אחר הצהריים?"
"כן."
"אז תקשיב טוב. לך לתחנת פדינגטון—"
בדיוק צבאי שהדהים אותו, היא תיארה את המסלול שעליו ללכת: נסיעה ברכבת של חצי שעה; פנייה שמאלה מחוץ לתחנה; שני קילומטרים לאורך הכביש; שער עם משקוף עליון חסר; שביל על פני שדה; עץ מת עם טחב עליו. זה היה כאילו יש לה מפה בתוך הראש. "אתה זוכר הכל?" היא לחשה לבסוף.
"כן."
"תפנה שמאלה, ואז ימינה, ואז שוב שמאלה. ולשער חסר משקוף עליון."
"כן. באיזו שעה?"
"בסביבות חמש-עשרה. אולי תצטרך לחכות. אני אגיע בדרך אחרת. אתה בטוח שאתה זוכר הכל?"
"כן."
"אז תתרחק עכשיו כמה שיותר מהר."
אך הוא לא יכל לזוז, מפאת הצפיפות בתוך קהל האנשים. השיירה התקרבה לסופה. בקצה המשאית האחרונה ישב איש זקן, עוטה שיער וזקן אפורים, פרקי ידיו משולבים לפניו, כאילו כבר היה רגיל שידיו קשורות. הגיע כמעט הזמן שוינסטון והיא ייפרדו. אבל ברגע האחרון, בעוד הקהל עדיין מקיף אותם, ידה חיפשה את שלו ונתנה לו לחיצה.
זה היה אולי עשר שניות, ובכל זאת נדמה היה שזמן רב ידיהם היו שלובות. הוא הספיק ללמוד כל פרט בידה. הוא חקר את האצבעות הארוכות, את הציפורניים, את כף היד הקשה מעבודה. באותו רגע עלה בדעתו שהוא מכיר את ידה אך לא יודע מה צבע עיניה, או מה שמה. הן בטח חומות, אבל לפעמים לאנשים עם שיער כהה ונמשים יש עיניים ירוקות. להפנות את ראשו ולהביט בה היה מסוכן בטירוף. כשידיהם שלובות, בלתי נראות בין גופים דחוסים, הם בהו קדימה, ובמקום עיניה של הנערה, עיניו של האסיר הזקן הביטו בו בעצב.
וינסטון פסע בשבילי היער, האור והצל רקדו סביבו, השמש הציצה מבעד לענפים. משמאלו נפרש את עצמו מרבד תכלת של פעמוניות. הרוח ליטפה אותו והשמש הייתה נעימה. ממעמקי היער הוא שמע ציוצי ציפורים, זמזום חרקים, וקולות סנאים.
הוא הקדים מעט. המסע עבר ללא תקלות, ונסיעת הרכבת הייתה מלאה בבני עם-הארץ, שהיו עליזים בשל מזג האוויר הקיצי. הוא חש שניתן לסמוך על הניסיון של בעלת השיער השחור, שהיא תדע למצוא מקום בטוח. גם בחיק הטבע, הרחק מן העיר, לא היה ביטחון. אמנם לא היו טלסקרינים, אך הייתה באוויר אימת המרגלים, מיקרופונים נסתרים, או רחפני צילום של משטרת המחשבות.
השביל התרחב והוביל אל הנתיב שעליו סיפרה. שעת הפגישה טרם הגיעה. הוא כרע על ברכיו והחל לקטוף מן הפעמוניות, לא רק כדי להעביר את הזמן, אלא כי הרגיש שראוי להביא לה זר פרחים. הוא אסף זר גדול והתענג על ריחם המתוק, ואז פתאום שמע רעש מאחוריו. הוא קפא לרגע והמשיך מבלי להסתכל, כי חשש שמי שהתקרב יראה אשמה בעיניו. יד רכה נחה על כתפו.
זו הייתה היא, והוא התמלא הקלה והתרגשות. היא סימנה לו להישאר בשקט, והובילה אותו עמוק אל תוך היער. הוא הלך אחריה, אוחז בזר הפרחים. כשהביט בה עושה את דרכה ביער, בגופה החזק והגמיש, בחבל האדום שהדגיש את מותניה, הכבידה עליו תחושת העליבות של עצמו. השמש החמה, ירוק העלים, כל אלה רק העצימו את הרגשתו כי הוא יצור של צללים ופיח, זר לעולם הזה, החי והנושם. הוא הבין שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו באור יום מלא. הם הגיעו אל העץ שנפל. היא הזיזה כמה שיחים וגילתה פתח שמוביל אל קרחת יער קטנה, עשבונית וחבויה מעין כל, מוקפת עצים צעירים כשומרים סביב.
"הנה, הגענו", אמרה.
הוא עמד מולה, אך לא העז להתקרב. עדיין לא מצא את האומץ.
"לא רציתי לדבר בדרך", המשיכה, "יכול להיות מיקרופון מוסתר על איזה עץ. כאן אנחנו בטוחים."
"בטוחים?" הוא חזר אחריה, והמילה הרגישה ריקה מתוכן.
"כן. תראה את העצים", אמרה, מצביעה על הגזעים הדקים מסביב, "אין פה שום דבר גדול מספיק להסתיר בו מכשיר כזה, לרחפנים קשה לנווט ביער, ואין עמודי מצלמות במרחק קילומטרים מכאן."
הוא התקרב אליה. היא ניצבה מולו, זקופה, חיוך דק על שפתיה, אולי תוהה מדוע הוא מתמהמה. הוא הושיט לה את זר הפעמוניות. "יודעת," אמר, "עד לרגע זה לא ידעתי מה צבע עינייך." הן היו חומות, הוא הבחין, חומות ובהירות. היא נראתה הרבה יותר צעירה ומלאת חיים ממנו, והוא תהה - 'זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי באור יום'.
"אני מבוגר ממך לפחות בעשור, אם מישהו יראה אותנו הוא יכול לחשוב שאת הבת שלי. עכשיו את רואה אותי כמו שאני, את עדיין מעוניינת?"
"כן, בקלות."
ברגע הבא, היא הייתה בזרועותיו. תחילה לא חש דבר מלבד פליאה. גופה הצעיר נלחץ אל גופו, שיערה הכהה נח על פניו, והוא נישק אותה. היא קראה לו בשמות חיבה ״יפה״, ״מתוק״, והוא הוריד אותה אל הקרקע, אל האדמה. אך גופו היה עוד קר. הוא לא חש תשוקה אלא תדהמה על עצם הנס. על כך שהדבר הזה, הבלתי אפשרי, אכן קורה.
היא התיישבה לצידו. "אל תדאג, חמוד. יש לנו את כל אחר הצהריים."
"מה שמך?" שאל.
"יוליה. את השם שלך אני כבר יודעת, וינסטון סמית. בא לי לשאול, מה חשבת עליי לפני שהבאתי לך את הפתק?"
עלה בו דחף עז להיות כנה, פתוח. הוא יגיש את האמת כמנחה של אהבה.
"תיעבתי אותך, חשבתי שאת טהרנית וקנאית. הייתי בטוח שאת מרגלת אחרי כדי להסגיר אותי, ורציתי לרצוח אותך כדי שלא תלשיני עלי. ועדיין נמשכתי אליך, בלי שליטה. חשבתי שאולי את סוכנת של משטרת המחשבות."
היא צחקה, צחוק משוחרר. "רק לא הם! חשבת באמת שאני טהורה במחשבה ובמעשים? שאם תהיה לי הזדמנות, אסגיר אותך?"
"כן", אמר. "רוב הנשים יעשו זאת."
"כן. זה בגלל החרא הזה", אמרה, הורידה את החבל האדום של שומרי-הצניעות והניחה בצד. אז, הוציאה מכיסה חפיסת שוקולד עטופה בנייר כסף. הריח היה עשיר, ריח של עולם אחר, נשכח. הריח הזה עורר בו זיכרון ישן, שלא הצליח להעלות אבל לא הניח לו.
"איזה ריח טוב! מאיפה זה?"
"השוק השחור", אמרה ונתנה לו ולעצמה קוביה. "כן, למראית עין אני באמת מהסוג הזה של הבנות. הייתי במרגלים הצעירים, אני מפזרת פרופגנדה של שומרי-הצניעות, ותמיד סוחבת עלי איזה פוסטר - שיהיה. אתה יודע, חייבים לצעוק עם הקהל, זו הדרך היחידה לשרוד."
"איך ידעת שאני לא אסגיר אותך? שאני לא אינגסוק?"
"ראיתי משהו בפנים שלך. ידעתי שאתה נגד הנבלות האלה."
'הנבלות האלה'. נגד המפלגה. היא דיברה עליהם בבוז ובשנאה גלויה שגרמו לו אי נוחות, אך גם עוררו בו משהו. גסות מילותיה לא הרתיעה אותו, להיפך. זה היה ביטוי של מרד בריא, של חיים המתפרצים מבעד לשכבות של צביעות.
הם התהלכו קצת בקרחת היער, בשתיקה, זרועותיהם שלובות. וינסטון הרגיש כמו בגבעות הדשא מחלומו.
"תראה!" לחשה.
ציפור שיר כחול נחת על ענף קרוב, ופצח בשיר. הציפור היה בשמש, והם בצל. זרם של מוזיקה וצלילים יצא המקור הקטן שלו, מנגינה נפלאה, משתנה ללא הרף, מפגן של וירטואוזיות שנוצר באותו הרגע. וינסטון ויוליה נצמדו זה לזה, מרותקים. 'עבור מי או מה שר הציפור? איזה יצר גרם לו לשבת ולשיר אל האוויר?' תהה וינסטון. בהדרגה, שטף הצלילים מחק כל דאגה מראשו. הצלילים עטפו אותו, יחד עם אור השמש. הוא חדל מלחשוב, ורק הרגיש. הוא משך אותה אליו, ושפתיהם נפגשו, רכות, נואשות.
"עכשיו", לחש באוזנה.
היא הסתובבה אליו, חיוך על שפתיה. ואז, כמעט כמו בחלומו, בתנועה אחת מהירה ומפוארת, השילה מעליה את בגדיה. ובמעשה האחד הזה, נדמה היה שעולם שלם של דיכוי וצביעות מושמד כליל. בעירום היא נראתה שונה מאוד מאשר בחלומו. מציאותית, לא-מושלמת. הייתה בכך פשטות והוא ראה אותה בעיניים חדשות, כמות שהיא באמת ולא כמו שהיא בדמיונו. הוא היה מודע להווה, לאותו הרגע, במלואו.
"עשית את זה בעבר?"
"ברור. מלא פעמים."
ליבו הלם בקצב. כל דבר שהיה רמז לפראות, לריקבון תחת פני השטח של המפלגה, מילא אותו תקווה ואושר.
"עם חברי מפלגה?"
"כן, תמיד עם חברי מפלגה."
״אפילו המעגל הפנימי?״
״אוי איכס, לא עם הזבלים האלה. אני בטוחה שיש ביניהם מופקרים, אבל אין מצב, לא מתקרבת אליהם.״
"תקשיבי. ככל שהיו לך יותר גברים, כך אני אוהב אותך יותר. אני שונא טוהר, שונא צניעות. שונא התכוונות-לטוב. אני רוצה שכולם יהיו מופקרים עד היסוד."
"אם כך, אני אמורה להתאים לך, יקירי. אני מופקרת לחלוטין."
הוא הוריד את בגדיו שלו, מודע קצת יותר מדי לכך שהיא רואה את גופו העירום לראשונה. ואז התקרב אליה עד שירך נגעה בירך, ושדיה נלחצו אל חזהו. הוא שם את ידו על גבה, וידו החלה לנוע לאט לאורך עורה, לומדת את צורה גופה. היא שמה יד על גבו, ליטפה ברכות, וחייכה.
"את אוהבת את זה? את הדבר עצמו?"
"אני מתה על זה."
זאת הייתה תשובה מושלמת. לא אהבה חסודה לאדם אחד, אלא היצר החייתי, התשוקה הפשוטה והטבעית, זה הכוח שיקרע את המפלגה לגזרים.
היא לקחה את ידו השניה והניחה על החזה שלה, מחזיקה את כף היד שלו בכח על שדה בעזרת כף ידה. קירבה את פניה אל פניו, ונישקה את שפתיו, בתחילה ברוך, ואחר כך בלהט. הוא נישק את צווארה, והיא גנחה בעונג. היא השתרעה על הפעמוניות והובילה אותו איתה למטה. ידיה נמתחו לאחור מעל לראשה, מזמינות, בזמן שרגליה חיבקו את האגן שלו. הוא נח עליה, פניו קרובות לפניה, והחל ללטף את זרועותיה בעדינות, אצבעותיו רושמות קווים לאורך גופה. היא נאחזה בכתפיו, אצבעותיה מחזיקות אותו חזק, והוא חש את גופה רוטט תחת מגעו. היא הצמידה אותו אליה. שמה ידיה על ישבנו, הרימה את אגנה לקראתו, והם נעו יחד. תחילה בהיסוס, אחר כך בקצב מתגבר, בתוך מערבולת של מגע ותחושה, עד שהיו לאחד. הוא הרגיש את כל גופה ברגע הזה, את קצב נשימותיה שהפך מהיר יותר ויותר, ונשימותיו שלו שהתגברו. לא היה בכך יופי רומנטי, רק אמת חשופה, גסה, של צורך פיזי, של עונג, של פורקן. באותה פשטות, בחוסר השלמות, הייתה שלמות מסוג אחר, שלמות של רגע אנושי ומשוחרר.
לאחר המעשה, העייפות של הטיול והיום הגיעה אליהם, והם נרדמו זו בזרועות זה, תחת השמש הנעימה.
הוא התעורר לפניה, והביט בפניה השלוות, המנומשות. רצון לגונן עליה התעורר בו למראה גופה החזק והצעיר, אך חסר אונים בשינה. לא הייתה זו אהבה טהורה וגם לא תאווה טהורה. שום רגש לא היה טהור בימים כאלה. כל הרגשות הוכתמו בטעם פוליטי, עם מעט פחד או גאווה. הקירבה ביניהם - הייתה מרד. הכנות שלהם - כלי נשק. הסקס - היה ניצחון, מכה כנגד המפלגה. זה לא היה רק מעשה אהבה, זה היה אקט פוליטי.
"נוכל לחזור לכאן", אמרה יוליה. "אבל לא לפני שיעברו חודש-חודשיים, כמובן. לא בטוח להשתמש באותו מקום מחבוא יותר מדי פעמים ברצף."
מרגע שהתעוררה, היא הייתה דרוכה ועניינית. לבשה את בגדיה במהירות והחלה לתכנן את פרטי המסע הביתה. היה לה הרבה ניסיון מעשי והיא התמצאה היטב באזורים הללו, ידע שאספה באינספור טיולים קהילתיים. ההנחיות לנסיעה חזרה היו בדרך אחרת מזו שבה הגיע, דרך תחנת רכבת אחרת. "לעולם אל תחזור הביתה באותה דרך שיצאת, זה חשוב" אמרה.
היא קבעה מקום שבו יוכלו להיפגש אחרי העבודה, בעוד ארבעה ימים. רחוב באחת השכונות העניות, שבו פעל שוק פתוח, צפוף ורועש. היא תסקור את המקום קודם, ואם השטח נקי, היא תקנח את האף - זה יהיה הסימן שלו להתקרב. אחרת, עליו לחזור כלעומת שבא, בלי להתייחס אליה.
"עכשיו אני חייבת לזוז", אמרה. "יש לי משימת חלוקת עלונים של שומרי-הצניעות. כמה מטופש… תבדוק אותי בבקשה מאחורה, יש לי עלים על השיער או הגב? זה עניין של חיים ומוות״ וינסטון הסיר ממנה עלה וקצת חול שנדבק, ונתן את אישורו . ״בסדר. אז ביי, אהובי, נתראה!"
היא השליכה את עצמה לזרועותיו, נשקה לו כמעט באלימות, ורגע לאחר מכן נעלמה ביער. עלה בדעתו שהוא לא יודע עליה כמעט כלום. לא את כתובת הבית שלה, לא מספר המשרד שלה. זה לא שינה כלום, הרי לא יעלה על הדעת שיוכלו להיפגש בדירה או ליצור קשר במשרד.
בפועל, הם מעולם לא חזרו אל אותו יער. רוב פגישותיהם התקיימו ברחובות, בכל פעם במקום אחר, ולעולם לא ליותר מחצי שעה. ברחוב, הם ניהלו שיחות מקוטעות. משפט יכל להיקטע באמצע בפתאומיות למראה סרבל או מדים באזור, וכמה דקות מאוחר יותר להמשיך מאותה הנקודה. יוליה קראה לזה "שיחה בתשלומים". פעם אחת במהלך אותו החודש הצליחו להחליף נשיקה. זה היה באחת השכונות העלובות יותר, בסמטה צדדית, בזמן שנשמעה אזעקה. הם השתטחו על הריצפה כי לא היה מקלט מספיק קרוב. היה בום, האדמה רעדה והכל החשיך. ואז בחשיכה הוא הבחין בפניה של יוליה, סנטימטרים ספורים משלו, לבנות כסיד. ׳היא מתה!׳ חלפה המחשבה המפחידה בראשו. הוא התקרב אליה ונישק אותה, וגילה שהוא מנשק פנים חיות וחמות, אך חומר אבקתי הפריד בין שפתיהם. הפנים של שניהם היו מכוסים בשכבה עבה של אבק טיח.
היו כמובן ערבים שבהם הגיעו למקום המפגש ונאלצו לחלוף זה על פני זו כאילו שאינם מכירים, מסיבה זו או אחרת. לא בכל שבוע הם הצליחו לתאם ערב שבו שניהם חופשיים. יוליה הקדישה זמן רב להשתתפות בהרצאות, הפגנות תמיכה, חלוקת חומרי תעמולה, הכנת כרזות וכן הלאה. "זה משתלם", אמרה, "זו הסוואה. אם אתה שומר על החוקים הקטנים, אתה יכול להפר את הגדולים."
במהלך החודש הבא הייתה להם הזדמנות שבה הצליחו לממש את אהבתם שוב. היה זה במקום מסתור אחר שהכירה, מגדל פעמונים של כנסייה הרוסה באזור שומם שספג נפילות טילים. כשנפגשו באותו מגדל, האוויר בתא הקטן שמעל הפעמונים היה חם ועומד, וריח לשלשת יונים מילא אותו. דרך חריצים שפונים לרחוב מטה הם יכלו לוודא שאף אדם לא מתקרב. הם ישבו על שמיכה שהיא הביאה ודיברו סוף סוף ברצף ובנוחות.
הם דיברו שעות. הוא גילה שהיא גרה במעין מעונות עם שלושים נשים שאותן לא סבלה. היא עבדה, כפי שניחש, על מכונות הדפוס של כתיבת הרומנים במחלקת הסיפורת. היא אהבה את מלאכת תיקון המכונות, אך לא אהבה לקרוא את הספרים עצמם. "יש להם רק 6 עלילות שהם ממחזרים שוב ושוב, מחליפים את שמות הדמויות וסיפור הרקע אבל העלילה אותו הדבר. שעמום תחת".
מילדותה היא לא זכרה דבר. כשהייתה קטנה היה לה סבא שסיפר על התקופה שלפני המהפכה, אבל הוא נעלם באחד הטיהורים והיא לא הצליחה להיזכר מה הוא סיפר. היא הייתה ספורטאית מצטיינת, מזכירת סניף בליגת הנוער, תמיד שמרה על אישיות למופת. לזמן מה, היא עבדה במחלקת הפורנו הכתוב, מחלקה שהפיקה ספרי פורנוגרפיה עבור עם-הארץ.
"איך הספרים האלה?" שאל וינסטון בסקרנות.
"זבל, באמת. אתה לא מפסיד כלום.״
הוא הופתע לגלות שכמעט כל מי שעבד במחלקות הפורנו היו נשים, למעט ראשי המחלקות. ״איזה אדיוט החליט שהיצר המיני של גברים גדול יותר משל נשים, ולכן הם יהיו בסכנה גדולה יותר של השחתה אם יתעסקו בזוהמה הזו. נשים אמורות להיות טהורות, נטולות כל יצר מיני. נו, הנה לפחות אחת שהיא לא" אמרה והצביעה על עצמה בחיוך.
הפעם הראשונה שלה הייתה בגיל שבע-עשרה, עם חבר מפלגה בן ארבעים ושמונה, שאחר כך התאבד כדי להימנע ממעצר. "וטוב שכך", אמרה יוליה, "אחרת היו מוציאים ממנו את השם שלי כשהיה מתוודה." מאז היו אחרים, והיא למדה להיזהר יותר ולא לתת להם פרטים מזהים. 'יוליה' היה שם שנתנה לעצמה. הוא לא שאל את שמה האמיתי. החיים, כפי שראתה אותם, היו פשוטים למדי. ״אני רוצה ליהנות, הם רוצים למנוע ממני, אז אני מפרה את הכללים איפה שאני יכולה". היא שנאה את המפלגה בלהט, באופן אישי, אך לא מתחה עליה ביקורת של ממש. היא מעולם לא שמעה על ״האחווה״ וגם לא האמינה שקיימת כזו. מרד מאורגן נראה לה טיפשי וחסר סיכוי. הדבר החכם בעיניה היה להפר את הכללים עד כמה שאפשר ולהישאר בחיים. וינסטון תהה אם כך הם כל הצעירים המרדנים. גם אם אינם מרוצים מהחיים תחת המפלגה, הם נולדו לתוכה ולא מסוגלים לדמיין שאפשר לחיות בדרך אחרת, באופן חופשי.
"איך הייתה אשתך?" שאלה יוליה.
על האפשרות להינשא בעצמם הם אפילו לא דיברו. הם ידעו שאם יגישו בקשה לועדת הנישואים, זה יהיה סופם.
"את מכירה את המילה בשיחדש ׳טהור-מחשבה׳? טהורה מטבעה, לא מסוגלת לפתח מחשבה רעה אפילו בדמיון."
"לא, לא הכרתי את המילה, אבל אני מכירה היטב את סוג האנשים."
הוא סיפר לה על חיי המין של נישואיו, אך באופן משונה, נדמה היה שהיא כבר ידעה מה עמד לומר. היא תיארה לו, כאילו ראתה או חשה זאת בעצמה. אפילו ידעה על הקיפאון בגופה של קתרין ברגע שנגע בה.
"הייתי מוכן פשוט לוותר על הסקס לגמרי, אבל דווקא היא לא." אמר וסיפר לה על טקס המין הקר שנכפה עליו מדי שבוע. "היא שנאה את זה, אבל קראה לזה – לעולם לא תנחשי."
"חובתנו למפלגה", אמרה יוליה מיד.
"איך ידעת?"
"גם אני הייתי בבית ספר, יקירי. הם דוחפים את זה לכל הבנות עוד מהילדות."
עם יוליה, השיחות המעניינות ביותר היו על מיניות. ברגע שנגעו בנושא, היא גילתה חריפות, ידע והבנה עמוקה. שלא כמו וינסטון, היא הבינה את הסיבה מאחורי הצניעות, הבושה והאיסורים שהחדירה בהם המפלגה.
״המין בורא עולם משלו, מחוץ לשליטת המפלגה. לכן הם עושים מאמצים אדירים כדי להיכנס לשם ולכבוש גם את העולם הזה, שחס וחלילה זה לא יהיה עולם פרטי ואישי. כשאת נלחמת בעצמך וביצרים שהם בעצם טבעיים ורגילים, זה מאבק שרק המפלגה יכולה להרוויח ממנו. אם את לא מצליחה לדכא את היצרים, אז את אפס, קטנה, מי את בכלל? כדאי שתקשיבי לחכמים ממך ולאח הגדול. אם את כן מצליחה לדכא את היצרים שלך - זה אפילו יותר גרוע. למדת לשנות את עצמך במאה אחוז, מבפנים, למען המפלגה. מזל טוב, את עכשיו כלי ריק שהמפלגה יכולה למלא בכל מה שבא לה.״
״ולמה הבושה? למה אסור לדבר על זה, למה צריך להסתיר כל מה שקשור בזה?״ הוא שאל.
"תחשוב שאם אנשים היו מדברים על מין באופן חופשי, חולקים את התחושות והחוויות שלהם, כל הבלוף היה נחשף תוך שבוע. כולם היו מבינים שזה טבעי, שכולם מרגישים את אותם יצרים, שאין במה להתבייש ואין שום סיבה להיאבק בזה. הם רוצים שתחשבי שאת היחידה שזה קורה לה, שכל השאר סבבה ורק את גרועה.״
הוא חשב על זה. ״מעניין. זה הגיוני. כמו הפרד ומשול, רק בין אדם לחברו.״
״אני לא מכירה הפרד ומשול. אבל זה לא רק זה. יש עוד סיבה שזה טוב למפלגה שכולם יהיו כמה שיותר מתוסכלים מינית. תסכול כזה מעורר סוג של היסטריה שאפשר לנתב לקדחת מלחמה, לשנאה. כשאת עושה אהבה או מאוננת ומשתחררת, את פורקת אנרגיה שהצטברה. אחר כך את מרגישה מאושרת והכל נראה יפה יותר, נעים יותר, פשוט יותר. הם לא יכולים לסבול שנרגיש ככה. הם רוצים שנהיה כל הזמן מפוצצים באנרגיה, באיפוק, בתסכול. כל ההפגנות, הנפנופים, השנאה - זה הכל נובע מהיצר המיני שלא בא על סיפוקו. אם את מאושרת בתוך עצמך, למה שתתרגשי מהאח הגדול והתוכנית התלת-שנתית שלו, מרגע-השנאה וכל שאר הזבל של המפלגה?"
הוא הנהן. ׳זה באמת מסתדר׳, הוא חשב. הוא ראה עכשיו את הקשר שבין רדיפת הצניעות והתסכול המיני הקבוע לקנאות פוליטית ושנאת חינם.
מחשבתו נדדה חזרה לקתרין. הוא החל לספר ליוליה על משהו שעבר בראשו פעם, באחר צהריים חם במיוחד. הוא וקתרין היו בדרך לטיול קהילתי ואיבדו את דרכם. הם מצאו עצמם על שפת מחצבה ישנה, צוק תלול. לא היה להם מושג איפה כל שאר האנשים. ברגע שהבינה שהם אבודים, קתרין הפכה חסרת מנוחה, ממש בלתי נסבלת. להיות רק שניהם לבד, רחוקים מהאחרים, נתן לה הרגשה שהם עושים משהו אסור. וינסטון הבחין בנוף המדהים, פרחי בר צבעוניים, עצים ושדות. הוא קרא לה לבוא ולהביט. "תראי, קתרין, תראי איזה יופי של נוף! הפרחים בשני צבעים, שונים מאוד אבל יפים ביחד" היא גררה את עצמה להסתכל, אך נשארה לחוצה ולא התרשמה יותר מדי. הוא עמד מעט מאחוריה, והניח את ידו על מותנה כדי לייצב אותה מול התהום. ובאותו הרגע עלה בדעתו עד כמה הם לבד. אין אף אדם באזור, אין רחפן באופק… השמש טיגנה את מוחו ומחשבה עלתה בו...
"וחשבת לתת לה דחיפה טובה?" אמרה יוליה. "אני הייתי דוחפת."
"כן, אהובה, את היית. אני לא, אני לא אזרוק מישהו מצוק, לא משנה כמה הוא עולה לי על העצבים. אבל באותו רגע זה כן עלה לי בראש."
"ואתה חושב מה היה קורה אילו במקרה היא הייתה נופלת לתהום?"
"כן. לפעמים אני קצת מצטער שמשהו בסגנון הזה לא קרה. הייתי משתחרר מהנישואים האלה, אולי מוצא עצמי עם מישהי שהיא יותר כמוך, עם שכל משלה, שמעניין לי לדבר איתה." הוא משך אותה קרוב יותר. ראשה נח על כתפו. "אבל במחשבה שניה, זה לא היה משנה כלום. עדיין היינו צריכים לחיות חיים כפולים. במשחק הזה שאנחנו משחקים, כל עוד המפלגה בשלטון אנחנו לא יכולים לנצח."
היא הנידה את ראשה לשלילה. "זה לא נכון. לא הובסנו. בתוך תוכי אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני יכולה לחיות כמו שאני רוצה בעולם שלי - שלנו - ולא אכפת לי מהעולם המטומטם של המפלגה. רק צריך ערמומיות, אומץ, שכל בריא ומזל. אין מה לחכות שהמפלגה תיפול, היא לא תיפול כל החיים שלנו. צריכים למצוא את הדרך להיות מאושרים כבר עכשיו."
"את יודעת שאנחנו מתים מהלכים", הוא אמר. ״חצי שנה, שנה, חמש, מתישהו ניתפס והם יתלו אותנו.״
"אנחנו לא מתים!״ היא אמרה. "היית מעדיף לשכב איתי או עם שלד? אתה לא נהנה להיות חי? זה שטויות ואני אוכיח לך. הנה תרגיש,״ היא לקחה את ידו בידה ושמה על הירך שלה ״זו אני, זו היד שלי, זו הרגל שלי. אני אמיתית, אני כאן, אני חיה!״ היא הסתובבה ונצמדה אליו עם החזה. ״אתה לא אוהב את זה?"
הוא הרגיש שגופה כאילו חולק איתו את האנרגיה, את הנעורים שלה. "כן, אני אוהב את זה", אמר בחיוך.
"יופי, אז תפסיק לדבר על מוות. ועכשיו תקשיב אהובי", אמרה, ובדרכה המעשית החלה לשרטט על הריצפה המאובקת את ההנחיות למפגשם הבא.
וינסטון סקר את החדר הקטן מעל חנותו של מר שרינגטון. ליד החלון אל החצר הפנימית עמדה מיטה גדולה. שעון ישן עם 12 ספרות תיקתק מעל הקיר. בפינה, על השולחן, גוש הזכוכית היפה עם האלמוג הורוד החזיר אור נעים מהחלון. 'טיפש, טיפש, טיפש!' הציקה לו המחשבה. 'זה חסר אחריות, זה בר-סיכון, זה גזר דין מוות!' מכל החטאים שחבר מפלגה יכול לבצע, לשכור חדר היה אחד שממש קשה להסתיר. מר שרינגטון לפחות עשה את זה קל. הוא קיבל את בקשת השכירות בלי שום שאלות, כמו היה זה הדבר ההגיוני והטבעי ביותר שיש. "פרטיות היא דבר יקר ערך" הוא אמר לו.
מתחת לחלון מישהי שרה. וינסטון הציץ מהחלון, מבעד לוילון. בחצר הפנימית שטופת השמש, אישה עצומה עם זרועות שזופות ושריריות פסעה הלוך ושוב בין גיגית כביסה לחבל, תולה בגדים מכל הצבעים והגדלים. ובכל פעם שלא החזיקה אטבים בפיה, היא שרה בקול:
היה זה כמו חלום, קטן וחולף,
כמו פרח באביב, הנה הוא הולך.
אך רק מבט אחד, רק מילה אחת, וליבי נלקח!
אומרים שהזמן מרפא את הכל,
שאפשר תמיד לשכוח.
אך החיוכים והדמעות שעברנו ביחד,
שמורים בליבי, שלא מצא מנוח!
זה היה חלק משיר שרדף את לונדון כבר שבועות. אחד משירי הפופ שנכתבו עבור עם-הארץ על ידי מחלקת המוזיקה. השיר הצליח לא בזכות המילים, אלא בזכות מקצב מדבק והעובדה שהשמיעו אותו ללא הפסקה. יוליה אמרה לו שהשיר נכתב והולחן על ידי מחולל שירים אוטומטי, ועבר בסוף רק שיפוץ אנושי קל.
למרות זאת, ולמרות שהלחן היה בנאלי וצפוי, האישה בחצר שרה את השיר בהתלהבות וקול כזה שהשיר נשמע נעים באוזניו. 'מעניין' הוא חשב 'אני לא שומע את חברות המפלגה שרות ככה, סתם בשביל הכיף. חבל'. לשיר סתם כך נחשב לא צנוע, משום מה. הוא החליט שישאל את יוליה מה הסיבה לדעתה לאיסור הלא כתוב, המוזר הזה.
קולה של האישה מילא את החלל, ביחד עם צעקות הילדים ברחוב, צפצוף של מכונית עוברת ועם כל זה החדר הרגיש שקט באופן בלתי רגיל - בזכות היעדרו של טלסקרין. 'טיפש!' עלה שוב קול בראשו. 'מפקיד את חייך וחייה של יוליה בידיו של אדם זר. מה אתה יודע עליו? ומה אם מישהו אחר יראה אותך? מה תגיד?' אך למרות הסיכון העצום, הפיתוי להחזיק מקום פרטי משלהם, נוח ונעים, בתוך בית, היה גדול מדי.
את ההחלטה הוא קיבל בעקבות לילה אחד, כשנפגשו ברחוב, והיא לחשה לו, "מחר הכל מבוטל. אני לא יכולה." לרגע, תסכול וכעס מילאו אותו. במהלך הזמן שהכיר אותה, אופי התשוקה שלו אליה השתנה. הוא הרגיש ממש צורך פיזי להיות איתה. כמה שניות אחר כך הקהל הצטופף סביבם וידיהם נפגשו. היא לחצה את קצות אצבעותיו, לחיצה של חיבה. עלה בדעתו שכאשר חיים עם אישה, מגע מעודד כזה הוא דבר שבשגרה. וגם אכזבות כאלה הם אירוע נורמלי, חוזר. הוא חש כלפיה רכות עמוקה, כזו שלא חש קודם. הוא רצה שיהיו זוג רשמי, זוג שיכול להיפגש מבלי להסתיר. אך זה לא היה אפשרי. הוא ייחל מעל לכל שיהיה להם מקום שבו יוכלו להיות לבד, ושלא ירגישו שהם חייבים לשכב בכל פעם שנפגשו בסתר. ואז, עלה בדעתו הרעיון לשכור את חדרו של מר שרינגטון.
צעד מהיר נשמע במדרגות. יוליה פרצה לחדר, נושאת תיק כלים. "רק שנייה", אמרה. "תן לי להראות לך מה הבאתי. אני רואה שהבאת קפה-ניצחון-קקי? שכח מזה, אתה יכול לזרוק אותו." היא כרעה ברך, פתחה את התיק, והוציאה מתוכו מפתחות ברגים ושאר כלי עבודה. תחתם התחבאו חבילות נייר קטנות. "הנה ריבת תות, ולחם - לחם אמיתי, לא הלחם-חנק של חדר האוכל. אבל תראה את זה! בזה אני באמת גאה." היא פתחה צנצנת וריח נפלא מילא את החדר, ריח עשיר שמילא את אפו.
"זה מריח טוב", הוא עצם את עיניו והתענג על הריח.
"קפה טחון אמיתי" אמרה, מרוצה.
"איך השגת את כל זה?"
"הכל דברים של המעגל הפנימי. לחזירים האלה יש הכל. המלצרים והמשרתים שלהם מצליחים לגנוב את השאריות, ו— תראה, השגתי גם תה ציילון" אמרה בחיוך. "ועכשיו תסתובב, כי יש לי הפתעה עוד יותר גדולה. אל תציץ ואל תסתובב חזרה, עד שאני אגיד לך."
הוא הסתובב עם הגב אליה, והרשה לעצמו לחייך בחדר נטול הטלסקרין. אחרי בערך דקה היא אמרה ברכות "עכשיו, תסתובב חזרה״. כשהסתובב והביט בה, כמעט לא זיהה אותה. הוא ציפה שהיא תהיה ערומה, אך היא לבשה שמלה ירוקה שהתאימה באופן מושלם לקימוריה. הבד נצמד אל גופה והדגיש את שרירי הכתפיים החשופות, את הגבעה המושלמת של החזה, את המותניים שנראו יפים וחטובים. היא נראתה בעיניו נשית ומושכת מאי פעם.
היא קלטה את מבטו המעריץ ונהנתה בבירור ״גם יש לה כיסים! נו, איך אני נראית?״ היא עשתה סיבוב. ״בחדר הזה אני הולכת להיות אישה, לא חברת מפלגה".
וינסטון חייך אליה, ולכמה רגעים לא יכל להוציא מילה. ״את נראית נהדר״ אמר לבסוף.
הוא נצמד אליה, והם התנשקו והתמזמזו בלהט. לבסוף הם התפשטו ועלו על המיטה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש לגמרי בנוח להתפשט מולה. עד אותו היום הוא התבייש בגופו, אך הפעם הוא הרגיש שהם יחד, שהם זוג, ואין לו דבר להסתיר ממנה.
לאחר סקס מלא תשוקה וקרבה הם נרדמו מחובקים. כשווינסטון התעורר, מחוגי השעון התקרבו לתשע. נותרה להם שעה. הוא לא זז, כי יוליה ישנה כשראשה מונח בשקע זרועו. הוא תהה במעורפל אם בעבר הנשכח, זו הייתה חוויה נורמלית, לשכב כך במיטה בערב קיץ קריר, גבר ואישה עירומים, מתעלסים מתי שבחרו, מדברים על מה שבחרו, שוכבים במיטה ומקשיבים לצלילים השלווים שבחוץ. בוודאי לא היה יכול להיות זמן שבו דבר כזה נראה רגיל.
"זה היה תענוג", אמרה יוליה אחרי שהתעוררה. "אקום להכין קפה עוד רגע. יש לנו שעה. היי! לכי מפה חיה מכוערת!"
היא הסתובבה, חטפה נעל מהריצפה והשליכה אותה לפינה.
"מה זה היה?" הוא שאל בהפתעה.
"חולדה. ראיתי אותה מוציאה את האף המגעיל שלה מהקיר. הבהלתי אותה כמו שצריך."
"חולדות!" מלמל וינסטון. "יש פה חולדות?!"
"ברור, הם בכל מקום", אמרה יוליה באדישות. "יש לנו כאלה גם במעונות. אצלנו הם תוקפניות. פעם תפסנו-"
"אל תמשיכי!" אמר וינסטון, ועיניו נעצמו בחוזקה.
"מותק, החוורת לגמרי! מה קרה?"
הוא עצם את עיניו לכמה רגעים ונשם עמוק. הוא הרגיש שהוא חוזר לסיוט מבעית שחזר לאורך כל חייו. הוא עמד מול קיר של חושך, ומצדו השני היה משהו בלתי נסבל, משהו נורא מכדי להתמודד איתו.
"אני מצטער", אמר. "זה כלום. אני פשוט לא אוהב חולדות."
הוא התיישב. יוליה ליטפה אותו, חיבקה ואז קמה והכינה את הקפה. הריח שעלה מהסיר היה חזק ונהדר, ועזר לוינסטון לשכוח מהרגע המבהיל. היא הביאה את חצי-כדור הזכוכית למיטה כדי לבחון את האלמוג באור טוב יותר. הוא נצמד אליה והסתכל ביחד איתה, מהופנט כתמיד מהמראה הרך, דמוי מי הגשם, של הזכוכית.
"למה זה שימש, לדעתך?" שאלה יוליה.
"כלום – כלומר, אני לא חושב שאי פעם השתמשו בזה למשהו. זה מה שאני אוהב בזה. זו חתיכת היסטוריה קטנה שהם שכחו לשנות. זו הודעה מלפני מאה שנה, אם רק ידענו איך לקרוא אותה". השיחה על האלמוג עזרה לוינסטון להרגע.
"גם התמונה נראית עתיקה" היא הצביעה לעבר התחריט התלוי על הקיר הנגדי "חושב שגם היא בת מאה שנה?"
"לפחות. אולי אפילו מאתיים. אי אפשר לדעת. אי אפשר לגלות את גילו של שום דבר בימינו."
היא התקרבה לקיר, ואז בעטה בו. "מכאן החו- החיה הזאת הוציאה את האף שלה", אמרה. ואז הביטה חזרה על התמונה "מה זה המקום הזה? זה מוכר לי."
"זו כנסייה, סנט קלמנט״ אמר והוסיף בניגון:
״הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים, בואו קנו תפוזים ולימונים."
לתדהמתו, היא המשיכה אותו:
״הפעמונים של סנט מרטין מזמרים, "אתם חייבים לי שלושה דולרים"
״הפעמונים של אולד ביילי מנגנים, "מתי תפרעו את חובכם לאדונים?"
"נה נה נה, נה נה נה, הבו לי אור כי צריך כבר לפרוש, והנה מלכודת לתפוס את הראש!״
זה היה כמו להשלים סיסמת זיהוי. "מי לימד אותך את זה?"
"סבא שלי. סיפרתי לך שהוא נמחק כשהייתי קטנה." היא חזרה להסתכל על התחריט של הכנסייה "אני בטוחה שיש מלא ג׳וקים וג׳יפה מאחורי התמונה הזאת. יום אחד כשיהיה זמן, אני אוריד אותה ואנקה מאחורה טוב טוב" אמרה, ״אבל לא עכשיו, כי צריכים להתכונן לצאת״.
וינסטון התמהמה עוד כמה דקות, בוהה בחצי-כדור הזכוכית. הוא לא התעמק באלמוג, אלא בזכוכית עצמה. היה בה עומק מהפנט, ובכל זאת הייתה שקופה כמעט כמו אוויר. הזכוכית הקפיאה עולם זעיר עם אטמוספירה משלו. הוא הרגיש שהחדר היה כמו כיפת הזכוכית, והאלמוג הורוד היה כמו חייה של יוליה משולבים עם חייו שלו, אהבה שהתקבעה לנצח בלב העולם הזעיר שלהם.
סם נעלם. בוקר אחד הוא פשוט לא הגיע לעבודה. באותו יום כמה אנשים שאלו איפה הוא, בלי לחשוב יותר מדי. אבל למחרת איש לא הזכיר אותו. ביום השלישי להיעדרו ניגש וינסטון אל לוח המודעות במבואה של מחלקת תיעוד, שם הייתה רשימה מודפסת של חברי ועדת השחמט, שסם היה אחד מהם. כמו שחשש, הרשימה הייתה קצרה יותר בשם אחד. זה הספיק. סם חדל מלהתקיים. סם מעולם לא היה קיים. ליבו של וינסטון התכווץ, אך פניו, כמובן, נותרו ללא הבעה. חברו נמחק, והוא לא יכול היה אפילו לדבר על זה עם אף אחד. בעצם, אף אחד למעט יוליה. עודד אותו לדעת שהוא יוכל לשתף אותה בצערו, כשיפגשו.
מזג האוויר היה לוהט. החדרים הממוזגים ונטולי החלונות במשרד שמרו על טמפרטורה קבועה, אבל בחוץ היה כל כך חם ולח שהסרבל נדבק לעור סירחון הזיעה בנסיעה ברכבת היה איום. בכל מקום ראו את ההכנות לשבוע-השנאה, וכולם נשארו לעבוד שעות נוספות. היה צריך לארגן תהלוכות, הרצאות, תערוכות, סרטונים, להקים במות, לבנות דמויות, להמציא סיסמאות, לכתוב שירים, להפיץ שמועות, לזייף תמונות ומה לא.
במחלקה של יוליה הפסיקו את עבודתם הרגילה והתחילו להפיק עלוני זוועות על מעשיהם של חיילים וטרוריסטים אירו-אסייתים. וינסטון, בנוסף לעבודתו הרגילה, בילה שעות נוספות מדי יום לתקן נתונים שעמדו להיות מצוטטים בנאומים. מאוחר בלילה, כשהמוני פועלים שיכורים שוטטו ברחובות, הייתה בעיר אווירה מוזרה. נדמה שהבומים של הטילים נשמעו בתדירות גבוהה יותר, ולעיתים נשמעו מרחוק פיצוצים אדירים אחרים, שונים, שאיש לא ידע להסביר, וסביבם התרוצצו כל מיני שמועות.
שיר הנושא של שבוע-השנאה, "שפוך חמתך", כבר רץ בלי סוף בטלסקרינים. היה לו קצב פראי ונובח, והוא דמה יותר להלימות של גורילה על תופים. כשנשאג ממאות גרונות לצלילי צעדי חיילים, הוא היה מחריד. אנשי עם-הארץ חיבבו אותו בכל זאת, והוא התחרה בשיר הפופולרי "פרח אביב". הילדים של משפחת פרסון תופפו בקצב של "שפוך חמתך" עד שעות הלילה המאוחרות, וזה היה בלתי נסבל. הוא שמע את זה מעבר לקירות הדירה, ולא קינא בהורים שלהם. הערבים של וינסטון היו עמוסים מתמיד. צוותי מתנדבים שאותם ארגן פרסון הכינו את הרחוב ואת הבניין עצמו. פרסון התפאר שבניין 'אחוזת הניצחון' יציג ארבע מאות מטרים של דגלים. הוא היה מאושר עד הגג, תרתי משמע. החום והעבודה הפיזית נתנו לו תירוץ לחזור ללבוש מכנסיים קצרים וחולצה פתוחה. איכשהו הוא היה בכל מקום בבת אחת - מזיז, מנסר, דופק בפטיש, מאלתר, מדרבן את כולם ומפיץ כמויות של מוטיבציה וריח זיעה.
פוסטר חדש הופיע בכל רחבי לונדון. לא היה לו כיתוב, והוא הציג רק דמות מפלצתית של חייל אירו-אסייתי, בגובה שלושה מטרים, צועד קדימה בפנים שטניות, עם תת-מקלע המכוון ממותנו. מכל זווית שהסתכלת על הפוסטר, נדמה היה כי קנה הרובה מכוון ישירות אליך. הפוסטר הודבק על כל משטח ריק בכל קיר, והתחרה בכמות אפילו בפוסטרים של האח הגדול. עם-הארץ, שבדרך כלל היו אדישים למלחמה, נסחפו להתקף פטריוטיות.
כאילו כדי להתאים לאווירה, נראה היה שנפילות הטילים הרגו יותר אנשים מהרגיל. באחד הימים נפל טיל על קולנוע באמצע סרט וקבר כמה עשרות אנשים תחת ההריסות. אוכלוסיית השכונה יצאה להלווית ענק שהפכה לעצרת זעם כנגד אירו-אסיה. כך זה חזר כמה פעמים, בכל פעם אסון אחר, בכל פעם הפגנות זעם נוספות. הוכנו דמויות בובה גדולות עם הדפס פניו של גולדשטיין ואז הוצתו. גם פוסטרים של החייל האירו-אסייתי נתלשו ונשרפו במדורות. כחלק מאווירת הזעם הכללית אך בלי שום קשר הגיוני, כמה חנויות נופצו ונבזזו על ידי ההמון. באחת השכונות נפוצה שמועה על זוג קשישים שהתנגדו לכך שיש להרוג את כל האירו-אסייתים עד האחרון שבהם. המון זועם התקבץ באישון לילה מתחת לבניין המגורים שלהם, והחל לזרוק זבל לכיוון חלון הדירה שלהם. בשלב מסוים כמה צעירים החליטו להצית את הדירה. עד שהכבאים הגיעו וכיבו את השריפה, נספו בלהבה אותם הקשישים ביחד עם שלוש משפחות שכנות.
בחדר שמעל חנותו של מר שרינגטון, כשהצליחו סוף סוף להגיע לשם, שכבו יוליה ווינסטון זה לצד זו על מיטה חשופה מתחת לחלון הפתוח, עירומים כדי להתקרר. החולדה לא חזרה, אך הפשפשים התרבו באופן מחריד בחום. בכל זאת, מלוכלך או נקי, חם או קריר, החדר היה בשבילם גן עדן. ברגע שהיו מגיעים, היו שופכים מים רותחים או אלכוהול לניקוי על ריכוזי הפשפשים, פושטים את בגדיהם ועושים אהבה בגופים מיוזעים. אם ברגע שנרדמו, התעוררו לגלות שהפשפשים התאוששו והתארגנו למתקפת נגד.
ארבע, חמש, שש – שבע פעמים הם נפגשו במהלך חודש יוני. וינסטון הרגיש טוב יותר, הוא היה רגוע יותר והצליח לעלות קצת במשקל. אפילו הפצע הכרוני מעל הקרסול שלו נרגע והותיר רק כתם חום על העור. התקפי השיעול של הבוקר פסקו לגמרי. החיים כבר לא היו בלתי נסבלים. עכשיו כשהיה להם מקום מסתור בטוח, כמעט בית, זה כבר לא היה נורא אם הם לא יכלו להיפגש לזמן מה, או אם הזמן שלהם יחד היה מוגבל באותו היום. גם כשלא נפגשו, עצם הידיעה שיש להם חדר מעל חנות העתיקות - רק לדעת שהוא שם, מוגן - זה היה כמעט כמו להיות בו. החדר היה עולם משלו, עולם פרטי שלהם, עולם מהעבר.
וינסטון נהג לעצור ולשוחח עם מר שרינגטון כמה דקות בכל ביקור. נראה היה שהזקן כמעט ולא יצא מהחנות, וכמעט ולא היו לו לקוחות. הוא ניהל חיים של רוח רפאים בין החנות הקטנה והחשוכה למטבחון האחורי, שהיה קטן עוד יותר, שם הכין את ארוחותיו. הוא נראה שמח על ההזדמנות לשוחח. כשהסתובב בין הסחורה חסרת הערך שלו הוא תמיד נראה יותר כאספן מאשר כסוחר. בסוג של התלהבות היה ממשש פריט ג׳אנק כזה או אחר – בקבוק מחרסינה, קופסת תכשיטים שבורה, תליון עם תלתל שיער של תינוק שמת מזמן - ושמח להתלהב עם וינסטון מחפצים עתיקים והסיפורים שלהם. לדבר איתו היה כמו להקשיב לצליליה של תיבת נגינה בלתי מכוונת. הוא שלף מזיכרונו עוד כמה שירי ילדות נשכחים. "פתאום נזכרתי שאולי זה יעניין אותך", היה אומר בצחוק קטן בכל פעם שהציג שיר חדש. אך מעולם לא הצליח לזכור יותר מכמה שורות בודדות.
וינסטון ויוליה שניהם ידעו – ובמובן מסוים, זה מעולם לא עזב את מחשבותיהם – שמה שקורה עכשיו לא יכול להימשך זמן רב. היו רגעים שבהם עובדת מותם המתקרב נראתה מוחשית כמו המיטה שעליה שכבו, והם היו נצמדים זה לזו בחושניות נואשת. אך היו גם רגעים שבהם הייתה להם אשליה של ביטחון, של קביעות. כל עוד הם היו בחדר, כך הם הרגישו, שום רע לא יכול לקרות להם. ההגעה הייתה מסוכנת, אבל החדר עצמו היה מקלט. לעיתים הם שקעו בחלומות בהקיץ על בריחה. המזל יאיר להם פנים, והם ימשיכו ברומן שלהם, עד סוף ימיהם. או שהם יתאבדו יחד לפני שייתפסו. או שהם ישנו את זהותם, יעזבו את המפלגה ויחיו כאחד העם; ילמדו לדבר במבטא של פועלים, ימצאו עבודה במפעל ויחיו את חייהם בלי הצורך להסתכל מאחורי כתפם או להסתיר את עצמם מחבריהם. כל הרעיונות היו חלומות בהקיץ, והם ידעו זאת. במציאות, שום בריחה לא הייתה אפשרית. הם לא ישרדו שבוע כאחד העם, לא היו להם הכישורים. לא היה מקום שאפשר לברוח אליו מבלי להיתפס, ולא היה להם את האומץ להתאבד. להיאחז בחיים מיום ליום ומשבוע לשבוע, למשוך הווה שאין לו עתיד, נראה כמו הדבר היחיד האפשרי. וינסטון כתב ביומנו שזה היה כמו להיות על סירה עם חור, הריאות תמיד ישאפו את הנשימה הבאה, כל עוד יש אוויר.
לפעמים פינטזו על מרד, אבל בלי שום רעיון על איך לעשות את הצעד הראשון. גם אם 'האחווה' הייתה אמיתית, אין דרך לחפש אותה בלי להיתפס על ידי משרד האהבה. הוא סיפר לה על הקירבה המוזרה שחש לאובריאן, ועל הדחף פשוט לגשת אליו, להכריז שהוא אויב המפלגה ולדרוש את עזרתו. להפתעתו, הרעיון לא נראה לה מופרך בכלל. היא הייתה רגילה לשפוט אנשים לפי המבט על פניהם, וזה נראה לה טבעי שוינסטון יגבש דיעה על אובריאן רק על סמך מבט יחיד בעיניים. בניגוד לוינסטון, היא הניחה שכמעט כולם שונאים בסתר את המפלגה, ויפרו את הכללים בכל הזדמנות שבה יחשבו שאין לכך השלכות.
עם זאת, היא הייתה בטוחה שארגון שמתנגד למפלגה לא יכול להתקיים. לדעתה, כל הסיפורים על גולדשטיין והמחתרת שלו היו "פשוט עוד חרא שהמפלגה המציאה, וכולם צריכים להעמיד פנים שמאמינים בזה כמו בכל שאר השטויות". והיא ידעה להעמיד פנים מעולה - בהפגנות ורגעי-שנאה, היא צעקה בכל כוחה קללות ואיחולי מוות לאנשים שאת שמם מעולם לא שמעה ולא האמינה שבאמת פשעו; במשפטים פומביים, היא תפסה את מקומה ביחידות של 'הפטריוט הצעיר' שהקיפו את בתי המשפט מהבוקר עד הלילה וקראו "מוות לאויב" או "מוות לבוגדת". היא גדלה אחרי המהפכה והייתה צעירה מכדי להכיר את המאבקים האידיאולוגיים של שנות החמישים והשישים. דבר כמו תנועה פוליטית עצמאית היה מעבר לדמיונה. כך או כך, המפלגה הייתה בלתי מנוצחת. היא תמיד תתקיים, והיא תמיד תהיה אותו הדבר. אפשר למרוד רק באמצעות חיים-אישיים סודיים, או פעולות אלימות חד-פעמיות כמו פיצוץ תחנת שידור או להרוג מישהו.
במובנים מסוימים היא הייתה חדה יותר מוינסטון, ופחות פגיעה לתעמולה. פעם אחת, כשהזכיר את המלחמה, היא הפתיעה אותו ואמרה, כמו בדרך אגב, שלדעתה המלחמה לא מתרחשת במציאות. "אז מאיפה הטילים?" הוא שאל. היא הניחה שהם נורו על ידי יחידות של המפלגה כדי להשאיר את העם במצב של פחד ושנאה. הרעיון הזה פשוט מעולם לא עלה בדעתו. "שהמפלגה תירה טילים על האזרחים של עצמה, על עם-הארץ, תסכן חיי אדם, רק כדי לקדם שנאה?" הוא שאל. אך ברגע ששמע את השאלה יוצאת מפיו - זה כבר לא נשמע מופרך.
הוא קינא בה כשסיפרה לו שבמהלך רגעי-השנאה הקושי הגדול ביותר שלה היה להימנע מלהתפרץ בצחוק. אך היא התנגדה לדרכי המפלגה רק כשהן נגעו איכשהו לחייה שלה. את המיתולוגיה הרשמית היא קיבלה והאמינה בה, פשוט כי ההבדל בין אמת לשקר לא נראה לה חשוב בהקשר הזה. היא האמינה, למשל, לאחר שלמדה זאת בבית הספר, שהמפלגה המציאה את המטוסים. כשסיפר לה שהמטוסים היו קיימים עוד לפני שנולד, הרבה לפני המהפכה, העובדה הזו נראתה לה חסרת כל חשיבות. שיקחו קרדיט על המצאת המטוסים אם זה עושה להם טוב, מה זה חשוב מי באמת המציא.
זה היה הלם גדול במיוחד עבורו כשגילה שהיא לא זכרה שאוקיאניה, רק לפני ארבע שנים, הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה ובשלום עם אירו-אסיה. "זה דבר אחד לראות את כל המלחמה כהצגה - דבר אחר לשכוח ששם האויב השתנה" אמר לה. "חשבתי שתמיד היינו במלחמה עם אירו-אסיה", אמרה. זה הפחיד אותו קצת. הוא התווכח איתה על כך, והתעקש, עד שבסופו של דבר היא נזכרה במעורפל שבאחד הטיולים, לפני חמש שנים, מישהו באמת אמר שהצבא צריך לשטח את כל מזרח-אסיה. ועדיין זה היה נראה לה ויכוח מיותר. "למי אכפת?" אמרה בחוסר סבלנות. "תמיד יש איזו מלחמה מזדיינת, למי אכפת עם מי. כל החיים שלי אני חושבת שהיה מצב שלום אולי במשך שלוש שנים."
על רעיונות המפלגה הוא לא הצליח לדבר איתה כלל. זה היה יותר מדי באוויר מבחינתה, לא היה מספיק קשר ליומיום. בכל פעם שהתחיל לדבר על כפל-מחשבה, עקרון העליונות, וכן הלאה היא השתעממה ולא הצליחה לעקוב. ״כולם יודעים שזה זבל, אז למה להתעסק בזה כל כך? אני יודעת איזה דברים אני אמורה לשנוא ואיזה דברים להעריץ, לא צריך יותר מזה" אמרה לו פעם. אך את וינסטון הנושאים האלה עניינו מאד, ולפעמים היה מתחיל לספר לה על מושג כמו 'יש-מאין' - אבל זה עבר מעליה. הפתיע אותו לגלות כמה קל לעטות מסיכה ולעשות הצגה של קנאות וטוהר-מחשבה מבלי להבין אפילו על מה מדובר. במובן מסוים, תפיסת העולם של המפלגה נכפתה טוב יותר על אלה שלא הבינו אותה. אפשר היה לגרום להם לקבל את ההפרות הבוטות ביותר של המציאות, כי הם מעולם לא תפסו את המשמעות של מה שנדרש מהם, ולא התעניינו מספיק בפרטים כדי לשים לב לסתירות. דווקא בזכות חוסר ההבנה הם נותרו שפויים. פשוט בלעו הכל, אבל זה לא הזיק להם - נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה.
הוא סיפר לה על תפקידו במחלקת התיעוד, על ה'תיקון-וחידוש' שעשה שם, שכתוב העבר. שום דבר מזה לא הפריע לה. שום דבר דרמטי לא היה בעיניה בשקרים שהופכים לאמת. הוא סיפר לה על ג'ונס, ארונסון ורתרפורד שראה בקפה עץ הערמון, כהוכחה מבוססת שהכריחו אותם לשקר בהודאה הפומבית שלהם. היא אפילו לא הבינה מה הנקודה של הסיפור.
"הם היו חברים שלך?" היא שאלה.
"לא, הכרתי אותם רק מהחדשות. הם היו אנשים חשובים במהפכה."
"אז למה זה השפיע עליך באופן מיוחד? המפלגה מוחקת אנשים כל הזמן, לא?"
"כי זה היה מקרה יוצא דופן. זה לא היה רק עניין של מישהו שנמחק. את מבינה שהעבר עצמו, כולל אתמול, אל-קיים? אם הוא שורד איפשהו, זה בכמה חפצים מוצקים ללא מילים, כמו גוש הזכוכית הזה שם. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על המהפכה ועל השנים שלפניה. כל תיעוד, כל צילום, כל ספר - הושמד או שוכתב. התהליך הזה נמשך ללא הפסקה, כל יום. ההיסטוריה נמחקת ומוחלפת בפרופגנדה. מה שלא ניתן למחוק, כמו פסלים ובניינים, מקבל פרשנות מחודשת. שום דבר לא קיים מלבד הווה אינסופי שבו המפלגה תמיד צודקת. מצד אחד אני יודע שהעבר מזויף, זה העבודה שלי. אבל לעולם לא אוכל להוכיח זאת, גם אם עשיתי את הזיוף בעצמי, כי אחרי שהדבר נעשה, שום ראיה לא נשארת. אפילו אני שעובד בכך לא יכול לדעת מה היה נכון אי פעם. רק באותו מקרה אחד, בכל חיי, החזקתי בראשי ראיה מוחלטת, שאין דרך לערער עליה, לכך שהיה זיוף בדיעבד לאחר האירוע. לכן זה היה כל כך משמעותי."
"ומה זה הועיל?"
"זה לא הועיל. לא סיפרתי את זה לאף אחד עד עכשיו."
"טוב, אני לא הייתי מתרגשת!" אמרה יוליה. "אני מוכנה לקחת סיכונים, כמו שאתה יודע, אבל לא בשביל עקרון תאורטי. נניח שמצאת מישהו שיאמין לך, מה יכולת לעשות עם זה?"
"לא הרבה כנראה. אבל אם הייתי משיג ראייה מוחשית לזיוף, זה אולי היה זורע כמה ספקות פה ושם, אם הייתי מעז להראות את זה למישהו. אולי לזרוע זרעים קטנים של התנגדות שצצים פה ושם – קבוצות קטנות של אנשים שמתאגדות, וגדלות בהדרגה, ומשאירות תיעודים כאלה מאחור, כדי שהדור הבא יוכל להמשיך מהמקום שבו הם עצרו."
"הדור הבא לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה אנחנו, מתוק שלי."
"את מורדת רק מהמותניים ומטה", הוא אמר לה.
היא חשבה שזה שנון להפליא וכרכה את רגליה סביבו בחיוך.
זה קרה סוף סוף. הוא הרגיש כאילו כל חייו חיכה לרגע הזה.
הוא הלך במסדרון המשרד כשהרגיש שמישהו גדול הולך ממש מאחוריו. האיש כחכח בגרונו וקרא לו. וינסטון נעצר והסתובב אליו. זה היה אובריאן.
סוף סוף הם עמדו פנים אל פנים - והדחף שלו היה דווקא לברוח. ליבו הלם בעוצמה. הוא לא היה מסוגל לדבר וגרונו נהיה יבש. אובריאן, לעומת זאת, נראה נינוח מאד. הוא המשיך לצעוד קדימה, הניח יד ידידותית על זרועו של וינסטון, וסובב אותו כך ששניהם חזרו לצעוד זה לצד זה לאותו הכיוון. הוא החל לדבר באדיבות ורצינית, אותו שעשוע עוצמתי, שהבדיל אותו מהאחרים.
"קיוויתי להזדמנות לשוחח איתך", אמר. "קראתי לאחרונה אחד מהמאמרים שלך. אני מבין שאתה מגלה עניין אקדמי בשיחדש?"
וינסטון התאמץ לחזור לעצמו. "אקד-" הוא השתעל מעט "אהמ. לא אקדמי, אני פשוט מתעניין בזה. אבל זה לא התחום שלי, מעולם לא הייתה לי זיקה לבלשנות."
"ובכן, אתה מתבטא בשיחדש באופן אלגנטי מאוד", אמר אובריאן. "זו לא רק דעתי. שוחחתי על כך גם עם חבר שלך ממחלקת המילון, שהוא מומחה לשיחדש. שמו לא זכור לי כרגע."
זה היה חייב להיות סם. עבר זמן, אבל זה עדיין כאב. אלא שסם לא רק מת, הוא נמחק, הפך לאל-קיים. לדבר עליו זה להסתכן בעבירה. ההערה של אובריאן כנראה נועדה להיות סימן סודי. הוא חלק איתו עבירת-הרהור קטנה, ובכך הפך את שניהם לשותפים לפשע. הם המשיכו במורד המסדרון, עד שאובריאן עצר. באותה אלגנטיות אצילית הוא סידר את משקפיו, ואז אמר:
"רציתי לומר לך שבאותו מאמר שמתי לב שהשתמשת בשתי מילים שהם עכשיו בסטטוס אל-שימוש. זה שינוי שקרה בזמן-קט האחרון. האם יצא לך לעניין במהדורה עשר של מילון שיחדש?"
"לא", אמר וינסטון. "לא ידעתי שהיא כבר יצאה. במחלקת החדשות אנחנו עדיין משתמשים במהדורה תשע."
"זה לא פורסם באופן רשמי עדיין, אני מאמין שזה ייקח עוד חודשיים או שלושה. לי יש גישה כבר עכשיו, האם יעניין אותך לעיין במילון החדש?"
"מאוד" אמר וינסטון, והבין מיד לאן זה מוביל.
"כמה מההתפתחויות החדשות טובות-מאוד. אל-שימוש של מספר פעלים – זו נקודה שתמצא חן בעיניך, אני חושב. תן לי לחשוב, כיצד אוכל לתת לך לעיין במהדורה מבלי שזה אל-יתמוך בעבודה שלך. האם תוכל להגיע לדירתי לאחר שעות העבודה, בזמן שמתאים לך? אכתוב לך את הכתובת-דירה שלי."
אובריאן נעצר ממש מול טלסקרין, והוציא פנקס קטן ועט מוזהב מכיסו. הוא כתב את הכתובת באותיות גדולות, כנראה כדי שכל מי שצופה מעבר לטלסקרין יוכל לקרוא את הפתק בקלות. הוא תלש את הדף ומסר לוינסטון. "אני בדרך כלל בבית לאחר העבודה בימים שלישי עד חמישי", אמר. "אם במקרה לא אהיה, המשרת שלי יהיה שם. נתראה."
אובריאן המשיך בדרכו, והותיר את וינסטון עומד במסדרון, מחזיק פיסת נייר שלא היה צריך להסתיר. זו הייתה תחושה מוזרה, לא להסתיר את הדף. למרות שלא היה שום פסול בפתק, הוא שינן את הכתובת ואז השליך אותו לחור זיכרון.
כל השיחה הייתה אולי שלוש דקות ולאירוע הייתה רק משמעות אחת אפשרית. הוא תוכנן כדי להודיע לוינסטון על כתובתו של אובריאן, ולתת לו תירוץ אמין להגיע. 'אם תרצה לדבר איתי בפרטיות, כאן תוכל למצוא אותי', היה מה שאובריאן אמר לו. זה קרה, הקשר עם אובריאן הפך מתקווה נואשת לעובדה קיימת. אולי יהיה מקום בדירתו שבו יוכלו לשוחח בעזרת פתקים חבויים. אולי הארגון שחלם עליו, המרד המאורגן, היה קיים.
אולי בעוד שבוע ואולי בעוד חודש, הוא ידע שהוא יעשה זאת ויענה להזמנתו של אובריאן. מה שקרה עכשיו היה המשך של תהליך שהחל כבר לפני שנים. הצעד הראשון היה מחשבה אסורה ותקווה סודית; השני היה מבט אקראי או שניים; ההזמנה של אובריאן סימלה את המעבר לשלב הבא. הצעד האחרון יהיה כמובן במרתפי משרד האהבה, עם אף שבור והוצאה להורג. הסוף ידוע מראש, כל צעד של מרד הרגיש גם כמו עוד צעד לכיוון הקבר. זה היה מפחיד כמו שזה היה מרגש. למרות שידע שסופו קרב, הוא קיבל זאת, ולא היה עושה שום דבר אחרת.
וינסטון התעורר ועיניו היו מלאות דמעות.
הוא שכב בעיניים עצומות, והיה עדיין שרוי באווירת החלום. זה היה חלום עצום וזוהר, שהתרחש בתוך חצי-כדור הזכוכית. הפרטים של החלום התחילו להיעלם, אבל הוא ידע שאמו הייתה בחלום, מגוננת עליו, כמו הפליטה על הסירה באותו סרט, שניסתה להגן על הילד שלה בזרועותיה.
יוליה הייתה בזרועותיו, עדיין ישנה. הוא הביט בשעון הישן שעל הקיר, שעליו 12 שעות - נותרו להם כשעתיים לפני שעליהם לחזור.
הוא שם את ידיו על פניו ולקח נשימה עמוקה.
הוא נזכר במבט האחרון של אמא שלו, והמבט שלה הציף, לאט, אירועים קטנים אחרים - זיכרון שהודחק במשך שנים.
הוא היה בן פחות מעשר כשזה קרה. הוא זכר את הסטרס הקבוע של אותה תקופה - הפחד מטילים או חדירה של חיילי אויב; ריצה למקלטים, הריסות ברחובות, כרזות שהודבקו ברחובות, ירי, פיצוצים. אנשים שנעלמו. אבא שלו שנעלם.
אימו ידעה שזה יקרה, שיבוא יום ואביו פשוט לא יחזור. כשהיום הזה הגיע היא לא בכתה ולא צעקה, לפחות לא שהוא ראה. לפני אותו יום היא תמיד הייתה חזקה, שמחה ונראתה בעיניו כל יכולה. אך אחרי שאביו נעלם היא השתנתה, איבדה את האנרגיה, את החשק. היא עדיין עשתה כל מה שצריך, יאמר לזכותה - לקחה אותו לבית הספר, בישלה, כיבסה, ניקתה. את הכל עשתה לאט, כאילו יש לה סחרחורת וכל תנועה מהירה תעשה לה רע. היא כמעט לא דיברה, וכאשר דיברה זה היה בשקט. היא יכלה לשבת שעות בלי לעשות כלום, מחזיקה את אחותו הקטנה. אחותו הייתה קטנטונת, חיוורת ושקטה, עם עיניים גדולות ובהירות.
לפעמים, אמא שלו תפסה אותו בהפתעה לחיבוק חזק, בלי אזהרה, בלי מילים. למרות גילו הצעיר הוא הבין שזה לא היה רק קשור לאביו אלא גם למשהו שעומד לקרות, שאסור היה לדבר עליו.
הוא נזכר בדירה הקטנה והצפופה שבה הם גרו. לא משנה כמה הם ניקו, תמיד היה מלוכלך. מסדרון צר, חדר שינה שהיה ברובו מיטה, מטבח קטן עם תנור כיריים, מדף תבלינים קטן בצד השני. שרפרף כחול שאהב, שהיה מטפס עליו כדי להסתכל על הסיר בזמן שאמא שלו הכינה אוכל. הוא נזכר ברעב שהרגיש, באכזבה בסוף הארוחה כשהאוכל נגמר מוקדם מדי. הוא הציק לאמא שלו, נדנד לה, צעק עליה, "למה אין עוד אוכל אני רוצה אוכל" היה צועק ומשתולל. במבט לאחור, הוא התבייש בעצמו. היא עשתה כל מה שיכלה, נתנה לו ולאחותו יותר ממה שלקחה לעצמה; אבל לא משנה כמה נתנה, הוא תמיד דרש עוד. בכל ארוחה היא הייתה אומרת לו להיות לא אנוכי ולזכור שאחותו הקטנה חולה וזקוקה גם לאוכל, אבל זה לא עזר. הוא ידע שהוא מרעיב אותה ואת אחותו, אבל לא יכול היה לעצור את עצמו; הוא הצדיק את עצמו עם תירוצים שונים, שכנע את עצמו שיש לו את הזכות לקחת מהם אוכל. הרעב בבטנו עיוות את חוש המוסר שלו.
הוא נזכר ביום מסוים. הוא ישב בסלון על השרפרף הכחול, ואמו חזרה עם פיסת שוקולד שהוקצב למשפחה שלהם. הוא זכר שיום חלוקת השוקולד היה אירוע נדיר. הוא זכר היטב את מראה פיסת השוקולד היקרה הזו, את הצורה והצבע. אמו חילקה את השוקולד לשלושה חלקים, ואז הוא צרח ודרש לקבל את הכל. אמו אמרה לו "אל תהיה חמדן, אתה צריך ללמוד לחלוק עם אחרים". הוא נכנס לטנטרום של היסטריה, צרח דרך דמעות שמגיע לו ושבר דברים בבית. אחותו הקטנטנה החזיקה את הרגליים של אמו והביטה בו בעיניים גדולות ועצובות. בסופו של דבר אמא שלו נתנה לו עוד חתיכה, ואת החתיכה השלישית נתנה לאחותו. הילדה הקטנה אחזה בחתיכה שלה. הוא עמד והביט בה - ואז חטף ממנה את חתיכת השוקולד ורץ החוצה מהבית.
"וינסטון! וינסטון סמית, בוא הנה עכשיו!" קראה אחריו אמו. "תחזור תכף ומיד ותחזיר לאחותך את השוקולד שלה!"
הוא הסתכל אליהם אחורה תוך כדי ריצה וכמעט נפל. אחותו התחילה לבכות ואמו הסתכלה עליו ונראתה רותחת מכעס. זה היה הרגע שהוא הבין שאחותו גוססת. הוא ירד מהר במדרגות, השוקולד הופך דביק בידו. הוא רץ במורד הרחוב, ישב מתחת לעץ ואכל את הכל מהר מהר. זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותם.
לאחר שזלל את השוקולד, הוא התבייש בעצמו כל כך עד שהוא לא יכל לחזור הביתה. הוא הסתובב ברחובות במשך כמה שעות, חיפש מזון בפחים. כשהגיע הלילה, הרעב גרם לו לחזור הביתה. כשחזר, אמו ואחותו כבר לא היו שם. אנשים שנעלמו סתם כך כבר היה דבר רגיל באותה תקופה. שום דבר לא היה חסר בבית מלבד אמו ואחותו, והוא הבין שהם לא יחזרו. מעולם לא נודע לו מה עלה בגורלם, והוא לא רצה לחשוב על האפשרויות. במקרה הטוב אחותו הועברה, כמו וינסטון עצמו, לאחת המושבות לילדים חסרי בית.
מתוך שאריות החלום הוא עדיין חש את המגע של הידיים העוטפות של אמו, המגוננות, שסיפרו את הסיפור כולו. הוא תפס את עצמו במעין חיבוק עצמי, והתנועה העירה את יוליה.
"היי אהובי, מה קורה?" שאלה אותו בחיוך.
"חלמתי על אמי. ואז נזכרתי בה, ובמה שבאמת קרה. עד עכשיו חשבתי שאני הרגתי אותה", סיפר לה.
"ספר לי עליה" ביקשה ממנו.
"באופן אובייקטיבי אני מניח שהיא לא הייתה מיוחדת. אבל בשבילי היא הייתה מלכותית. היה לה עוצמה וטוב לב יוצאי דופן, פשוט משום שהעקרונות שעל פיהם חיה היו העקרונות שלה עצמה. רגשותיה היו שלה, ואי אפשר היה לשנות אותם מבחוץ. היא אהבה את הילדים שלה פשוט כי הם הילדים שלה, בלי חשבונות או תנאים. לא היה שום דבר שאף אחד בעולם יכל להגיד או לעשות כדי לשנות זאת. וכשלא היה לה שום דבר לתת לנו, אפילו לא לחם, עדיין נתנה אהבה. זה לא שינה את התוצאה, עדיין היינו רעבים ואחותי עדיין גססה. אבל זה עדיין מה שהיה בעיניה נכון. זה מה שהיה בעיניה ראוי."
"היא נשמעת נהדרת" אמרה לו.
הוא סיפר לה על כל אותו היום האחרון שבו ראה אותם.
"נשמע שבתור ילד קטן היית חזיר אנוכי מגעיל" אמרה. "אבל זה בסדר, כל הילדים כאלה."
"כן… הלוואי שהייתי מקל עליה במקום להקשות עליה" אמר לה. "לגדל ילדים בתנאים כאלה, זה קשה."
"גם בשבילנו זה לא הכי קל, אתה יודע" אמרה. "לעצמי, מזמן החלטתי שלא ארצה לעשות ילדים. אני יודעת שהמפלגה תדרוש ממני, אבל כבר אמצא תירוץ".
"אני מבין אותך." הוא חיבק אותה ונישק את ראשה. "חשבתי על זה שעם-הארץ נשארו בני אדם, בזמן שחברי המפלגה איבדו את האנושיות."
"למה אתה מתכוון?" שאלה אותו.
היא תמיד דרשה ממנו להבהיר אחרי שאמר משפטים כלליים כאלה. זה היה אחד הדברים שאהב בה. הוא עצר לרגע לסדר את מחשבותיו. "אני מתכוון שהם מבטאים ומרגישים את הרגשות שבני אדם ירגישו באופן טבעי, אם לא יגידו להם מלידה מה נכון להרגיש ומה אסור. הם אוהבים או שונאים אנשים לפי איך שהם התייחסו אליהם באופן אישי, ולא לפי איפה נולדו או לאיזה מדינה הם שייכים."
"כן…" הסכימה, "וכאשר שניים מהם נדלקים אחד על השני, הם עושים את המעשה פשוט כי הם רוצים בו. הם שוכבים לא כי הם חתמו על חוזה וקיבלו אישור מאיזו ועדה מזדיינת, אלא כי זה מה שהתאים להם עצמם, רק לשניהם. אני ואתה שומרים על האנושיות שלנו כשאנחנו ביחד."
וינסטון התיישב והביט בה בפנים רציניות. "את עוד צעירה. את מוכשרת ויודעת להסתדר. הדבר הבטוח ביותר עבורך יהיה לצאת מכאן, ולעולם לא לראות אותי שוב."
"כן, אהוב שלי" היא ענתה ברצינות. "בטח שחשבתי על זה. אני ממש, אבל ממש, לא מתכוונת לעשות את זה."
"היה לנו מזל, אבל מתישהו המזל ייגמר. עבורי זה כבר מאוחר. אני אפגוש את אובריאן ואתוודה בפניו. בין אם הוא אנטי-מפלגה או לא, זה יהיה הסוף שלי. אבל לך יש עוד זמן, תוכלי להלשין עלי ולחיות חיים ארוכים."
"אני לא רוצה שהם יהיו ארוכים, אני רוצה לחיות אותם. כבר חשבתי על זה הרבה וקיבלתי את ההחלטה - לאן שתלך אני אלך, מה שאתה תעשה, אני אעשה." למראה המבט הרציני שלו היא הוסיפה בחיוך "ואל תדאג, אני ממש טובה בלהישאר בחיים."
זה העלה חיוך על פניו, אך החשש מהעתיד עדיין לא עזב אותו. "בסוף, עוד שנה, שנתיים, חמש - הם יתפסו אותנו ויפרידו ביננו. אבל אני לא מפחד מהם, אני מפחד מכמה בודדים נהיה. אולי הם אפילו לא יספרו לנו אם השני חי או מת. הם ישחקו בנו כמו בחיילי צעצוע, ובסוף יהרגו אותנו. חשוב שלא נבגוד אחד בשני, אפילו שזה לא ישנה את התוצאה הסופית."
"אל תהיה תמים, אנחנו נבגוד אחד בשני. כולם מספרים את הכל בסוף" היא אמרה. "אי אפשר שלא, הם מענים אותך."
"נכון. אבל זה לא נחשב בגידה, לא לזה אני מתכוון. המילים לא נחשבות, רק הרגשות. אם הם יגרמו לי להפסיק לאהוב אותך - זו תהיה בגידה."
היא חשבה על זה. "לא, הם לא יכולים לעשות את זה" אמרה לבסוף. "זה הדבר היחיד שהם לא יכולים לעשות. הם יכולים לגרום לך להגיד כל מה שירצו – הכל. אבל הם לא יכולים לגרום לך להאמין בזה. הם לא יכולים להיכנס פנימה."
"לא, הם לא", הוא אמר בעידוד. "צודקת, אם אמשיך להרגיש אליך אהבה, אם אזכור בתוך תוכי שחשוב להיות אנושי, זה שווה הכל. גם אם זה לא ישנה כלום בסוף, זה יהיה לנצח אותם."
למחרת, בביתו, הוא כתב ביומן:
אחד הדברים הנוראים בחיים תחת המפלגה, היה שהמפלגה שכנעה אותך שרגשות בלבד אינם חשובים, עליך להרגיש רק את מה שנאמר לך שמותר להרגיש, ולהתבייש בכל רגש אחר. יותר מזה, שצריך צידוק פוליטי לכל פעולה, צריך מטרה שניתנה לך על ידם. מה המשמעות של להגיד מילה טובה לאדם גוסס? לתת חיבוק לאשתך אם היא מרגישה רע? המפלגה לא התירה מחוות של אהבה שלא קיבלו אישור.
אם פעלת לפי המוסר של עצמך, לפי סטנדרט שלך - סופך שנעלמת, נמחקת. לא אתה ולא מעשיך נשמעו שוב. הסירו אותך מזרם ההיסטוריה. אירוני לחשוב שהאנשים שבאמת עשו היסטוריה, ממובילי המהפכה, עשו זאת מתוך אמונה שלמה בדרך. אמונה פרטית ועצמאית שלהם, שהם עושים את הדבר הנכון, לשים את המפלגה בשלטון.
עם-הארץ… הם נשארו במצב הזה, רגשותיהם הם שלהם. הם לא נאמנים באופן מיוחד לרעיונות המפלגה, אלא בעיקר זה לזה. הנאמנות שלהם למפלגה ולמדינה נובעים רק מכורח המציאות שבה הם חיים. בפעם הראשונה בחיי, הוא לא מתעב אותם, לא מרחם עליהם ולא חושב עליהם בתור כוח פוליטי. עכשיו, כשאני כותב זאת, אני מבין שעם-הארץ נשארו אנושיים. ליבם לא הפך לאבן פוליטית, ללוח מחיק שהמפלגה מציירת עליו. הם מחזיקים ברגשות פרימיטיביים, אמיתיים, טבעיים של עצמם. אמא אוהבת את ילדיה, לא בגלל שהם ילדי המפלגה, אלא בגלל שהם הילדים שלה. חברים עומדים זה לצד זה לא בגלל שהם תומכים באח הגדול, אלא כי הם חברים אחד של השני. אני מקנא בעם-הארץ.
הוא חשב על הטלסקרין ועמודי המצלמות שרואים ושומעים הכל. הם יכלו לרגל אחריך יום ולילה, אבל אם שמרת על קור רוח, עדיין יכולת להערים עליהם. עם כל התכסיסים, שטיפות המוח והמלשינים, הם עדיין לא יכולים לקרוא מחשבות ולבחון רגשות.
אך מצד שני, אולי במרתפי משרד האהבה זה עובד אחרת. אי אפשר לדעת מה קורה בפנים, המבנה סגור ואין בו חלונות. אבל אפשר לנחש: עינויים, סמים, מעקב אחרי קצב הלב, מניעת שינה, בידוד, תחקורים, טריקים פסיכולוגיים וכל דבר דומה לזה. הוא יספר הכל, בסופו של דבר, לא יהיה דבר שיצליח להסתיר. אבל אם המטרה אינה לשמור על שתיקה או אפילו להישאר בחיים, אלא רק להישאר אנושי בתוך תוכו, אז היה סיכוי. הם יחשפו לפרטי פרטים כל מה שעשה, אמר או חשב; אבל את רגשותיו, אין ביכולתם לשנות.
הם עשו את זה.
החדר היה ארוך ומואר באור רך ונעים. הווליום של הטלסקרין היה שקט מאוד, ועל הריצפה היה שטיח כחול ועבה. בקצה החדר ישב אובריאן ליד שולחן, מתחת למנורה ירוקה, ולצדו ערימות נייר. הוא לא הרים את מבטו כשהמשרת הכניס את וינסטון ויוליה.
ליבו של וינסטון הלם בחוזקה, והוא לרגע חשב שבסוף לא יוכל אפילו לדבר. כל מה שיכל לחשוב עליו היה שהם עשו זאת. להגיע למקום כזה דרש אומץ. העובדה שהגיעו יחד כבר הייתה טיפשות לשמה, אף שהגיעו בדרכים שונות ונפגשו רק על סף דלתו של אובריאן. לבקר בדירותיהם של חברי המעגל הפנימי לא היה דבר שגרתי, אפילו לדרוך בשכונה שבה התגוררו היה דבר יוצא דופן. בניין הדירות היה מצוחצח, מרווח, המעלית שקטה ומהירה, אפילו הריח היה נעים - כל אלה בעיקר השרו עליו תחושה של איום. למרות שהייתה לו סיבה טובה ומוצדקת להגיע, רדף אותו הפחד שפתאום מאיזה פינה יופיע שוטר במדים שחורים, ידרוש את פרטיו ויצווה עליו להסתלק או ייקח אותו לכלא. אך שום דבר כזה לא קרה. כשהגיעו, המשרת של אובריאן קיבל את פניהם באדישות. הוא היה נמוך קומה, מבוגר מעט, כהה שיער, עם משהו אסייתי בפניו חסרות ההבעה. גם הדירה, כמו הבניין, הייתה מרווחת, נקייה, עשירה ומאיימת.
הם היטב ניקו את נעליהם בשטיח הכניסה ושמרו על שתיקה. אובריאן החזיק פיסת נייר ונראה שלמד אותה בתשומת לב. פניו נראו מאיימות ואינטליגנטיות כאחד. זמן מה הוא ישב ללא תנועה מול הנייר. אז משך אליו את מכשיר הדיבור והקליט הודעה בשפה המשרדית.
אחר כך הוא קם מכיסאו וצעד לעברם על פני השטיח. וינסטון שם לב שבהליכה על השטיח לצעדים לא היה שום קול. אובריאן התקרב אליהם, והחששות הקודמים של וינסטון הוחלפו בחששות חדשים - מה אם אובריאן כן נאמן? טהור, במחשבה ובמעשה? איזו הוכחה הייתה לו שאובריאן באמת מתנגד למפלגה? רק הבזק בעיניים והערה דו-משמעית קטנה; כל השאר היו תקוות וחלומות. אם טעה - גם הוא וגם יוליה אבודים. אובריאן עשה תנועה בידו, נשמע קליק, והטלסקרין הושתק. לא, לא רק הושתק - הוא כבה לחלוטין.
יוליה השמיעה צליל מופתע. וינסטון היה המום ומחשבותיו נקטעו.
"אפשר לכבות את זה?" שאלה יוליה.
"לי יש את הזכות הזו" אמר אובריאן.
"זה באמת כבוי, זה לא מקליט אותנו?" שאל וינסטון.
"זה באמת כבוי. אנחנו לבד. שאני אגיד את זה, או אתה?" אמר לו אובריאן.
"אני אגיד את זה", ענה וינסטון במהירות. "באנו אליך כי—"
הוא עצר לרגע, כי לראשונה בחייו היה עליו לנסח את מחשבות הכפירה שלו במילים ברורות. הוא לא באמת ידע איזו עזרה אובריאן היה יכול או מוכן לתת. הוא לקח נשימה, והתחיל מחדש:
"באנו כי אנחנו מאמינים שיש סוג של מחתרת, ארגון סודי שפועל נגד המפלגה, שאתה מעורב בו. אנחנו רוצים להצטרף. אנחנו אויבי המפלגה. איבדנו אמון בעקרונות אינגסוק. אנחנו עברייני-הרהור. אנחנו מודעים לכך ששמנו את חיינו בידך, ותוכל להפליל אותנו אם תרצה בכך."
וינסטון שמע משהו מאחוריו, הביט לאחור וראה שהמשרת נכנס לחדר עם קנקן וכוסות. 'הוא שמע אותי!' חשב.
אובריאן ראה את החשש על פניו של וינסטון. "אל דאגה, מרטין הוא אחד משלנו", אמר אובריאן בשלווה. "תודה, מרטין. אתה יכול להניח את זה על השולחן העגול. הבא כסא גם לעצמך, אתה יכול להפסיק לשחק את תפקיד המשרת לזמן מה."
מרטין התיישב בנוחות, אך עדיין שמר על פנים חסרי הבעה. וינסטון חשב שכל חייו האיש משחק תפקיד, עד שחשש להיות הוא עצמו, אפילו לכמה דקות. אובריאן לקח את הקנקן ומילא את הכוסות במשקה אדום-כהה עם ריח חמוץ-מתוק. הוא ראה את יוליה מרימה את כוסה ומרחרחת אותה בסקרנות גלויה.
"המשקה נקרא יין", אמר אובריאן בחיוך קל. "לא מגיע הרבה ממנו למעגל החיצוני". פניו הרצינו והוא הרים את כוסו: "נהוג לשתות למען רעיון או תקווה. נשתה לחיי המנהיג שלנו - גולדשטיין"
וינסטון הרים את כוסו בלהיטות וכמעט שהפיל אותה. הוא שמע על יין, אך לא חשב שיטעם אי פעם. משהו מהעבר הרומנטי, כמו כדור הזכוכית או שאר האוצרות של מר שרינגטון. הוא ציפה לטעם מתוק כמו ריבה והשפעה משכרת כמו ג'ין, אך כששתה את הכוס, בלגימה אחת כהרגלו, הוא היה חייב להודות בפני עצמו שהמשקה היה מאכזב. אחרי שנים של שתיית ג'ין, היין בקושי השפיע עליו וטעמו היה מוזר. הוא הניח את הכוס הריקה.
"אז יש באמת אדם כזה, גולדשטיין?" שאלה יוליה.
"כן, יש אדם כזה, והוא חי. איפה, אני לא יודע." ענה אובריאן.
"והמחתרת? 'האחווה'? זה אמיתי?" שאל וינסטון.
"אמיתי. אך לא תוכלו לדעת עליה יותר מאשר שהיא קיימת ושאתם מעכשיו חלק ממנה.". הוא הביט בשעון היד שלו. "זה יהיה לא אחראי מצידי לכבות את הטלסקרין ליותר מרבע שעה. לקחתם סיכון רציני ומיותר כשבאתם יחד, ותצטרכו לעזוב בנפרד. יוליה, את תעזבי ראשונה. יש לנו בערך עשר דקות לרשותנו ביחד. ראשית עלי לשאול אתכם שאלות על מנת לקבוע כמה אתם מחויבים למטרה. באופן כללי, מה אתם מוכנים לעשות?"
"כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות", אמר וינסטון. יוליה הנהנה בהסכמה.
אובריאן הסתובב מעט בכיסאו כך שפנה לווינסטון. נראה היה שהוא מניח שווינסטון מדבר גם בשמה. כששאל את שאלותיו, ניכר שהיה מתורגל בשאילת שאלות אלו.
"האם תהיו מוכנים לתת את חייכם?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים לבצע מעשי טרור, אשר יגרמו למותם של אנשים?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים לרצוח אנשים מסוימים?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים למסור מידע או לבצע פעולות נגד המדינה למען מעצמות זרות?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים לרמות, לזייף, להשחית את דעתם של ילדים, להפיץ סמים ממכרים, להפיץ מחלות, לסחוט אנשים, לערער את הסדר החברתי, לעורר ספקות בליבם של אנשים, ולהחליש את כוחה של המפלגה?"
"כן."
"אם, למשל, נדרוש מכם לשפוך חומצה על פניו של ילד - האם תהיו מוכנים לעשות זאת?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים לאבד את זהותכם ולחיות את שארית חייכם כמלצר או פועל נמל?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים להתאבד אם וכאשר יעלה הצורך בכך?"
"כן."
"האם תהיו מוכנים להיפרד ולעולם לא לראות זה את זו שוב?"
"לא!" התפרצה יוליה.
אובריאן הביט לעברה, ואז חזר להביט בוינסטון. נדמה היה לוינסטון שעבר זמן רב לפני שענה. עד שאמר זאת, לא היה בטוח בעצמו בתשובתו. "לא", אמר גם הוא.
"טוב עשיתם שאמרתם לי", אמר אובריאן. "חיוני לנו לדעת הכל."
הוא פנה אל יוליה והוסיף בקול תקיף:
"עליך להבין שגם אם לא יהיה אל-קיים, הוא עשוי להיות אדם אחר מזה שאת יודעת-עליו כיום. ייתכן שיאמץ זהות חדשה. פניו, שערו, התנהגותו, אפילו קולו עלול להיות שונה. ייתכן שיהיה קטוע איבר. כמו כן, את עצמך עלולה להפוך לאדם אחר. יש לנו מנתחים פלסטיים שיכולים לשנות אנשים עד ללא הכר."
וינסטון הביט בפניו של מרטין באור חדש. לא היו צלקות שיכל לראות, אך ייתכן שפניו שונו כל כך עד שלא יכל לשנות אותם. יוליה התמודדה עם אובריאן באומץ. היא הנהנה.
אובריאן קם מהכסא והביט בשעונו. "יפה. אז זה סגור."
"מוטב שתחזור לחדרך, מרטין", אמר. "אדליק בעוד חמש דקות. שנן את פניהם, כי תראה אותם שוב". ללא מילה, מרטין בחן אותם מכף רגל ועד ראש, ואז יצא מהחדר וסגר את הדלת בשקט.
"מאבקכם יהיה באפילה. תקבלו פקודות ותצייתו להם מבלי לדעת דבר. לא תדעו אם במחתרת יש מאה חברים או מיליון, ובעצמכם תפגשו פחות מעשר מהם. אנשי הקשר יתחלפו מעת לעת כשהם יימחקו. כשתקבלו פקודות, הן יגיעו ממני או מרטין. כאשר תיתפסו, אתם תספרו הכל, הדבר בלתי נמנע. אך תוכלו להסגיר רק אנשים מעטים, ואותי כמובן. ואני, עד אז, או שאהיה מת או שאהיה אדם אחר."
הוא פסע הלוך ושוב על השטיח הרך. למרות גודלו היה חן בתנועותיו. זה בא לידי ביטוי אפילו בתנועה שבה הכניס יד לכיסו. הוא שידר שילוב של עוצמה וקלילות יחד. גם כשדיבר על רצח, התאבדות, פיגועים, זה היה באווירה קלילה. 'זה בלתי נמנע', נדמה היה שקולו אומר 'זה מה שעלינו לעשות ללא היסוס בשלב זה, אך לא ראוי שנעשה זאת בהמשך, כשיהיה שווה לחיות את החיים'. גל של הערצה לאובריאן שטף את וינסטון, כשהביט בכתפיו החזקות ופניו הנבונות. לא היה סיכון או גורם שהוא לא היה מוכן אליו מראש. נראה שגם יוליה התרשמה מהאיש.
אובריאן המשיך. "ודאי דמיינתם מילות קוד, סימנים סודיים, הודעות מוצפנות או פגישות בסתר. אי אפשר שחברי האחווה ידעו זה על זה, ואי אפשר שיהיו תלויים בהנהגה של אדם יחיד. גם אם גולדשטיין עצמו ייתפס, לא יוכל לתת להם רשימת חברים כיוון שאין כזו, ולעולם לא תהיה. אין כל ברירה אחרת, אינכם מודעים אף לרבע מיכולותיה של משטרת המחשבות. הדבר היחיד המאגד את חברי האחווה הוא הרצון להשתחרר מכבלי המפלגה, ורעיון זה בלתי ניתן למחיקה. אנו מפיצים את הידע שלנו בחדרי חדרים באופן פרטני, מדור לדור, מאדם לאדם. חשוב להבין כי האחווה לא תספק לכם כל עידוד, קהילה, או תמיכה. ייתכן שנצליח להגניב אליכם סכין גילוח כאשר תיתפסו, ותו לא. אתם תפעלו, תיתפסו, תודו, תימחקו, ובמהלך כל הזמן הזה תהיו באפילה. לא תדעו אפילו את תוצאות הפעולות של עצמכם. השינוי לא יקרה במהלך חיינו, החיים האמיתיים היחידים הם חייהם של דורות העתיד. אנחנו המתים."
הוא עצר והביט שוב בשעון היד שלו.
"הגיע הזמן שלך לצאת, חברה", אמר ליוליה. "רק עוד כוס לפני לכתך."
הוא מילא את הכוסות והרים את שלו.
"מה יהיה הפעם?" אמר, עדיין עם אותו רמז של שעשוע. "הפלת האח הגדול? לקידום האנושות? למען העתיד?"
"למען העבר", אמר וינסטון.
"העבר חשוב יותר", הסכים אובריאן בכובד ראש. הם רוקנו את כוסותיהם. יוליה קמה, ואובריאן לקח קופסה קטנה מראש ארון ומסר לה טבליה לבנה שאמר לה להניח על לשונה. "זה ימנע את הריח של היין, כדי שלא תעוררי חשד". היא לקחה את הטבליה, נתנה לוינסטון חיבוק ויצאה מהדלת.
"עכשיו לוגיסטיקה", אמר אובריאן. "האם יש לך מקום מסתור כלשהו?"
וינסטון סיפר על החדר ששכר מעל חנותו של מר שרינגטון.
"זה יספיק בינתיים. בהמשך נארגן לך משהו אחר. חשוב להחליף מקומות מסתור לעתים קרובות. ;ייקח לי כמה ימים להשיג עותק ולשלוח לך את הספרון. משטרת המחשבות משמידה אותם באותה מהירות שאנו יכולים לייצר אותם, אך זה משנה מעט מאוד. גם אם העותק האחרון ייעלם, נוכל לשחזר אותו כמעט מילה במילה. האם אתה נושא איתך תיק לעבודה?" הוא הוסיף.
"כן."
"איך הוא נראה?"
"שחור, בלוי מאוד. עם שתי רצועות."
"שחור, שתי רצועות, בלוי מאוד – טוב. יום אחד בימים הקרובים אחת ההנחיות שתקבל בעבודת הבוקר שלך תכיל מילה שהודפסה לא נכון. תבקש הדפסה חוזרת. למחרת תלך לעבודה בלי התיק שלך. בדרכך לעבודה יפנה אליך אדם שיאמר 'אני חושב שהפלת את התיק שלך' וייתן לך תיק המכיל עותק של הספרון. תחזיר את התיק תוך ארבעה-עשר יום. בהמשך אסביר לך איך."
וינסטון הנהן.
"נותרו לנו רק דקות מעטות ואז עליך לצאת. אני לא יודע אם ניפגש שוב, ואם כן ניפגש זה יהיה-"
וינסטון הרים אליו את מבטו. "במקום שבו אין חושך?" אמר בהיסוס.
אובריאן הנהן ללא הבעת הפתעה. "במקום שבו אין חושך", אמר ברצינות. "האם יש משהו נוסף שתרצה לומר או לשאול לפני שאתה יוצא?"
וינסטון חשב על זה לרגע. לא היו לו שאלות, אובריאן כיסה את הכל. הוא לא הרגיש צורך בשיתוף החששות הברורים מאליהם. עלו במוחו דווקא תמונות של אימו, החדר אצל שרינגטון ותמונת כנסיית סנט קלמנט. הוא שמע עצמו שואל:
"שמעת פעם שיר ילדים ישן שמתחיל ב הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים, בואו קנו תפוזים ולימונים?"
שוב הנהן אובריאן, וזימזם את השיר:
הפעמונים של סנט קלמנט מצלצלים, בואו קנו תפוזים ולימונים.
הפעמונים של סנט מרטין מזמרים, "אתם חייבים לי שלושה דולרים"
הפעמונים של אולד ביילי מנגנים, "מתי תפרעו את חובכם לאדונים?"
הפעמונים של שורדיץ שרים, "נחזיר הכל כשנהיה עשירים"ֿ
"אתה זוכר את השיר כולו!" אמר וינסטון.
"כן, אני זוכר את השיר כולו. ועכשיו הגיע הזמן שתלך. רק קח אחת מהטבליות האלה."
וינסטון קם, ואובריאן הושיט את ידו. אחיזתו העוצמתית מחצה את עצמות כף ידו של וינסטון. כשהגיע לדלת הביט וינסטון לאחור, אך נראה היה שאובריאן כבר שכח מקיומו. הוא היה עם ידו על המתג להדלקת הטלסקרין. האירוע הסתיים. תוך כמה שניות, חשב, אובריאן יחזור לעבודתו החשובה למען המפלגה.
וינסטון היה תשוש לחלוטין, מרוקן מאנרגיה. לא רק ידיו, כל גופו הרגיש דואב ומותש. הוא הרגיש בעוצמה כל תחושה קטנה על העור. הסרבל שרט את כתפיו, הנעלים הציקו לכפות רגליו, אפילו לסגור את כף ידו היה מאמץ.
הוא עבד יותר מתשעים שעות בחמישה ימים, וכך גם כל שאר עובדי המשרד. עכשיו הכל נגמר, ולרגע היה שקט. לא היה שום דבר לעשות, שום משימה, לפחות עד למחרת בבוקר. היו לו שש שעות לבלות במקום המסתור שלו, ואחר כך תשע שעות לישון במיטה שלו. באור השמש של אחר הצהריים הוא פסע לאיטו לכיוון חנותו של מר שרינגטון. הוא העיף מבט לוודא שאין סיורים או סרבלים באזור, אך בתוכו היה משוכנע, למרות שלא היה כל הגיון בכך, שהיום לא נשקפת לו שום סכנה ואיש לא יפריע לו. התיק שנשא הרגיש כבד והתחכך בצידו בכל צעד. בתוך התיק היה הספרון של גולדשטיין, שהיה ברשותו כבר שישה ימים והוא עדיין אפילו לא ראה אותו.
ביום השישי והאחרון של שבוע-השנאה, אחרי התהלוכות, הכרזות, הנאומים, הצעקות, השירים והדגלים; אחרי שישה ימים עמוסים ורצופים של כל אלה, כשהשנאה בציבור כלפי אירו-אסיה הגיעה לשיא של טירוף, ברמה שאם הקהל יכול היה לשים את ידיו על פושעי המלחמה שעמדו להיתלות, הוא היה קורע אותם בידיו – זה הרגע שבו הכריזו שאוקיאניה בעצם לא במלחמה עם אירו-אסיה. אוקיאניה במלחמה עם מזרח-אסיה. אוקיאניה תמיד הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה.
כמובן, איש לא הודה שמשהו השתנה. פשוט נודע, בפתאומיות ובכל מקום בבת אחת, שמזרח-אסיה היא האויב ואירו-אסיה לא. וינסטון היה בהפגנה באחת הכיכרות הגדולות בלונדון כשזה קרה. זה היה בערב, אורות מסנוורים האירו את כרזות השנאה ואלפי אנשים היו בכיכר. על הבמה המרכזית איש רזה וקירח, חבר המעגל הפנימי, נאם בפני הקהל. הוא היה אכול שנאה, אוחז במיקרופון ביד אחת בעוד השנייה שולחת אגרופים לאוויר. קולו ירה קטלוג אינסופי של זוועות דרך הרמקולים: מעשי טבח, אונס, עינויי שבויים, הפצצת אזרחים, מה לא. למרות שברור היה לוינסטון שהכל עיוותים ושקרים אי אפשר היה להקשיב מבלי להשתכנע ואז להשתגע מזעם. ברגעים שהקהל התערב בנאום, שאגה חייתית עלתה מאלפי גרונות.
תוך כדי הנאום, עלה מישהו אל הבמה והחליק פיסת נייר לידו של הנואם. האיש פתח וקרא את הפתק מבלי להפסיק לדבר. שום דבר לא השתנה בקולו או נאומו, אבל פתאום - השמות היו שונים. המקומות היו שונים. גל של הבנה שטף את הקהל. אוקיאניה במלחמה עם מזרח-אסיה! נוצרה מהומה אדירה. חצי מהפוסטרים בכיכר היו שגויים. מעשה חבלה! סוכניו של גולדשטיין! אנשים קרעו את הפוסטרים מהקירות. ילדי 'הפטריוט הצעיר' טיפסו על הגגות והורידו את הפוסטרים הענקיים. תוך כמה דקות הכל נגמר, הפוסטרים השגויים היו קרועים ומפוזרים בכל מקום. הנאום המשיך ושאגות הזעם פרצו שוב מהקהל. השנאה נמשכה בדיוק כפי שהייתה קודם, רק כלפי מדינה אחרת.
באמצע כל המהומה מישהו טפח על כתפו ואמר "סלח לי, אני חושב שהפלת את התיק שלך". וינסטון לקח את התיק בלי לומר מילה ובלי להסתכל על האיש. הוא ידע שיעברו ימים ארוכים עד שיוכל אפילו לפתוח את התיק. מיד בסוף הנאום הוא הלך למשרד האמת. כל צוות המשרד עשה כמוהו. הפקודות שקראו להם לחזור לעמדותיהם היו מיותרות, כולם ידעו מה עומד לפניהם. בימים הקרובים, משרד האמת עבד יום ולילה.
היה צריך לתקן את כל הספרות הפוליטית של עשר השנים האחרונות, ידיעות, דוחות, פורומים, ספרים, סרטים, תמונות – את הכל היה צריך לתקן ובמהירות. כולם ידעו שיש להם שבוע למחוק כל אזכור למלחמה עם אירו-אסיה או לברית עם מזרח-אסיה. העבודה הייתה עצומה ומורכבת, כל עובדי משרד האמת עבדו שמונה-עשרה שעות ביממה. מזרנים נפרסו במסדרונות, כריכים וקפה ניצחון הוגשו על עגלות בכל שעה. בכל פעם שוינסטון יצא להפסקת שינה, הוא מצא ערימה חדשה של הנחיות על שולחנו. והגרוע מכל, העבודה לא הייתה רק מכנית. היא דרשה גם ידע גיאוגרפי ויצירתיות כדי להעביר את המלחמה מחלק אחד של העולם לחלק אחר לגמרי.
ביום השלישי כאבו לו העיניים. החובה להשלים את המשימה הבלתי אפשרית מילאה את כל הווייתו. העובדה שכל מילה שהקליט וכל שורה שתיקן הייתה שקר, לא הטרידה אותו. הוא היה להוט, כמו כולם במשרד, שהזיוף יהיה מושלם, שעבודתו תהיה טובה. בבוקר היום השישי, זרם ההנחיות הואט. העבודה נרגעה מעט. אנחת רווחה סודית עברה במחלקה. פרויקט אדיר, שלעולם לא יוזכר, הושלם. מעתה יהיה בלתי אפשרי להוכיח שהמלחמה עם אירו-אסיה התרחשה אי פעם. בשעה שתים עשרה בצהריים הוכרז במפתיע שכל עובדי המשרד חופשיים עד למחרת בבוקר. וינסטון, עדיין נושא את התיק עם הספר, הלך הביתה עם זרם האנשים, והתקלח במים פושרים.
הוא נכנס לחנותו של מר שרינגטון וטיפס במעלה המדרגות, מרגיש כל מדרגה ומדרגה. הוא הניח את התיק, פתח את החלון, והרתיח מים לקפה. הוא הניח שיוליה תגיע בקרוב, ובינתיים, היה לו ספר לקרוא. הוא התיישב בכורסה הישנה ופתח את התיק.
ה״ספר״ היה יותר כמו קבוצת דפים מחוברים יחד. הכריכה הייתה בצבע כחול אחיד ודהוי, ללא שום טקסט. ניכר שחלק מהדפים הודפסו במקומות שונים, צבע הדפים ואפילו הגופן היו שונים כמעט בכל פרק. פה ושם היו כתמים ואפילו - רחמנא ליצלן - אוזני חמור. הורגש שהספרון עבר לא מעט ידיים.
לאחר כמה דקות קריאה, וינסטון עצר רק כדי להעריך את עצם העובדה שהוא יושב וקורא, בנוחות. לבד, ללא טלסקרין באוזניים, בלי הפחד שאולי מישהו רואה או יראה אותו קורא, ללא צורך להסתיר את תוכן הספר מאנשים. דיבורים וצעקות ילדים נשמעו מרחוק, אך החדר היה שקט. הוא התיישב עוד יותר בנוחות בכורסה, הרים רגליים על השולחן, והתענג על הרגע. אז המשיך בקריאה.
{ מה ששרד מהספרון של גולדשטיין תורגם ונמצא בדוקס נפרד. הספרון הוא חלק בלתי נפרד מהספר 1984. מומלץ לקרוא אותו בנוחות, על כורסה ישנה, עם רגליים על השולחן, בלי הפרעות ואנשים. הקישור לקריאה מיד }
התורה והמעשה של הקולקטיביזם האוליגרכי - עמנואל גולדשטיין (לחצו לקריאה)
לאחר שקרא כמה פרקים, שמע צעדים עולים במהירות במדרגות. הוא זיהה מיד את צעדיה הנמרצים של יוליה, וקם לקראתה. היא נכנסה לחדר, הניחה את תיק העבודה שלה על הריצפה, וחיבקה אותו ארוכות. הם לא התראו מזה מעל שבוע, והתגעגעו מאוד זה לזה.
״יש לי את הספרון של גולדשטיין״ הוא אמר לה לבסוף.
״אחלה״ היא אמרה ללא התלהבות מיוחדת, והתחילה להכין קפה.
הם לא חזרו לנושא אלא רק אחרי שסיפרו זה לזה על כל מה שעברו השבוע, ובילו כשעה במיטה. הערב ירד, והאישה הגדולה יצאה לחצר, כהרגלה שרה בקול נהדר ביחד עם המוסיקה המוקלטת ותלתה בגדים לייבוש. האישה הייתה כבר דבר קבוע בחצר הקטנה. יוליה הסתובבה על הצד, ונראתה מנומנמת. הם היו עירומים, ורוח קיץ נעימה נשבה מהחלון על עורם החשוף. וינסטון שלח יד והרים את הספרון.
״אנחנו חייבים לקרוא את זה, את יודעת״
״בסדר. תקריא לי? ואם יהיה לי שאלות, תסביר לי תוך כדי״
מחוג השעון היה על הסיפרה 5, מה שאומר שהשעה הייתה 17. היו להם כשלוש שעות פנויות לפני שיהיו חייבים לחזור. הוא פתח את הספרון והתחיל להקריא. מדי פעם וידא שהיא מקשיבה, והיא ענתה שזה נפלא להקשיב לו. שאלות לא היו לה. אך בשלב מסוים היא כבר לא הגיבה, ושקעה בשינה מתוקה.
הספר עזר לו להרגיש שהוא שפוי. יש דברים שהם אמת ודברים שהם אל-אמת, ולדעת להבדיל ביניהם - גם אם אתה היחיד, מיעוט של אחד, מול כל העולם - זה לא להיות משוגע, בדיוק ההיפך. המחשבות הנעימות הרגיעו אותו, במיוחד אחרי שבוע אינטנסיבי כל כך של עיסוק בהפצת בדיות וסיפורים. הוא הניח את הספרון, נכנס מתחת לשמיכה וחיבק את יוליה. גופה הנעים השרה עליו נינוחות, והוא עצם את עיניו, רק לרגע.
היה זה כמו חלום, קטן וחולף,
כמו פרח באביב, הנה הוא הולך.
אך רק מבט אחד, רק מילה אחת, וליבי נלקח!
הם התעוררו לצלילי השיר הפופולרי שנשמע מהחצר. וינסטון חשב שזה מרשים שהשיר שרד כל כך הרבה. הוא הצליח יותר מהשיר של שבוע-השנאה. יוליה הרימה את ידיה למתיחה וחייכה אליו, השמיכה נופלת ממנה וחושפת את חצי גופה העליון, שהיה מראה נהדר. היא קמה מהמיטה והתחילה להתלבש ״וואו אני רעבה! אני אכין קפה. קטע, המים כבר קרים לגמרי״ אמרה והדליקה את הקומקום.
אומרים שהזמן מרפא את הכל,
שאפשר תמיד לשכוח.
אך החיוכים והדמעות שעברנו ביחד,
שמורים בליבי, שלא מצא מנוח!
השיר המשיך להתנגן בחוץ, וקולה של האישה הגדולה הצטרף מדי פעם. וינסטון התלבש, והביט עליה מהחלון. היה כבר די חשוך בחוץ, והאישה הגדולה הלכה הלוך ושוב בחצר הקטנה ותלתה מה שנראה כמו ערימה אינסופית של בגדים. הוא תהה אם היא עובדת בכביסה, או שהיא מטפלת במשפחה מרובת ילדים, או אולי… משהו אחר? ככל שהסתכל עליה עובדת, בתנועות מנוסות ויעילות, התחיל להעריך אותה יותר ויותר. הוא שם לב לשריריה, קווי גופה, תווי פניה, ופתאום הבין שהיא יפה. למה לא, בעצם? זה שהיא בעודף משקל, בת 50 ועבדה קשה כל חייה? זה לא משנה דבר.
״היא יפה״ הוא מלמל.
״היא בערך ברוחב מטר, אתה יודע״ אמרה לו יוליה.
״זה סגנון היופי שלה״ הוא ענה.
וינסטון כרך את זרועותיו סביב מותניה הצרים, הצעירים של יוליה. ירכה נצמדה לשלו, מהמותן ועד הברך. הוא ידע שהם לא יוכלו ליצור ילד ביחד. זה היה בלתי אפשרי. הם יוכלו להעביר את הסודות והידע שלהם, את הגישה שלהם לעולם רק בשיחות עם אנשים וילדים אחרים. לא יהיה להם אדם שתלוי בהם, שיגדל על הערכים שלהם ויעתיק, מחוסר ברירה, את דרך חייהם. לאישה שם למטה לא היו סודות כאלה להעביר, רק זרועות חזקות, קול נהדר, וכנראה רחם פורה. הוא תהה כמה ילדים ילדה. הוא דמיין שהייתה לה תקופה יפה, כמה שנים של יופי צעיר וחלק כמו ורד; אז נכנסה להריון, התנפחה כמו אבטיח, וילדה כמה ילדים. גופה הפך קשה, וכל חייה השתנו מרומן רומנטי עם אהוב ליבה לחיי כביסה, נקיונות, בישולים, וטיפולים, כל פעם שוב מחדש עם כל ילד שנולד. תחילה עבור ילדיה שלה, ואז כשהם הפכו לבוגרים, עבור נכדיה. ואחרי כל זה - היא עדיין שרה!
הוא הביט בשמיים הגדולים, נטולי העננים. ההערכה שחש כלפיה השתלבה עם תחושת אינסופיות השמיים. הוא חשב על כך שהשמיים זהים אצל כולם, אירו-אסיה או מזרח-אסיה, בדיוק כמו כאן. וגם האנשים תחת כיפת השמיים דומים מאוד - בכל מקום, בכל רחבי העולם, חיים מאות מיליוני אנשים בדיוק כמוה. אנשים שאינם יודעים כלום על חייהם של האנשים הזרים במדינות האחרות, מופרדים בחומות של שנאה ושקרים, ועם זאת - כמעט זהים. אנשים שמעולם לא לימדו אותם לחשוב בעצמם, ובכל זאת החזיקו את הכוח שיום אחד יהפוך את העולם. אם יש תקווה, היא טמונה בעם-הארץ! הוא עוד לא סיים לקרוא את הספרון של גולדשטיין, אבל הניח שזה יהיה המסר בסופו של דבר.
העתיד שייך לעם-הארץ. במוקדם או במאוחר זה יקרה: הכוח יהפוך לתודעה. עם-הארץ הם בני אלמוות; אי אפשר היה לפקפק בכך למראה האישה האמיצה בחצר. בסופו של דבר הם יתעוררו. גם אם יחלפו אלף שנים, הם ישרדו כנגד כל הסיכויים, ויעבירו מגוף לגוף את כח החיים שהמפלגה לא חלק ממנו, ולא יכולה להרוס אותו.
"את זוכרת", הוא אמר, "את הציפור ששר ביער, ביום הראשון שבו נפגשנו באמת?"
"הוא לא שר לנו", אמרה יוליה. "הוא שר בשביל עצמו. אולי אפילו לא לעצמו, אולי הוא פשוט שר."
הציפורים שרו, עם-הארץ שר, והמפלגה לא שרה. לא באופן כזה, לא להנאה פשוטה. כל שירי המפלגה היו שירים פוליטיים - שירי הלל למפלגה והאח הגדול, שירים שנכתבו בהשראת עקרון אינגסוק כזה או אחר. אך בכל רחבי העולם, בלונדון ובניו יורק, באפריקה ובברזיל ובארצות שמעבר לגבול, ברחובות פריז וברלין, במישורים של רוסיה, בהרים של סין - בכל מקום ניצבה אישה איתנה ובלתי מנוצחת, כמו האישה הזו בחצר. אישה שהעבודה והלידות ועומס החיים גבו ממנה מחיר, והיא עדיין שרה להנאתה. עבורו ועבור יוליה זה כבר מאוחר מדי, אבל האנשים האלה הם העתיד. העתיד הזה אפשרי, אם רק מעבירים הלאה את העיקרון הסודי, הנצחי - ששתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע.
"אנחנו המתים", הוא מלמל לעצמו.
"אתם המתים", אמר קול חזק מאחוריהם. שניהם קפצו והסתובבו לכיוון הקול. דמו של וינסטון קפא בעורקיו. פניה של יוליה הלבינו וכתם הסומק על עצמות לחייה נהיה בולט.
"זה הגיע מאחורי התמונה", לחשה יוליה.
"זה הגיע מאחורי התמונה", חזר אחריה הקול. "הישארו בדיוק איפה שאתם. אל תזוזו עד שתקבלו פקודה אחרת."
זה הגיע אליהם. הסוף. הם לא יכלו לעשות דבר מלבד לבהות זה בעיניו של זה ולהחזיק ידיים חזק. לברוח, לרוץ, להילחם - מחשבות כאלה אפילו לא עלו בדעתם. אי אפשר היה שלא לציית לקול הברזל מהקיר. נשמע נקישה ורעש של משהו מתנפץ. התמונה נפלה לריצפה, וחשפה טלסקרין מאחוריה.
"הם יכולים לראות אותנו עכשיו", לחשה יוליה בקול שבור.
"אנחנו יכולים לראות אתכם עכשיו", חזרה אחריה הקול. "אל תגעו זה בזה. תעמדו במרכז החדר גב אל גב. ידיים מאחורי הראש."
הם עשו כדברי הקול. גבם נגע רק ברפרוף, והוא הרגיש את גופה של יוליה רועד. או שאולי היה זה הרעד של גופו שלו. ברכיו כמעט שלא החזיקו אותו. נשמע רעש של צעדים רבים מלמטה, גם בתוך הבית וגם מחוצה לו. הוא לא שם לב מתי הפסיק לשמוע את השיר של האישה הגדולה מהחצר.
"הבית מוקף", לחש וינסטון.
"הבית מוקף", חזר אחריו הקול.
"אני מניחה שעכשיו אנחנו נפרדים", היא לחשה לו.
"עכשיו אתם נפרדים", אישר הקול.
ואז קול אחר, שוינסטון חשב שכבר שמע בעבר, פתאום נשמע מהטלסקרין: "דרך אגב, הבו לי אור כי צריך כבר לפרוש, והנה מלכודת לתפוס את הראש!"
נשמעו רעשים מהמדרגות. החלון נפתח בטריקה ואיש במדים שחורים נכנס פנימה. תוך שניות החדר התמלא באנשים עם מדים שחורים ואלות שהקיפו אותם. וינסטון כבר לא רעד, הוא קפא. הכי חשוב להישאר דומם ולא לתת להם תירוץ להכות. גבר מעט נמוך ממנו, עם זרועות רחבות ולסת עצומה, עצר מולו עם חיוך נבזי בזמן שהעביר את האלה מיד ליד. וינסטון השפיל מבט והתאמץ לא לזוז. זה היה בלתי נסבל - הוא הרגיש חשוף, עירום וחסר אונים, עם הידיים מאחורי הראש ושום דבר שיכול להגן על גופו ופניו. הגבר מולו נשאר שניה ארוכה נוספת, ואז המשיך לנוע בחדר. וינסטון הביט לעבר כדור הזכוכית עם האלמוג הקטן שעל השולחן. איש אחר במדים שחורים וכפפות קלט את המבט הזה, הרים את כדור הזכוכית וניפץ אותו לרסיסים על הקיר. שבר האלמוג, קמט ורוד זעיר נפל על השטיח. 'כמה קטן' חשב וינסטון, 'כמה קטן הוא תמיד היה'.
בעיטה מפתיעה וכואבת בקרסולו, בדיוק בפצע, כמעט הפילה אותו על הריצפה. הוא שמע מכה מאחוריו וראה שיוליה התקפלה והתפתלה על הריצפה, מחזיקה את הבטן ונאבקת לנשום. הוא נאבק בדחף להתכופף ולעזור לה - מעשה כזה יבטיח ששניהם יקבלו מכות רצח. אבל הוא הרגיש את הכאב שלה בגופו שלו, והתאמץ שלא ליפול. שלושה אנשים במדים הרימו אותה ונשאו אותה מהחדר כמו שק. וינסטון ראה את פניה לרגע, מכווצות מכאב, עדיין עם כתם סומק על כל לחי; הוא ידע שזה המראה האחרון שיהיה לו ממנה. פניו נשארו קפואים וללא הבעה, אחרי שנים של אימון, אך את דמעותיו הוא כבר לא הצליח לעצור.
וינסטון המשיך לעמוד עם ידיים מאחורי ראשו והמתין למכות שלא הגיעו. הוא נזכר במר שרינגטון. הם תפסו אותו? עשו לו משהו? האם עשו משהו לאישה מהחצר? הוא שם לב שהשמיים התחילו להאיר, במקום להחשיך. השעון הראה 6, כלומר 18, אז למה השמיים התבהרו? יכול להיות שהם ישנו עכשיו 12 שעות ברצף, ולא שעה? לא שזה שינה משהו בשלב הזה.
מישהו נוסף נכנס לחדר, ומיד לובשי המדים התיישרו ונעמדו דום. האדם שנכנס לבש את בגדיו של מר שרינגטון, אך הוא היה זקוף. היו לו את תווי הפנים של מר שרינגטון, אך ללא הקמטים. שערו הלבן הפך לשחור ולא היו לו משקפיים. מר שרינגטון הביט בשברי הזכוכית והאלמוג שהתפזרו על הריצפה. "תאסוף את הרסיסים האלה ושים בשקית" הוא אמר לאחד המדים, שציית מיד. קולו של שרינגטון נשמע חד וברור, ומבטא הפועלים נעלם. אפשר היה עדיין לזהות אותו, אבל הוא כבר לא היה אותו אדם. באותו רגע וינסטון הבין, לראשונה, איך נראה באמת סוכן של משטרת המחשבות.
הוא היה בתא חסר חלונות עם תקרה גבוהה וקירות לבנים בוהקים. נורות נסתרות בתקרה הציפו את התא באור קר, ונשמע מעין זמזום נמוך וקבוע. ספסל ברזל צר, ברוחב המספיק בקושי לישיבה, נמתח לאורך הקירות. בקצה השני הייתה אסלת נירוסטה ללא מושב, וכיור. היו שם ארבעה טלסקרינים, אחד בכל קיר.
הוא חש כאב עמום בבטנו, כאב שלא הפסיק מהרגע שדחפו אותו לניידת. הוא חש גם רעב כמו שלא חש מעולם, כזה שהביא איתו גם תחושת בחילה. הוא חשב שעברו בערך יומיים מאז שנעצר, אבל לא יכל לדעת - בלי שעונים ובלי חלונות היה קשה לאמוד את הזמן. לא נתנו לו אוכל בשום שלב. הוא ישב דומם ככל שיכל על הספסל הצר, ידיו על ברכיו. אחרת, צעקו עליו מהטלסקרין.
בשלב מסוים הרעב התחיל לגבור עליו והוא ממש השתוקק לחתיכת לחם. עלה בדעתו שאולי במקרה נותרה פרוסה בכיס הסרבל שלו, והפיתוי לבדוק גבר על פחדו. הוא הזדקף והכניס יד לכיסו. "סמית!" צרח קול מהטלסקרין. "6079 סמית! ידיים מחוץ לכיסים בתאים!" הוא הוציא את היד וחזר לשבת דומם, ידיו על ברכיו.
לפני שהובא לכאן, הוא הוחזק כמה שעות במקום אחר, מעין תא מעצר זמני. זה היה מקום רועש ומסריח. תא די דומה לזה שהוא נמצא בו עכשיו, אבל מלוכלך וצפוף מרוב אסירים. רובם היו פושעים פליליים, אבל היו גם כמה אסירים פוליטיים. בלט מאוד ההבדל העצום בהתנהגות בין האסירים הפוליטיים לפושעים האחרים. כל אסירי המפלגה ישבו על הספסל כמוהו, שקטים ומפוחדים; אבל לפושעים הרגילים נראה שלא היה אכפת מכלום. הם צעקו על השומרים, כתבו מילים גסות על הריצפה, ואפילו צעקו בחזרה על הטלסקרין כשניסה להשליט סדר.
דלת התא נפתחה וארבעה שומרים גררו פנימה אישה שיכורה וגדולה, כבת שישים, שהשתוללה, צעקה ובעטה. הם השליכו אותה פנימה, והיא איבדה שיווי משקל והתיישבה בדיוק על ברכיו של וינסטון. היא אפילו לא שמה לב, כל כך הייתה עסוקה בלצעוק קללות על השומרים. רק אחרי כמה שניות הבחינה שהיא יושבת על מישהו, ועברה לשבת לידו על הספסל. "סלח לי, חמוד", היא אמרה. "לא הייתי יושבת עליך, אבל החמורים האלה פשוט זרקו אותי. לא יודעים איך להתייחס לגברת, נכון?" היא טפחה על חזה, והוציאה גרעפס קולני. "סליחה", אמרה, "אני לא ממש אני כרגע". אחרי כדקה, רכנה קדימה והקיאה על הריצפה. "זהו, יותר טוב", אמרה, ונשענה לאחור בעיניים עצומות. אחרי כמה דקות פקחה שוב עיניים והסתכלה ישירות לתוך עיניו של וינסטון. חיוך גדול ושיכור עלה על פניה, היא כרכה זרוע ענקית סביב כתפו ומשכה אותו אליה, נושפת בפניו ריח של בירה וקיא. "איך קוראים לך, חמוד?" היא שאלה. "סמית", אמר וינסטון. "סמית?" אמרה האישה. "איזה קטע, גם לי קוראים סמית! הא, אני יכולה להיות אמא שלך!"
'את באמת יכולה' חשב וינסטון ברצינות. היא הייתה בערך בגיל ובמבנה הגוף הנכון, וסביר שאנשים משתנים אחרי עשרים שנה במחנה עבודה. זמן קצר אחרי כן היא נרדמה על הריצפה.
חוץ ממנה אף אחד אחר לא דיבר איתו. פושעי עם-הארץ נטו להתעלם מ"הסרבלים" כמו שקראו להם בזלזול. אסירי המפלגה עצמם נראו מפוחדים מכדי לדבר עם מישהו, גם לא אחד עם השני. הכאב העמום בבטנו לא הרפה. כשהכאב החמיר, הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר. כשהכאב נחלש, זה היה גרוע יותר - הוא דמיין את מה שעומד לקרות לו והתמלא פאניקה. מכות, עינויים, רעב. הוא דמיין את עצמו זוחל על הריצפה, צורח לרחמים מבעד לשיניים שבורות.
מידי פעם תהה מה השעה ביום או כמה שעות עברו מאז שהגיע, אך לא הייתה דרך לדעת. במקום הזה האורות לא כבים לעולם. הוא הבין עכשיו מדוע אובריאן הבין את המשפט 'ניפגש במקום שבו אין חושך'. במשרד האהבה אין חלונות, ואין חושך.
על יוליה הוא כמעט לא חשב. ברור שהוא אהב אותה ולא יבגוד בה - זו הייתה עובדה, לא דבר להרהר בו. אך באותם שעות, במרתפי משרד האהבה, הוא לא חש אהבה כלפי יוליה או כלפי שום דבר אחר. הוא השתדל לא לחשוב עליה, לא לתהות איפה היא, מה עובר עליה, מה הם עושים לה, האם הם… הוא חשב על אובריאן, בתקווה חסרת הגיון שאולי הוא ידאג להגניב לו להב גילוח. לא שהוא ידע אם יהיה לו אומץ לחתוך את עצמו, גם אם כן. 'יוליה בטח סובלת יותר ממני, צורחת מכאבים' הוא חשב. 'אילו יכולתי לחסוך מיוליה חלק מהכאב ולקחת אותו על עצמי, האם הייתי עושה זאת? כן. כמובן שכן. אני רוצה לעשות זאת, בוודאי. אבל כל עוד הדבר לא עמד במבחן של המציאות, איני יכול להיות בטוח'.
בשלב מסוים העבירו אותו לתא אחר. הוא לא ידע כמה זמן עבר, כמה זמן ישן וכמה זמן היה ער. התא החדש היה קטן יותר, והיו בו רק אסירי מפלגה - לכן היה שקט מאוד. בפינה מול הטלסקרין הגדול הייתה אסלת נירוסטה, חשופה לחלוטין, והאסירים הפנו מבטם הצידה כשאחד מהם היה צריך להשתמש.
אחד האסירים נשלח ל"חדר מאה ואחת" ולשמע המילים האלה הוא התכווץ ופניו הלבינו. אחרי שיצא הוכנס לתא אסיר שהיה מוכר לוינסטון - תום פרסון, מכל האנשים. הוא לבש מכנסיים קצרים וחולצת טי, ובגדיו היו מלוכלכים.
"אתה? למה אתה פה?" אמר וינסטון בהפתעה.
פרסון הביט בווינסטון במבט שלא היה בו שום דבר מלבד אומללות. "עבירת-הרהור!" אמר, כמעט ממרר בבכי. "איך זה בכלל הגיוני אחי? הם לא יהרגו אותי נכון? הם הוגנים, הם לא יענישו אותי אם לא באמת עשיתי כלום, רק על מחשבות שעברו לי בראש בלי שליטה? מה אתה אומר, אני אקבל חמש שנים? עשר? גבר כמוני יהיה להיט במחנה עבודה. אולי אני לא הכי מבריק, אבל אני תמיד נאמן, תמיד עושה את המקסימום בשביל המפלגה. הם לא ירו בי, נכון?"
"לא הבנתי, אז אתה אשם או לא?" שאל וינסטון.
"ברור שאני אשם!" צעק פרסון, ומבטו נדד לכיוון הטלסקרין. "מה נראה לך, שהמפלגה עוצרת אנשים סתם, בלי סיבה? עבירת-הרהור זה דבר טריקי, זה יכול לבוא עליך בלי שתדע. כמו שזה בא עלי."
"מה עשית?" שאל אותו וינסטון.
פרסון הנמיך את קולו והתקרב אליו, "מסתבר שתוך כדי שינה מלמלתי 'מוות לאח הגדול' שוב ושוב", לחש ואז נשען חזרה על הקיר. "הבת הקטנה שלי הלשינה עלי. אני מאוד גאה בה. ביננו, טוב שתפסו אותי מוקדם, לפני שזה החמיר. אתה יודע מה אני אגיד להם כשאעמוד בפני הוועדה? 'תודה', אני אגיד להם, תודה שהצלתם אותי."
הם לא המשיכו לדבר.
לאחר כמה שעות אסיר נוסף נגרר פנימה. המראה שלו שלח צמרמורת בכל גופו של וינסטון. זה היה איש רזה עד כדי כך שפניו נראו כמו גולגולת והסרבל נתלה עליו, רפוי. אותה מחשבה עלתה בראשם של כל יושבי התא - האיש הזה גוסס ברעב. אסיר בעל לחיים שמנמנות שישב בדיוק מול וינסטון בהה בעצבנות באסיר החדש. אחרי כדקה הוא קם, שלף מכיסו חתיכת לחם ובמבט נבוך הושיט אותה לאיש הגוסס.
מהטלסקרין בקעה שאגה מחרישת אוזניים. שניהם קפצו, והאיש הרזה מיהר להרים את ידיו פתוחות מעל ראשו.
"באומפלד!" שאג הקול. "2713 באומפלד! עזוב מיד את מה שאתה מחזיק!" באומפלד שמט את פרוסת הלחם, שנפלה על הריצפה. "פנים לדלת. ידיים על הראש. לא לזוז."
הוא ציית, וכל גופו רעד. הדלת נפתחה, קצין ואיתו שומר ענק נכנסו ונעמדו מולו. בהוראת הקצין, השומר נתן אגרוף בפיו של באומפלד, שנפל לריצפה. דם כהה נטף מפיו ומאפו. וינסטון ושאר האסירים ישבו קפואים, עיניהם פעורות, ידיהם על ברכיהם. הקצין והשומר יצאו. באומפלד התרומם חזרה וישב במקומו. צד אחד של פניו השחיר והתנפח ודם טיפטף על חולצתו.
אחרי זמן מה הדלת נפתחה שוב. הקצין נכנס עם שלושה שומרים, הצביע על האיש הרזה ואמר "6194 פנדר! חדר מאה ואחת". פנדר ירד על ברכיו והתחנן. "קצין נכבד! חבר! בבקשה בבקשה בבקשה" הוא בכה. "אתם לא צריכים לקחת אותי לשם, כבר סיפרתי לכם הכל! מה עוד אתם רוצים לדעת? אני אודה בכל מה שתרצה! אני אעשה כל מה שתגיד, רק לא חדר מאה ואחת!"
"חדר מאה ואחת", אמר שוב הקצין, בפנים קפואות.
פניו של פנדר, שהיו חיוורים ממילא, קיבלו גוון שווינסטון לא האמין שאפשרי.
"תעשו לי הכל!" הוא צעק. "שבועות לא אכלתי! תנו לי למות! תתלו אותי! אני אלשין על מי שאתם רוצים, על המשפחה שלי, רק לא חדר מאה ואחת", הוא הסתכל על שאר האסירים בעיניים מוטרפות, ואז הצביע על האסיר שהציע לו לחם. "קחו אותו, לא אותי! הוא נגד המפלגה, לא אני! לא אני! קחו אותו במקומי!" הוא צרח.
השומרים החלו לגרור את האיש הכחוש. בפרץ כוח פתאומי, הוא קפץ ותפס את משענת הברזל של הספסל לצד הדלת. אחרי כמה ניסיונות למשוך אותו, אחד השומרים נתן לו בעיטה בכף היד, שעיוותה את אצבעותיו. פנדר שחרר את האחיזה ונגרר החוצה בנשיפות כאב. במהלך האירוע וינסטון תפס את ברכיו כל כך חזק עד שקצות אצבעותיו הלבינו.
עברו כמה שעות נוספות בדממה. כשיכל, ישן בישיבה על הספסל. כשנרדמו רגליו, קם והתהלך בתא, עוקף את פרוסת הלחם שעדיין הייתה על הריצפה. במהלך כל הזמן שהיה שם, כנראה כמה ימים, לא הביאו לו שום דבר לאכול, אך פרוסת הלחם לא עוררה בו רעב, אלא בחילה. לאט לאט כל שאר האסירים נלקחו, עד שנותר וינסטון לבדו בתא. זמן קצר לאחר מכן הדלת נפתחה ואובריאן נכנס, ושומר שחור מדים נכנס מאחוריו. וינסטון קפץ על רגליו, ההלם גרם לו לנהוג בחוסר זהירות, והוא שכח אפילו מהטלסקרין.
"גם אותך תפסו!" הוא קרא ופער את עיניו.
"הם תפסו אותי כבר מזמן" אמר אובריאן, בזמן שהשומר שמאחוריו התקדם לעבר וינסטון. "ידעת את זה, וינסטון, אל תיתמם. תמיד ידעת".
השומר נעמד מול וינסטון והניף את האלה השחורה באוויר. וינסטון איבד את יכולתו לחשוב, כל מה שראה היה את האלה המונפת בידו של השומר. זה יכול לנחות בכל מקום, אף מקום לא מוגן - הראש, הכתף, —המרפק! הוא צנח לריצפה ונשף בכאב, אוחז במרפק הפגוע בידו השנייה. הוא לא ראה כלום ולא חשב על כלום, רק על הכאב. לא ייאמן, פשוט לא ייאמן שמכה אחת יכולה לגרום לכאב כזה! הראייה חזרה אליו לאט והוא ראה את השניים מביטים בו מלמעלה. השומר חייך ברשעות, ואובריאן שמר על מבט חמור סבר וכמעט משועשע, כתמיד. לפחות תשובה אחת הוא קיבל - לעולם, משום סיבה ולמען אף אחד, הוא לא יוכל לבקש להגביר את הכאב. הוא יכול רק לבקש דבר אחד: שיפסיק. 'מול הכאב אין גיבורים, אין גיבורים' חשב בעודו מתפתל על הריצפה.
הסיוט התחיל עם המכה הראשונה במרפק. בהמשך הוא הבין שזה היה רק הפתיח, הליך שגרתי שכל האסירים עברו. מאז שעצרו אותו לא ראה חושך או אור יום, רק אור לבן קבוע מהתקרה. זיכרונותיו לא היו רציפים, היו קטעים שבהם הוא לא היה בהכרה וחזר רק אחרי כמה שעות - או אולי ימים, לא הייתה לו דרך לדעת. הוא איבד כל תחושת זמן וכל תקווה.
הוא הודה ברשימה ארוכה של פשעים – ריגול, טרור, בגידה, הפצת מחלות ועוד. בכולם היה צריך להודות, והם היו מגוחכים. אבל העינויים - הם היו אמיתיים. כמה פעמים היכו אותו, הוא לא יכול היה לספור. חמישה או שישה שומרים במדים שחורים סביבו, לפעמים נותנים אגרופים, לפעמים בעיטות, לפעמים אלות, לפעמים מוטות ברזל. היו פעמים שהתגלגל על הריצפה והתפתל בניסיון נואש להתחמק מהבעיטות, מה שרק הזמין עוד ועוד כאלה. בצלעות, בבטן, בשוקיים, במרפקים, במפשעה, בגב, בכל מקום היכו אותו. היו פעמים שזה נמשך כל כך הרבה זמן שהדבר האכזרי היה שהוא לא איבד את ההכרה מספיק מהר.
היו פעמים שהוא התחיל לצעוק לרחמים עוד לפני שהמכות התחילו - רק לראות מוט מורם הספיק כדי שיחוש את הכאבים בכל גופו ויגיד כל מה שירצו שיגיד. מדי פעם הוא לקח החלטה 'הפעם לא אומר כלום' אבל המילים יצאו ממנו בין התנשפויות הכאב. מדי פעם ניסה להתפשר 'אחכה רק עד שהכאב יהיה גרוע במיוחד, אנסה להחזיק דקה או שתיים לפני שאתחיל לדבר'. לפעמים היכו אותו עד שלא יכול היה לעמוד, ואז השליכו אותו כמו שק תפוחי אדמה על הריצפה באיזשהו תא. השאירו אותו להתאושש כמה שעות או ימים, ואז הוציאו אותו והיכו אותו שוב. הוא זכר חלוקים לבנים שבדקו לו דופק, מיששו כל עצם בגופו, חיברו לו דברים והזריקו לזרועו חומרים - שלפעמים גרמו לו לאבד הכרה.
בשלב מסוים זה השתנה. חוקריו התחלפו, ובמקום בריונים עם אלות, הופיעו אינטלקטואלים של המפלגה, שעבדו עליו במשמרות שנמשכו, כך ניחש, עשר או שתים-עשרה שעות ברצף. המכות התמעטו, והוחלפו באיומים שיזרקו אותו חזרה אל הבריונים בכל פעם שאמר משהו שלא מוצא חן בעיניהם. הם עדיין דאגו שיהיה בכאב כלשהו, אבל לא הסתמכו רק על הכאב, אלא גם השפילו אותו - סטרו לו, משכו בשערו, הכריחו אותו לעמוד בתנוחות לא נוחות כשהוא קשור לקיר מצד אחד ולריצפה או שולחן מצד שני. הוא כבר לא ספר כמה פעמים בכה, השתין על עצמו או גרוע מכך.
גם החקירה עצמה הייתה סיוט - אוסף של מלכודות, סילופים של הדברים שאמר, הוכחות שהוא משקר וסותר עצמו, עד שהתחיל לבכות מתסכול לא פחות מאשר מתשישות וכאב. הוא ידע שהמטרה של הכל הייתה להשפיל אותו ולהרוס את יכולתו להתווכח או לחשוב בהיגיון. לדעת זאת לא עזר.
בחלק מהחקירות הם היו פתאום משנים את הטון, פונים אליו בתור 'חבר המפלגה' ומדברים אל ליבו בשם אינגסוק והאח הגדול. שאלו אותו אם נותרה בו מספיק נאמנות למפלגה ואהבה לאח הגדול כדי לתקן את הנזק שגרם. עצביו היו מרוטים לגמרי, והטקטיקה הזו רק גרמה לו להתייפח בדמעות. החקירות שברו אותו לא פחות מאשר המכות של הבריונים. הוא הפך לפה שמדבר, יד שחותמת, מודה בכל מה שנדרש ממנו מבלי לחשוב על כך. הוא רק ניסה להבין על מה הם רוצים שיתוודא, ואז התוודה במהירות האפשרית, לפני שסבב התעללות נוסף יתחיל מחדש. הוא הודה ברצח חברי מפלגה, בהטרדות מיניות, בהפצת עלוני הסתה, אפילו מעילה בכספי ציבור ומכירת סודות צבאיים, למרות שלא היו לו מעולם סכומי כסף או ידע סודי מכל סוג. הוא הודה שהיה מרגל מזרח-אסייתי מאז ילדותו. הוא הודה שהיה בקשר אישי עם גולדשטיין והיה סוכן שלו במשך שנים. במובן מסוים, הוא חשב, הדברים היו נכונים - אם אין הבדל בין מעשה בפועל לבין הרהור.
הוא חזר להכרה בהדרגה, דבר שכבר היה רגיל אליו בשלב זה. אלא שהפעם הוא שכב על מיטה ורצועות כבלו את ידיו ורגליו כך שלא יכול היה לזוז. האור מהתקרה סינוור אותו. הוא ראה במעורפל את אובריאן עומד לידו ומביט בו בריכוז. המיטה הייתה גבוהה מדי, הוא הבין, כי אובריאן עמד ופניו היו קרובים. הוא שמע אנשים נוספים בחדר שלא הצליח לראות, כי גם ראשו היה מקובע איכשהו.
אובריאן עמד והביט בו ברצינות, בפניו הגסות והמבט המשועשע - לא, המבט כבר לא נראה משועשע. למעשה מזווית זו, מלמטה, פניו של אובריאן נראו מקומטות, עייפות, והוא נראה מבוגר בהרבה.
"הרי קבענו שכאשר יגיע הזמן להיפגש שוב, יהיה זה כאן, במקום שבו אין חושך." אמר אובריאן.
"כן", אמר וינסטון.
ללא כל אזהרה מלבד תנועה קטנה של אצבעו של אובריאן, גל של כאב הציף את גופו. זה היה כאב מפחיד, כי הוא לא יכול היה לזוז ולראות מה קורה, והייתה לו תחושה שעושים בגופו נזק בלתי הפיך. הוא לא ידע מה קורה במציאות, אבל הוא הרגיש את גופו נקרע, המפרקים יוצאים ממקומם, והוא פחד שעמוד השדרה שלו עומד לצאת ממקומו. הוא חשק בשיניו ונשם בכבדות דרך אפו, מנסה לא לצעוק. אולי הוא לא יכל פיסית להוציא שום קול.
"אני רואה את כל מחשבותיך, וינסטון, גלויות וברורות לפניי. אתה פוחד-מאוד-עוד, שמא בעוד רגע יתפרק הגוף שלך וישבר. זוהי התמונה העומדת לנגד עיניך, הלא כן, וינסטון?"
וינסטון לא ענה ולא יכל להנהן. הוא רק בהה באובריאן, שיניו חורקות בכאב. אובריאן עשה תנועה נוספת באצבעו וגל הכאב נסוג באותה פתאומיות שבה הגיע.
"מה שחווית היה בדרגה ארבעים מתוך מאה. זכור תמיד שבידי הכוח, בכל רגע, לגרום לך לכאב. אם תשקר, אם תנסה להסתיר, אם תעשה עצמך טיפש - מיד תחוש את הכאב. האם הדברים מובנים וברורים?"
"כן", אמר וינסטון.
אובריאן נראה נינוח יותר. הוא יישר את משקפיו, וצעד קצת בחדר. כשדיבר, קולו היה עדין. הוא נראה לרגע כמו מורה, שמעדיף להסביר ולשכנע במקום להעניש. "דע לך, וינסטון, שאנו משקיעים בך כי יש בך ערך. יש לך אור פנימי, יכולת חשיבה אשר ראוי לתקן. אך ראשית עליך להכיר בחולי האוחז בך. אתה בודה מליבך אל-אמיתות, ומשכנע את עצמך כי אמת הם. יש לכך רפואה, אלא שהרפואה תלויה ברצון, ובמאמץ מסוים אשר עד כה לא היית מוכן לו. גם ברגע זה אני רואה שאתה מתעקש להחזיק במחלתך כאילו היא יקרה-מאוד-עוד. הבה ואתן לך דוגמה. אמור נא לי, ברגע זה ממש עם איזו מעצמה אוקיאניה נתונה במלחמה?"
"כשנעצרתי, אוקיאניה הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה" ענה וינסטון.
"עם מזרח-אסיה. יפה מאוד. אוקיאניה תמיד הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה, הלא כן?"
וינסטון שאף אוויר. הוא פתח את פיו לדבר ואז לא אמר דבר.
"את האמת, וינסטון. לא את האמת שאני מבקש לשמוע, אלא את האמת שלך. אמור נא את אשר אתה חושב שאתה יודע."
"אני זוכר שעד שבוע לפני שנעצרתי, היינו בברית עם מזרח-אסיה, והמלחמה הייתה נגד אירו-אסיה. זה נמשך בערך ארבע שנים. תלינו פוסטרים כנגד אירו-אסיה. ליד משרד האמת, קרוב לאנדרטה, עברה שיירה של מחבלים אירו-אסייתיים שנתפסו, התאספנו וצעקנו כלפיהם קללות. גם אתה היית שם, וצעקת- "
אובריאן הרים יד - וינסטון הפסיק מיד.
"לא", אמר אובריאן. "כל זה לא קרה."
"אבל זה כן קרה, אני זוכר את זה! וגם אתה זוכר את זה, הרי היית שם!"
"אני לא זוכר שהייתי שם" אמר אובריאן.
ליבו של וינסטון צנח. זה היה תרגיל בכפל-מחשבה. הוא חש חוסר אונים ותסכול נורא. אם זה היה סתם שקר, זה לא היה חשוב. אבל נראה שאובריאן באמת האמין שמעולם לא היה נוכח באותה שיירה של שבויים אירו-אסייתים. האם השיבוש המטורף הזה בנפש באמת אפשרי?
"יש עקרון גדול ועיקרי של אינגסוק העוסק בשליטה בעבר. דקלם אותו", אמר אובריאן.
"מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה שולט בעבר." דקלם וינסטון.
אובריאן הנהן בראשו. "ועתה אמור לי, וינסטון, לפי דעתך האם יש לעבר קיום של ממש בעולם?"
תחושת חוסר האונים התגברה. הוא לא ידע אם התשובה שאובריאן רצה לשמוע היא "כן" או "לא", וגם לא ידע מה התשובה האמיתית.
אובריאן חייך קלות. "אינך פילוסוף, וינסטון. אנסח זאת אחרת. האם העבר קיים באופן גשמי? האם ישנו מקום כלשהו בעולם אשר בו העבר שוכן ומתקיים ברגע זה?"
"לא."
"אם כן, היכן בכל זאת קיים העבר?"
"ניתן בהווה לראות את תוצאות העבר. סלע הנמצא במקום מסוים, שאינו טבעי לו, מעיד בעצם קיומו על כך שמישהו העביר אותו לשם. בנוסף העבר מתועד ברישומים, צילומים והקלטות. הוא קיים בזיכרונות האנשים."
"יפה אמרת. האם תסכים שאנחנו, המפלגה, שולטים בכל הרישומים, כל התיעודים, וכל הזיכרונות? ומכאן שאנחנו שולטים בעבר באופן מוחלט."
"אבל איך אפשר למנוע מאנשים לזכור דברים שקרו או לגרום להם לזכור דברים שלא קרו?" ענה וינסטון בתסכול, שוכח מסכנת העינויים. "אופיו של הזיכרון הוא שלא ניתן לשלוט בו. אתה לא הצלחת לשלוט בזיכרון שלי ו-"
מבטו של אובריאן הפך קשה. וינסטון נדם.
"שמע לי, החבר וינסטון. הנך סבור שאתה עומד לבדך, ושהשכל הפרטי שלך הוא שיקבע מהי אמת ומהי אל-אמת. וזוהי תחילת הטעות, שורש כל מחלתך.
הגעת למצבך מפני שנכשלת במידת המשמעת, וסירבת לקבל על עצמך את אור המפלגה. אין 'אני' נפרד בתוך הקהילה האיתנה של חברי המפלגה. הרצון להיות 'יחיד', להיות 'מיעוט של אחד' החולק על הכלל, זוהי מחלה של הרוח, עבירת-הרהור שחדרה פנימה.
דעת צלולה וראיית המציאות האמיתית נתונה רק למי שמחובר לשורש, למי שדעתו בטלה ומבוטלת בפני חוכמתו האינסופית של האח הגדול. אתה רואה את מה שעיניך רואות, וסבור שזו המציאות. אך זוהי רק החיצוניות, הקליפה. המציאות הפנימית, האמיתית, היא דרכה של המפלגה. המציאות היא הסדר והטוהר שאנו בונים כאן, יחד.
השכל של היחיד, יהיה אשר יהיה, שלך או שלי, הוא מוגבל ותמיד יכול לטעות. אך דעת המפלגה, היא נצחית. עלינו לבטוח בה, לא בדמיונותיו של הפרט.
למען התיקון שלך, למען השפיות שלך, עליך לשוב ולהיות חלק מהכלל. לבטל את רצונך ושכלך הפרטי ולקבל את מציאות המפלגה, כפי שהיא מתגלה על ידי נציגיה ודובריה. עליך להשיל מעליך את הגאווה הזו, את הרצון להיות 'שונה' או 'צודק'. עליך לשוב למסגרת, לקבל על עצמך את עול המפלגה מתוך התמסרות וביטול. רק שם, בתוך הכלל, תמצא את שפיות דעתך האמיתית".
הוא שתק לכמה רגעים, כנראה כדי לתת לדבריו לחלחל. וינסטון לא ידע מה לומר.
"אתה זוכר שכתבת ביומנך - חופש אמיתי הוא לומר בקול רם ששתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע?" שאל אותו אובריאן.
"כן", אמר וינסטון.
אובריאן הרים את ידו השמאלית, כשהאגודל מוסתר וארבע אצבעות ישרות.
"כמה אצבעות אני מרים, וינסטון?"
"ארבע."
"ובכן, זה עתה המפלגה החליטה שאני מרים חמש אצבעות" אמר, ואף אצבע בידו לא זזה ממקומה. "אמור נא, כמה אצבעות אני מרים עכשיו?"
"ארבע-"
המילה הסתיימה בהתנשפות של כאב. זיעה קרה פרצה בכל גופו של וינסטון. האוויר קרע את ריאותיו ויצא בצרחות שכבר לא יכול היה לעצור. אובריאן צפה בו, עדיין מרים ארבע אצבעות. בידו השניה עשה תנועה והכאב הוקל כמעט לחלוטין.
"כמה אצבעות, וינסטון?"
"אר-"
הכאב חזר להיות גדול מנשוא ולקרוע את גופו.
"כמה אצבעות אני מרים, וינסטון?"
"ארבע! ארבע! מה עוד אני יכול להגיד? ארבע!"
כנראה שרמת הכאב עלתה אבל הוא לא ידע, ארבעת האצבעות מילאו את שדה הראייה שלו. האצבעות ניצבו מול עיניו כמו עמודים עצומים, מטושטשים, ועדיין ארבע.
"כמה אצבעות, וינסטון?"
"ארבע! תפסיק! די! עניתי לך! ארבע! ארבע!"
"כמה אצבעות, וינסטון?"
"חמש! חמש! חמש!"
"לא, וינסטון, אין כל תועלת לשקר. כמה אצבעות בבקשה?"
"חמש! עשר! אלף! כמה שאתה רוצה! רק תפסיק! תפסיק!"
כנראה שהוא איבד את ההכרה בשלב מסוים, כי הוא מצא עצמו יושב, ראשו וידיו כבר לא קשורים, כשזרועו של אובריאן סביב כתפיו, תומכת בו. הוא רעד ללא שליטה והיה לו קר מאוד. שיניו נקשו והוא הרגיש דמעות יבשות על לחייו. הוא נשען במלוא משקלו על אובריאן וזה היה מנחם, הרגיש עטוף וחסר אונים כמו תינוק. באותו הרגע אובריאן היה המגן שלו. הכאב היה משהו שהגיע מ… מקום אחר; ואובריאן הוא זה שיציל אותו ממנו.
"אתה לא לומד מהר, וינסטון", אמר אובריאן בעדינות.
"מה אני יכול לעשות?" הוא התייפח. "איך אני יכול לא לראות מה שנמצא מול עיניי? שתיים ועוד שתיים הם ארבע."
"לעיתים, וינסטון, הם חמש. ולעיתים, שלוש. לעיתים הם שלוש ארבע וחמש גם יחד. עליך ללמוד את האמת, מעבר למראית עיניך."
הוא הניח את וינסטון בחזרה על המיטה. אחד החלוקים הלבנים קשר אותו מחדש, אבל לא הדוק כמו קודם, והותיר את הראש חופשי. שני חלוקים לבנים אחרים מהם בדקו את עיניו, את הדופק, מיששו את כל גופו. לאחר הבדיקה הם דיברו עם אובריאן בצד, בלחישות. הכאב של וינסטון התחיל להתפוגג בינתיים, הרעידות פסקו, הותירו אותו חלש וקר בלבד.
אובריאן חזר לצד המיטה והביט אל וינסטון. "שוב".
צמרמורת עברה בכל גופו של וינסטון לשמע המילה, והראיה שלו התערפלה לרגע. אנשים זזו סביבו והוא מצא את עצמו קשור הדוק אפילו יותר מאשר קודם, ראשו שוב מקובע למקום. הוא התחיל להרגיש את הכאב בעוצמה אדירה, כפול מהעוצמה הראשונה. הוא עצם את עיניו והתמקד בנשימות. הוא היה בשדה הגדול, והכאב היה בשמיים של השדה. הוא ידע שאובריאן ירים שוב את ידו השמאלית עם ארבע אצבעותיו, ולא היה לו מה לעשות. הוא לא יכל לשקר ולא לראות אחרת ממה שראה. הדבר היחיד שהיה חשוב היה לשרוד את הכאב עד שיחלוף. הוא לא שם לב אם הוא צועק או לא, או מה הוא אומר. אחרי זמן שהרגיש כמו נצח, הכאב פחת שוב והוא פקח את עיניו.
אובריאן הרים את ידו השמאלית, כמו קודם, ושאל "כמה אצבעות אני מרים, וינסטון?"
"ארבע. הייתי רואה חמש אם הייתי יכול. אני מנסה לראות חמש, אבל אני רואה ארבע."
"האם רצונך הוא לשכנע אותי כי אתה רואה חמש, או לזכות ולראות זאת באמת ובתמים?"
"לראות זאת באמת."
"יפה. שוב" אמר אובריאן.
הכאב היה חזק אפילו יותר. וינסטון עצם את עיניו ואיבד את היכולת לחשוב. הוא לא ידע מדוע כואב לו, איפה הוא או מה הוא אמור לעשות, רק הכאב היה קיים. בעיניים עצומות הוא ראה יער אינסופי של אצבעות מסתובב סביבו כמו בספירלה, והוא עצמו היה פרוטון יחיד שטס ביניהם במהירות. מספרים שאי אפשר לקרוא הופיעו מעליהם ובכל מקום. הוא ידע שאי אפשר לספור אותם, ולא זכר למה צריך לספור אותם. הוא לא ידע כמה זמן זה נמשך. כשהכאב הפסיק והוא פקח את עיניו, הוא גילה שהוא עדיין רואה את אותו הדבר - אינספור אצבעות ענקיות מסתובבות סביבו, והוא באמצע, מרחף. הוא לא ידע איפה הוא ולמה הוא שם. הוא עצם את עיניו שוב.
"כמה אצבעות אני מרים, וינסטון?"
"אני לא יודע. אני לא יודע", שמע את עצמו אומר. "אתה תהרוג אותי אם תעשה את זה שוב. באמת שאני לא יודע"
"יותר טוב", אמר אובריאן.
חום מבורך התפשט בכל גופו של וינסטון, במקום הכאב שהיה שם קודם. הוא יכל להזיז את ראשו. הוא פקח את עיניו והביט באובריאן בהכרת תודה. הוא הסתכל על הפנים הכבדות והמקומטות של אובריאן, כל כך מבוגרות, כל כך אינטליגנטיות. אם יכול היה לזוז היה מושיט יד ומניח אותה על זרועו. הוא חש אהבה אליו, לא כי הפסיק את הכאב, אלא כי הוא היה אדם שהבין אותו. זה לא שינה אם אובריאן הוא חבר או אויב, לא שינה שהוא עינה אותו ובבוא העת ישלח אותו למותו. הם היו קרובים במובן העמוק שהם יכולים לדבר ולהבין זה את זה. אם הם היו בעולם ללא המפלגה והאח הגדול, הם יכלו לדבר באמת. הוא דימה שאובריאן מביט בו באופן דומה.
"אתה יודע היכן אתה נמצא, וינסטון?" אמר אובריאן, הפעם בטון קליל יותר, שיחתי.
"אני מנחש שמשרד האהבה."
"כן. אתה יודע כמה זמן אתה שוהה כאן?"
"אני לא יודע. שבועות או חודשים"
"ולמה, לפי דעתך, אנו מביאים לכאן אנשים?"
"כדי לגרום להם להודות בפשעים."
"לא, אין זו הסיבה כלל ועיקר. נסה שנית."
"כדי להעניש אותם."
"לא!" צעק אובריאן ונתכרכמו פניו. "לא כדי שתודה בדבר, ולא כדי שנעניש אותך. האין זה ברור? על מנת לרפא אותך, וינסטון! להשיב לך את דעתך הצלולה! דע לך, שאיש אינו יוצא ממקום זה לפני שנרפא כליל. החטאים הקטנים שחטאת במעשה אינם מעניינים אותנו. המפלגה אינה מתעניינת במעשים הגלויים; המחשבה, שורש הכל, היא הדבר היחיד שחשוב. איננו מוחקים את אל-תומכי המפלגה. אנו מתקנים אותם. מחזירים אותם לדרך הישר. האם אתה מבין?"
וינסטון לא הבין, אבל פחד לומר זאת. אובריאן נראה מוכה טירוף ונרגש.
ואז הוא התעשת, צעד קצת ברחבי החדר והמשיך בקול רגוע. "ודאי שמעת על הרדיפות שהיו בדורות הראשונים, על האינקוויזיציה ודומיה. דע לך שהם נחלו כישלון. ומדוע? מפני שהם נתנו לכופרים שלהם ברירה - להמיר את דתם או למות על קידוש אמונתם, תהיה מה שתהיה. הרודפים עינו והרגו, שרפו וטבחו, והכל כדי לעקור מן השורש אמונות שנראו בעיניהם אל-אמת. אך מה עלה בידם? הם רק חיזקו והנציחו את אותם אמונות שרצו להכחיד. על כל כופר ששרפו, קמו תחתיו עשרה אחרים שנאחזו באמונתם ביתר שאת. הם הרגו את אויביהם בגלוי, ולא תיקנו את נשמתם. הם טעו טעות מרה. אלה שהומרו עשו זאת מתוך פחד, שינו את מעשיהם החיצוניים אך לא את ליבם, לא את אמונתם הפנימית. הקורבנות, ברוב עיוורונם, העדיפו למסור את נפשם ובלבד שלא יוותרו על האמונה היחידה במקרה גדלו אליה, והכירו מילדותם. במצב כזה, וינסטון, התהילה שייכת לקורבן והבושה לרודף. האמונות שאותם הרודפים ניסו למגר, רק התעצמו.
ברבות השנים, קמו שליטים אחרים, נאצים וקומוניסטים, אשר שיכללו את השיטות. הם למדו מטעויות הראשונים וידעו שאסור ליצור קדושים מעונים. במקום להפוך את הסוררים אל-קיימים מיד, הם ראשית שברו את רוחם והשפילו אותם במשפטי ראווה. הם עינו אותם עד שנעשו עלובים, מלאי תיעוב עצמי, המוכנים לומר הכל ולמכור את אמונתם. היה בכך שיפור אך גם דרך זו נחלה כישלון. המתים עדיין הפכו לקדושים מעונים, השפלתם נשכחה. איש לא האמין להודאות המאולצות שלהם, היה ברור כשמש שהדברים נאמרו ללא שמץ של כוונה מאחוריהם.
אנו איננו עושים טעויות כאלה. כל הודאה שנאמרת כאן היא אמת מוחלטת. ומדוע? כי אנו הופכים אותה לאמת. לא נניח למתים לקום נגדנו לאחר הקבר, לא יהיו קדושים מעונים. וינסטון, עליך לחדול מן התקווה שהדורות הבאים יצדיקו אותך. אותו יומן שכתבת למענם, איש לעולם לא יקרא. הדורות הבאים לא ידעו אפילו שהיית קיים. לא יישאר ממך דבר, אפילו לא זיכרון חי במוחו של איש. זכרונך יימחק מן העבר ומן העתיד, כאילו לא היית מעולם."
"'אז למה לענות אותי?" שאל וינסטון וקולו נשבר.
"אם כוונתנו למחוק אותך כליל, עד שלא יוותר כל זכר למעשיך או לדבריך, לשם מה כל הטרחה לחקור אותך, לרפא אותך ולתקן את נשמתך? זוהי שאלתך, הלא כן?"
"כן", אמר וינסטון.
אובריאן חייך קלות, התיישר, והמשיך להתהלך בחדר. "אינך אלא פגם, וינסטון, סטייה הפוגעת בכולנו. כתם אשר חובתנו לנקות. הרי הבהרתי לך את מהות השוני ביננו לבין הדיקטטורים של העבר. הם ביקשו ציות חיצוני, כניעה של הגוף. ואילו אנו, וינסטון, אנו דורשים את הנפש כולה. תכליתנו אינה שבירת הגוף, אלא תיקון הלב. כשתגיע אל השפל, ותכיר באפסותך, תמסור את עצמך לידינו מרצון גמור, מתוך הכרה צלולה, מבחירה חופשית.
איננו משמידים את אל-תומך המפלגה. אדרבה, אנו משמידים את הכפירה מליבו. זוהי עבודתנו, עבודת הטיהור. כל עבירת-הרהור, כל פקפוק, הוא נגע בגוף כולו. אנו מרוקנים אותו מגאווה, מסירים כל דחף מושחת, וממלאים אותו באורו של האח הגדול עד שיהיה אחד מאיתנו."
הוא עצר והביט בעיניו של וינסטון. "עשיתי זאת עשרות פעמים, וינסטון. ראיתי נשמות מתייסרות, מבולבלות, ולבסוף - נכנעות לאמת הגדולה. דמעותיהם של אלו שנרפאו לא נבעו מצער על עצמם, אלא חרטה על מי שהיו לפני כן, לפני שעיניהם נפקחו וראו את האור. בסוף, במקום מחשבות שווא, מילאה אותם אהבה נעלה לאח הגדול. לראות נפש ששבה אל המקור, זוהי התעלות. במותם, נשמתם הייתה שלמה ונקייה".
'הוא לא מעמיד פנים,' חשב וינסטון, 'הוא לא צבוע, הוא לא משחק תפקיד, הוא מאמין בכל מאודו בכל מילה שהוא אומר.' העיק עליו שהוא ידע את נחיתותו האינטלקטואלית. אובריאן היה ללא ספק מנוסה וחכם ממנו בהרבה. יותר רהוט, חד מחשבה, אפילו יותר חינני ממנו. הוא הביט בו מתהלך בחדר. אובריאן היה גדול ממנו בכל מובן. לא היה שום רעיון שאי פעם היה או יהיה לו, שאובריאן לא הכיר, בחן ודחה מזמן. אז איך ייתכן שאובריאן הוא זה שמטורף? אולי בכל זאת זה היה הוא עצמו, וינסטון, המטורף ביניהם?
אובריאן קרא לאחד האנשים בחלוקים הלבנים ולחש באוזנו. האיש שחרר רצועות, הרים את וינסטון לישיבה וחיבר מכשיר על ראשו.
"שלושת אלפים" אמר אובריאן לאיש בחלוק הלבן, מעל ראשו של וינסטון.
גופו של וינסטון הקשיח מיד, והוא עצם את עיניו, מתכונן לכאב מסוג חדש. אבל אובריאן הניח יד מרגיעה ונינוחה על ידו.
"לא, הפעם אין זה כאב", הוא אמר. 'פקח את עיניך, הבט בי, אל תסיר את עיניך ממני"
היה הבזק אור מסנוור ומעין רעש פיצוץ שנשמע מבפנים, מתוך הראש. וינסטון לא חש כאב אבל הוא מצא עצמו שוב על גבו, וחש כאילו שחטף מכה בראשו למרות שלא הייתה שום מכה. הוא לא הצליח לפקס את עיניו, וראייתו הייתה מעורפלת. לאחר זמן מה עיניו חזרו להתמקד, והוא נזכר מחדש מי הוא והיכן הוא. הוא זיהה את הפנים שהביטו בו. אבל משהו בתוכו הרגיש חסר, מחשבות שהיו שם ואינם עוד, מידע שנעלם.
"זה לא יימשך הרבה זמן", אמר אובריאן. "הבט לי בעיניים. עם איזו מדינה אוקיאניה נמצאת במלחמה?"
וינסטון ניסה למקד את חוט המחשבה שלו. הוא הזכיר לעצמו מהי אוקיאניה, ושהוא עצמו אזרח אוקיאניה. הוא הזכיר לעצמו את המעצמות הגדולות האחרות, אירו-אסיה ומזרח-אסיה; אבל מי נלחם במי הוא לא ידע. למעשה, הוא אפילו לא ידע מהי מלחמה. הוא התאמץ להזכיר לעצמו את המשמעויות של מלחמה.
"אני לא יודע."
"אוקיאניה נמצאת במלחמה עם מזרח-אסיה. האם אתה זוכר זאת כעת?"
"כן."
"אוקיאניה תמיד הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה. מתחילת ההיסטוריה המלחמה נמשכה ללא הפסקה, תמיד אותה מלחמה. האם אתה זוכר זאת?"
"כן."
"לפני מספר שנים, התנגבה לראשך אשליה על שלושה אנשים שנידונו למוות על בגידה. חשבת שראית אותם במו עיניך במקום אחד, בזמן שהמפלגה טענה שהיו במקום אחר. דבר זה העלה בך מחשבה מופרכת ומגוחכת, שהמשפט של הם היה משפט שקר. אך דע לך, וינסטון ידידי, כי כל הדבר הזה לא היה ולא נברא. מדובר בניסיון שבא לבחון את טוהר ליבך, ותו לא. האם אתה זוכר כעת את אותו הרגע שבו המצאת מליבך את אותה אשליה?"
"כן."
"קודם, לכן הראיתי לך את כף ידי. החזקתי מספר אצבעות. אתה זוכר את זה?"
"כן."
אובריאן הרים את אצבעות ידו השמאלית, כשהאגודל מוסתר, בדיוק כמו קודם.
"הבט. יש כאן חמש אצבעות מורמות. האם עיניך רואות זאת?"
"כן."
והוא אכן ראה חמש אצבעות מורמות. היו סך הכל חמש אצבעות בידו, האגודל הוסתר, ובכל זאת חמש אצבעות היו מורמות, באותו הזמן. הוא ניסה לספור את האצבעות - אחת, שתיימלוש, שלורבע --- ואז משהו השתנה בראשו, הכל חזר לקדמותו - ארבע אצבעות. פחד, שנאה, תסכול וחוסר האונים חזרו ומילאו את ליבו. אך נותר גם זיכרון מהחוויה שעבר, מהתחושה שהכל נעים וזוהר וכל מה שאמר אובריאן היה נכון ללא צורך לבדוק או לחשוב על כך. הכל הרגיש נכון, טבעי, נקי, והדבר היחיד שנדרש ממנו היה לבטוח באובריאן. הדברים שאמר אובריאן מילאו את הריקנות והפכו לאמת היחידה האפשרית. שתיים ועוד שתיים היו - כל מה שאובריאן יאמר שהם. זה דהה במהירות בזמן שאובריאן הוריד את ידו, אבל זיכרון התחושה נותר.
"כעת ראית שהדבר אפשרי." אמר אובריאן.
"כן", אמר וינסטון, ותיעב את עצמו על הגעגוע שחש לאותם הרגעים הברוכים שבהם מוחו היה ריק, מלא תקווה, נטול דאגות וספקות.
אובריאן קם וחייך אל וינסטון, נראה מרוצה. "רשמת ביומן שלך שאין זה משנה אם אני לצד המפלגה או נגדה, רצית לדבר עמי כיוון שניחשת שאבין אותך. ובכן, בנקודה זו, לא טעית. שיחתנו עריבה לי. שכלך חריף ומעניין. אלא שלמרבה הצער נטרפה עליך דעתך. ועתה, אם תרצה בכך, אאפשר לך לשאול אותי כל דבר שיעלה על רוחך."
וינסטון הסתכל עליו בחשש.
אובריאן עשה תנועה בידו. אדם בחלוק לבן שחרר את וינסטון מכל הרצועות והמכשירים. אדם אחר כיבה מכשירים.
וינסטון התיישב ולקח נשימה עמוקה. "יוליה?" שאל.
אובריאן חייך. "היא בגדה בך, וינסטון. מיד וללא היסוס. מעטים הם הנשברים במהירות כזו. לו ראית אותה כעת, לא היית מזהה אותה. היא שבה אל הדרך והשליכה את כל המחשבות הטמאות, ההרהורים, המרדנות, אפילו על טיפשותה היא ויתרה. ריפוי מלא כהלכתו, תענוג צרוף."
"עיניתם אותה?"
אובריאן שתק. "שאלה הבאה", הוא אמר.
"האם האח הגדול קיים?"
"בוודאי שהוא קיים."
"אני מתכוון לשאול, האם הוא קיים באותו מובן שאני קיים?"
"אתה לא קיים", אמר אובריאן.
תקפה את וינסטון תחושת חוסר האונים מחדש. באמירה 'אתה לא קיים' יש סתירה לוגית, זה אבסורד, שטות מוחלטת. מה הטעם אפילו לומר זאת? אבל אובריאן האמין בכך, בכל זאת. איך זה אפשרי? יותר מהפחד מעינויים הוא פחד להגיע למצב זה, שדברי הבל כל כך מטופשים וחסרי הגיון ייחשבו אמת בעיניו.
"אני חושב שאני קיים", הוא ניסה בכל זאת. "אני מודע למי שאני. אני יודע שנולדתי, שעברתי חוויות ועשיתי דברים. אני חש את הגוף שלי, את כל אי הנוחות והכאב. יש לי רגל, אמיתית, כאן ועכשיו. אין שום דבר אחר שיכול לתפוס את המקום שהגוף שלי תופס כרגע. אתה מכיר בקיומי בכך שאתה מדבר איתי. החבלים שקושרים אותי למיטה מעידים על קיומי. האם האח הגדול קיים במובן הזה של קיום?"
"אה, אך וינסטון ידידי, זוהי תפיסה רדודה וריקה מתוכן של קיום. אין לכך כל חשיבות. האח הגדול קיים במובן המהותי, האמיתי, וזהו העיקר."
וינסטון החליט לנסות כיוון אחר. "האם האח הגדול ימות אי פעם?"
"חלילה, כמובן שלא, הוא נצחי. כיצד הדבר ייתכן? שאלה הבאה."
"האם האחווה קיימת?"
"סוד זה, וינסטון, לא יוודע לך לעולם. גם אם תשוחרר מכאן ותאריך ימים עד מאה ועשרים, לא תזכה לדעת את התשובה."
וינסטון שכב בשקט. לא היה הרבה טעם בשיחה. הפער היה גדול מדי ונראה שלא היה שום היגיון בדבריו של אובריאן. הוא הציע לו לשאול שאלות, אך מצידו לא נתן תשובות אמיתיות. ועם זאת, הייתה שאלה שהוא היה חייב לשאול, אבל חשש לבטא אותה במילים. הוא קלט שמץ של שעשוע בפניו של אובריאן. 'הוא יודע,' חשב וינסטון פתאום, 'הוא כבר יודע מה אני רוצה לשאול'. המחשבה נתנה לו את האומץ והוא שאל בקול "מה יש בחדר מאה ואחת?"
הבעתו של אובריאן לא השתנתה, והוא ענה "אתה הרי כבר יודע מהו בחדר מאה ואחת, וינסטון."
"בתהליך התיקון שלך, וינסטון, עליך לעבור שלוש מדרגות", אמר לו אובריאן. "תחילה לימוד, לאחר מכן הבנה, ולבסוף קבלה. הגיעה העת לעבור לשלב ההבנה."
וינסטון היה קשור למיטה הגבוהה ומחובר למכונת הכאב, אך הרצועות היו משוחררות מעט, והוא יכל להזיז את ראשו. עם הזמן, מיטת העינויים הפכה למאיימת פחות. הוא למד כיצד לחמוק מהכאב אם היה זריז במחשבתו; אובריאן הפעיל את הכאב בעיקר כאשר הפגין טיפשות. היו גם פגישות שלמות ללא כל כאב.
"מספר פעמים שאלת אותי, במילים שונות", אמר אובריאן, "מדוע טורח עליך משרד האהבה כל כך הרבה. אף ביומנך כתבת על כך 'אני מבין את המנגנון, אך לא את הסיבה'. קראת את ספרו של גולדשטיין, אני מניח. האם הוא חידש לך דבר שלא ידעת קודם?"
"רק את חלקו הספקתי לקרוא. היו כמה חידושים, וגם את הדברים שכבר ידעתי, הספרון ניסח באופן ברור יותר. האם קראת אותו בעצמך?" שאל וינסטון.
"כמובן. הייתי שותף בכתיבתו. אף ספר לא נכתב על ידי אדם אחד בלבד." ענה אובריאן.
"האם מה שכתוב בו נכון?" שאל וינסטון.
"הוא נכון ברובו. תיאור המהפכה, מבנה השלטון, שיטות העבודה וכך הלאה. אולם התוכנית להפלת השלטון", הוא הרים את ידו בנפנוף, "היא בליל של שטויות. צבירת ידע סודית, הפצת נאורות מאדם לאדם, מרד של עם-הארץ - כל זאת הבל הבלים. עם-הארץ אינם רואים דבר מעבר לחייהם הקטנים. לא תמצא אף לא אחד או אחת אשר יעשו את המאמץ הקטן ביותר למען דבר מה רחוק מהם, שלא נותן להם רווח אישי או שהם חייבים לעשותו. כיצד יגיעו לארגון מרד? וינסטון, הבן, אין כל דרך להפיל את המפלגה. עליך להפנים זאת ולצאת תמיד מנקודת הנחה ששלטון המפלגה הוא נצחי." הוא התקרב לפניו של וינסטון. "נצחי." חזר ואמר בהחלטיות.
לאחר רגע של שתיקה, המשיך "עכשיו אמור לי בבקשה, לשם מה כל זה? מדוע אנו חפצים בכוח?"
וינסטון נותר דומם. הרי זו בדיוק הייתה שאלתו.
אובריאן פקד עליו "דבר". אך וינסטון עדיין נותר בשקט. תחושת עייפות הציפה אותו. הברק המטורף של ההתלהבות חזר לפניו של אובריאן. הוא ידע מה אובריאן יאמר: שהמפלגה אינה מבקשת כוח למטרותיה שלה, אלא לטובת הרוב. שהיא מבקשת כוח משום שהמוני האדם הם יצורים שבריריים ופחדנים, שאינם יכולים לשאת את החירות או להתמודד עם האמת, ויש למשול בהם ולהונות אותם באופן שיטתי על ידי אחרים, חכמים מהם. שהמפלגה היא השומרת הנצחית, כת מסורה העושה גם רע אך יותר טוב, ומקריבה את אושרה וזמנה שלה למען הכלל. הדבר הנורא, חשב וינסטון, הדבר הנורא היה שכאשר אובריאן יאמר זאת, הוא יאמין בכך. אפשר היה לראות את זה בפניו. אובריאן ידע הכל. הוא ידע כיצד העולם נראה באמת, באילו תנאים חיו המוני האדם, ובאמצעות אילו שקרים ומעשי זוועה החזיקה אותם המפלגה. הוא הבין את הכל, הכיר את הכל וזה לא שינה דבר: הכל היה מוצדק למען המטרה הסופית. 'מה יכול אדם לעשות מול מטורף שהוא נבון ממנו', חשב וינסטון. 'אדם שמקשיב לכל הטיעונים, מבין אותם, שוקל אותם, ואז מתמיד בטירופו למרות זאת'.
"אתם שולטים בנו לטובת הכלל," אמר לבסוף, בקול שקט, "אתם מאמינים שבלעדי החוקים שלכם אנשים יתנהגו כמו-"
המשפט נקטע בכאב חד שחלף בגופו.
"זה היה טיפשי, וינסטון, טיפשי!" התפרץ אובריאן. "היה עליך לדעת טוב יותר מאשר לומר שטויות כאלו." הוא הפסיק את הכאב ואז המשיך. "הקשב היטב. המפלגה רודפת אחר הכוח לשם הכוח עצמו. לא עושר, לא מותרות, לא חיים ארוכים ואף לא אושר - כי אם כוח טהור. אין לנו כל עניין בטובתם של אחרים. ענייננו היחיד הוא השליטה בהם. הדבר היה רשום על דפיו של גולדשטיין, וינסטון! ההבדל המהותי ביננו לבין שליטי העבר טמון בכך שאנו יודעים מה אנו עושים. שלטונות העבר היו פחדנים, צבועים; הם בדו מליבם מטרות נעלות כמו טובת האנשים או חברה מתוקנת, וחלקם אף האמינו בכך בעצמם. חסר היה להם דבר חשוב - האומץ להכיר במניע האמיתי שלהם. אנו, לעומתם, מתכוונים לשמור על השלטון בכל מחיר. איננו סובלים מאשליות או הסחות דעת. הכוח אינו אמצעי, הוא התכלית. האם הדבר מובן לך?"
וינסטון נדהם, כפי שקרה בעבר, מהעייפות על פניו של אובריאן. תווי פניו היו חזקים, מלאי תבונה ועוצמה מרוסנת; אך עור פניו היה זקן, מקומט, יבש. היו שקיות שחורות מתחת לעיניים שלו.
וינסטון נד בראשו. "אף לא אחד מבעלי הכוח אינו חי לנצח. לרובכם אין ילדים. לך אין, ואתה עצמך כבר אל-צעיר-מאוד. מה הטעם להחזיק בכוח לנצח?" שאל אותו וינסטון.
אובריאן הביט בו לרגע, ואז ענה ברוגע. "נכון שאינני יכול למנוע את ריקבון גופי שלי. אך מה בכך? כל כולי רק תא יחיד, בר חלוף, נר קטן באלומה גדולה. החלפת התא חיוניות להמשך חייו של הגוף השלם. הרי תסכים שתא המסרב למות ולהתחלף, נקרא בימינו תא סרטני."
הוא התהלך בחדר, יד אחת בכיסו, והמשיך.
"אנו כוהני הכוח. האלוהים הוא כוח. אדם יחיד אינו יכול להחזיק בכוח, שהרי סופו ידוע מראש. לא, הכוח חייב להיות בידיהם של קבוצת אנשים אשר חפצים בו יותר מכל. מכיר אתה את סיסמת המפלגה 'חירות היא עבדות'. באופן הפשוט, המשמעות שלה היא שאם אדם יהיה חופשי ממגבלות וחוקים הוא יהיה עבד לדחפים שלו, לרגשות שלו, לחוסר המטרה בחייו. ובכן, חשוב על כך שגם היפוך המשפט נכון: 'עבדות היא חירות'. אדם אשר ינסה להיות חופשי מחוקי המפלגה, סופו תמיד להיות מובס על ידה. אך אם ימסור עצמו למפלגה, אם יקדיש את נפשו לדבר גדול ממנו - יהיה לכל-יכול ובן אל-מוות.״
הוא הביט בוינסטון, כאילו נזכר בדבר מה. ״אך ראשית עליך להבין מהו כוח, שכן אני רואה שכרגע זוהי רק מילה עבורך. הכוח הטהור שאני מדבר עליו הוא שליטה בבני אדם. לא רק שליטה על מעשיהם ולבושם, כי אם גם על מחשבותיהם, רגשותיהם, זכרונותיהם, ואמונותיהם. שליטה בעצם הבסיס של כל החלטה שיעשו אי פעם, בנקודת המוצא של מחשבתם. ומכאן שמדובר על הכוח לשלוט בכל חוקי הטבע."
וינסטון עשה מאמץ להתרומם לישיבה, בכאב.
"איך אתה יכול לומר שהמפלגה שולטת בחוקי הטבע?" אמר וינסטון בתקיפות, "אתם לא שולטים במזג האוויר, האקלים או כוח המשיכה. מחוץ לשליטתכם יש מגיפות, את המוות-"
אובריאן הרים את ידו להשתיק אותו. "אנו שולטים בחוקי הטבע מכיוון שאנו שולטים בתודעה." הוא הצביע אל ראשו "המציאות אינה בחוץ אלא בתוך הגולגולת. תבין, וינסטון, חוקי הביולוגיה כפופים לרצון המפלגה. מבנה כדור-הארץ, בגדר המלצה בלבד. כוח המשיכה אמרת? אילו רק רצתה המפלגה, יכולתי לרחף מהריצפה כמו בועת סבון ברגע זה. עליך להיפטר מהרעיונות המיושנים האלה על חוקי טבע. כאשר יש סתירה בין חוקי הטבע לרצון המפלגה, רצון המפלגה הוא זה שקובע."
"לא, הוא לא. לא רק שאינכם קובעים את מבנה כדור-הארץ, אינכם קובעים אפילו דבר פשוט פי מאה, את גבולות הארצות שעליו. מה עם אירו-אסיה ומזרח-אסיה? הם מחוץ לשליטתכם."
"הדבר הפוך, וינסטון, הם כפופים לנו לחלוטין. אנו שולטים בגבולותיהם, בכמות האוכלוסיה שלהם, באמונות שלהם, בכל מעשיהם ושאיפותיהם. אם נרצה נוכל למחוק אותם מהקיום, כאילו שמעולם לא היו. העולם כולו יהיה אוקיאניה."
"זה לא יעבוד, העולם ללא ספק גדול יותר מאשר אוקיאניה, ואין דרך להסתיר זאת. החדר הזה הוא גרגר אבק ביחס לכדור-הארץ, וכדור-הארץ גרגר אבק ביחס לגלקסיה, ואין דרך להסתיר זאת. כדור-הארץ קיים מיליארדי שנים, הרבה לפני בני האדם, ואין דרך להסתיר זאת."
"שטויות דיברת. כדור הארץ עתיק כמו בני האדם, ולא יותר. איך יכול להיות עתיק יותר? שום דבר אינו קיים אלא דרך התודעה האנושית."
"אנו רואים בעיניים שהסלעים מלאים בעצמות של חיות נכחדות, שחיו כאן הרבה לפני האדם. אנו רואים דרך מיקרוסקופ שאותם סלעים עשויים בעצמם משרידי בעלי חיים מיקרוסקופיים, אשר חיים באוקיינוסים. חישוב מתמטי פשוט, ברמת בית ספר יסודי, מספיק כדי להבין שדרושים מיליוני שנים על מנת ליצור את אותו סלע. זה לא דבר שאפשר להתכחש אליו. גם אם תבטלו את כל הספרים שבהם זה כתוב, נער חכם אחד עם מיקרוסקופ יוכל להבין זאת מחדש."
"האם ראית פעם את העצמות האלה בעצמך, וינסטון? האם הסתכלת מבעד למיקרוסקופ בעצמך? האם שקלת את גודל הסלע במו ידיך? ברור לי שלא עשית זאת, צפיתי בך שנים, וינסטון. ידוע לכל שלפני האדם לא היה דבר. הביולוגים, הארכאולוגים, והגאולוגים של המאה התשע-עשרה בדו את כל זאת מליבם. ברגע שנער חכם יחקור זאת מחדש ויגיע לאותם המסקנות, נדאג להשמיץ אותו, לתקן את דרכו, או להכריז עליו כבוגד. אם זה יקרה שוב ושוב, נוכל תמיד לבטל את הגישה לכלים מדעיים ולידע מתמטי."
"אפילו אז, מה לגבי הכוכבים? אין שום דרך להסתיר אותם או להתעלם מהם. הם רחוקים מיליוני שנות אור, הם מחוץ להישג ידנו לנצח."
"הכוכבים? נקודות אור במרחק קילומטרים ספורים, נועדו אך ורק להנאתנו, להאיר את לילותינו. המפלגה יכלה לכבות אותם במילה, אילו רק רצתה. כדור הארץ הוא מרכז היקום, השמש והכוכבים סובבים סביבו. מי שאומר אחרת, הוא בוגד. ייתכן שאינך מעודכן, אך כבר לפני מספר שנים הסרנו את המתמטיקה הדרושה לחישובים אלה מתכנית הלימודים."
וינסטון נד בראשו בתסכול.
אובריאן הביט בו בחיוך קל. "אל דאגה וינסטון, הידע הזה לא נאבד. עבור מחלקות מסוימות במפלגה, עבור אלה הנדרשים לכך לצורך עבודתם, כדור-הארץ אכן סובב סביב השמש, גילו מיליארדי שנים, והכוכבים רחוקים מיליוני שנות אור. אך מה בכך, וינסטון? חכמינו מסוגלים להחזיק במספר מערכות עולם בהתאם לצורך. גיל העולם יתאים את עצמו לפי ההקשר. האם שכחת את נפלאות הכפל-מחשבה?"
וינסטון חזר לשכב והפיל את ראשו על המיטה. לכל מה שאמר, הייתה לאובריאן תשובה מהירה ועוצמתית שלא ניתן להתנגד לה. זה היכה בו כמו אלה, בכל פעם. ובכל זאת הוא ידע, ידע, שהוא צודק. שיש עולם אובייקטיבי, חוקי הטבע אינם משתנים לפי רצון המפלגה, ושהעולם אינו כפוף לאח הגדול. הוא חיפש דרך לסתור את דבריו של אובריאן, להוכיח לו שכל מה שאמר הוא אמונה טיפשית, תינוקית. האם היו כשלים בדבריו של אובריאן, בכל מה שאמר? אם כן, מתי, ומהם?
"כפי שכבר אמרתי, וינסטון", המשיך אובריאן, "אינך מבין בפילוסופיה או מטא-פיסיקה, וחבל. הדבר שאני מדבר עליו נקרא סוליפסיזם. סוליפסיזם קולקטיבי, ליתר הדיוק. אותם הוגי הדעות אשר פיתחו את המונח - ברדלי, דקארט ואחרים - השתמשו בו ככלי להטלת ספק. בניגוד אליהם, אנו משתמשים בסוליפסיזם ככלי להסרת הספק! זהו הכלי העיקרי אשר באמצעותו אנו שולטים במציאות."
וינסטון לא ידע מהו סוליפסיזם, ונשאר שקט.
אובריאן התהלך בחדר, ואז חזר לנושא הכוח. "אך כל זאת סטייה מן העיקר, שכן עליך עוד לרדת לשורש הבנתו של הכוח הטהור. אמור לי, וינסטון, אם ראובן עושה את רצונו של שמעון, כיצד נדע בוודאות כי כוחו של שמעון הוא שפועל על ראובן?"
וינסטון בלע את רוקו, וסידר את מחשבותיו. לאחר שהתעמק בכך ענה "לדוגמה, אם אנו בטוחים שראובן לא היה עושה את אותו הדבר על דעת עצמו, במידה ושמעון לא היה מורה לו לעשות זאת. אם הדבר מעיק או מציק לראובן באיזה אופן, זה יאפשר לדעת זאת."
"בדיוק. בכך שגורמים לו לעשות דברים הגורמים לו סבל, נדע שהכוח אמיתי. ציות אינו מספיק, אלא אם הוא סובל. כיצד תוכל להיות בטוח שהוא מציית לרצונך ולא לרצונו שלו? כוח טמון בהסבת אי-נעימות, תסכול והשפלה. האמצעי הוא קריעת תודעות אנושיות לגזרים ואז להרכיב מחדש לפי בחירתנו. האם אתה מתחיל לראות איזה עולם אנו יוצרים? שלטונות העבר הלכו סחור סחור, ניסו לקדם אוטופיות טיפשיות, הבטיחו חיי תאוות ונהנתנות מושלמים וחסרי דאגות או התעצלו והבטיחו חיי נצח בגן עדן לאחר הקבר. אנו בונים עולם של אכזריות והתרפסות, סגידה וגאווה, סגידה וחשדנות. קידמה בעולמנו תהיה קידמה לעבר יותר שליטה ורמיסה, יותר מגבלות, יותר קשיים מלאכותיים על חיי האדם. קודמנו שיקרו שדרכם מבוססת על עקרונות של אהבה, צדק, טבע או מוסר עליון. שלנו על אובדן העצמי ושנאת השונה. בעולמנו הרגשות המובילים יהיו תסכול, פחד, שנאה, זעם, והשפלה עצמית - ואנו נכנה אותם בשם אהבה. כבר שמנו את הקשר עם המפלגה מעל הקשר בין הורה לילדיו, בין אדם לחברו, ובין בני זוג. איש אינו מעז עוד לבטוח באשתו, בילדו או בחברו. הם יאהבו וידאגו זה לזה - אך ורק כל עוד השני אינו מפר את עקרונות המפלגה. — אנו עובדים גם על שיטות להפחית את ההנאה ממין, כדי שלא יהיה מתחרה בסגידה לאח הגדול. מתוך כל האמנות, הציור, השירה, נרשה רק את אלה המהללים את המפלגה והאח-הגדול. לא תהיה סקרנות או חשיבה עצמאית, ולא תהיה תכלית לתהליך החיים כשלעצמו - אלא רק למטרת העל של קיום המפלגה. ההנאה היא ריגוש הניצחון, העליונות שלנו על פני אחרים, התחושה של רמיסת אויב חסר אונים."
הוא עצר והסתכל על וינסטון, ממתין. וינסטון עצם את עיניו והשאיר את ראשו על המיטה. הוא לא יכול היה לומר דבר, או אפילו להסתכל לכיוונו של אובריאן.
"זכור שתמיד יהיה לנו את הכופר שמבקש את חסדינו״, המשיך אובריאן, ״מרוסק, שבור, ובסופו של דבר מתחרט, נרפא, זוחל לרגלינו מרצונו החופשי. זהו העולם שאנו מכינים, וינסטון. עולם של ניצחון אחר ניצחון, תהילה אחר תהילה. ואתה עצמך וינסטון, בסופו של דבר תעשה יותר מלהבין אותו. אתה תקבל אותו, תקדם אותו בברכה, תהפוך לחלק ממנו."
וינסטון התאושש מספיק כדי לדבר. "אתם לא יכולים!" אמר בשקט.
"למה אתה מתכוון באמירה זו, וינסטון?"
"לא תוכלו ליצור עולם כזה. כל מה שתיארת, זה חלום. זה בלתי אפשרי."
"מדוע?"
"אי אפשר לייסד קהילה שלמה על פחד, שנאה וגאווה. היא לעולם לא תשרוד."
"למה לא?"
"לא תהיה לה חיוניות, לא יהיה טעם לחיים. היא תהיה שברירית. כל חשיפה לעקרון אמיתי, או אפילו לחוקי הטבע, כל רעיון קטן מבחוץ יוביל אנשים לאבד אמון ולנסות לעזוב. לאנשים יהיה קשה מדי והם יבינו שאין סיבה אמיתית לקשיים מלבד גחמותיהם של מנהיגי המפלגה. יבינו שאין לסיפורי המפלגה אחיזה במציאות."
"אתה סבור שאנחנו לא יכולים למנוע מאנשים להיחשף לרעיונות מבחוץ? אתה סבור שאנשים לא יאמינו לדברים הסותרים את המציאות? אתה סבור שתיעוב השונה אינו מהווה דבק חזק דיו לקהילה מאושרת? או שאם נעשה את החיים קשים כל כך, ללא סיבה, הם יעזבו? ההיפך, וינסטון. ככל שיהיו להם יותר סיפורים שקריים, כך אמונם יגדל. ככל שיהיו להם יותר קשיים, כך נאמנותם תגדל. אפילו אם נעשה את החיים כל כך קשים עד שהחיים ייגמרו בגיל שלושים, אין בכך דבר. מות היחיד אינו מוות, סבל היחיד אינו סבל. המפלגה היא בת אלמוות."
מילותיו של אובריאן המשיכו להכות בוינסטון, והוא לא ידע מה לומר. בנוסף, הוא חשש שאם יתעקש, אובריאן יפעיל שוב את מכונת הכאב. ובכל זאת - לא יכול היה לשתוק. בחולשה, ללא טיעונים, ללא דבר שיתמוך בו מלבד האימה ממה שתיאר אובריאן, הוא המשיך לדבר, בשקט.
"אני לא יודע – לא אכפת לי איך. איכשהו תיכשלו. משהו יביס אתכם. החיים ימצאו דרך להביס אתכם."
"אנו שולטים בחיים, וינסטון, אנחנו שם מהלידה ועד המוות. אתה מדמיין שיש דבר שנקרא רוח האדם, שיתקומם נגד מה שאנו עושים ויפנה נגדנו, כיוון שאנחנו נוגדים את הטבע האנושי ואת טבע העולם. אבל אנו אלה הקובעים מהו הטבע האנושי. אנו קובעים מהו טבע העולם. בני אדם ניתנים לעיצוב עד אינסוף. יאמינו בכל דבר שנאמר להם, ויעשו כל דבר שנאמר להם. או, אם אולי התכוונת שוב לרעיון הילדותי שדווקא עם-הארץ יתקוממו ויפילו אותנו - הוצא זאת מדעתך. הם חסרי אונים, כמו חיות. רק חברי המפלגה נחשבים. האחרים לא רלוונטיים."
"לא אכפת לי. בסוף הם ינצחו אתכם. במוקדם או במאוחר הם יראו אתכם כפי שאתם, ואז יקרעו אתכם לגזרים."
"האם אתה רואה הוכחה כלשהי לכך שזה קורה? או סיבה כלשהי שזה יקרה?"
"לא, אני לא רואה ולא צריך לראות כי אני מאמין בזה. אני בוחר להאמין בזה. טבעה של האמונה שהיא לא מצריכה הוכחה או סיבה, נכון? הכוח של אמונה היא שניתן להניח שמשהו נכון, או יהיה נכון, גם כאשר כל העדויות מצביעות על ההיפך. אז אם מטרת האמונה היא לשקר לעצמי כדי לשמור על שפיות, בניגוד למה שאני רואה, אז אני מאמין שתיכשלו. אני בוחר להאמין שקיים משהו ביקום, בחוקי הטבע, שעליו לא תצליחו להתגבר. אתם תעשו טעות במקום כלשהו, ובסוף תיפלו."
"האם אתה מאמין באלוהים, וינסטון?"
"לא."
"אז מהו, העיקרון הזה שיביס אותנו?"
"אני לא יודע. אולי רוח האדם שדיברת עליה."
"כמו הרוח שלך, וינסטון? האם אתה מחשיב את עצמך לאדם?"
"כן."
"אם אתה אדם, וינסטון, אתה האדם האחרון. המין שלך נכחד. האם אתה מבין שאתה לבד? אתה מחוץ להיסטוריה, אתה לא קיים."
"זה בסדר" ענה וינסטון ועצם את עיניו שוב. כיוון השיחה הזה כבר מזמן הגיע למיצוי.
נימתו של אובריאן השתנתה והוא אמר בחריפות "אתה מחשיב את עצמך נעלה עלינו מבחינה מוסרית, כי אנחנו מספרים שקרים לאנשים או מתנהגים באכזריות?"
"כן, אני מחשיב את עצמי נעלה מוסרית עליכם."
הוא שמע את אובריאן מתרחק לרגע. ואז שמע מספר קולות אחרים מדברים. הוא זיהה את קולו שלו, קולה של יוליה, וקולו של אובריאן. זו הייתה הקלטה של השיחה שהם ניהלו בדירתו, בלילה שבו, כביכול, הצטרפו ל'אחווה'. הוא שמע את עצמו מבטיח להתאבד, לרצוח, לעשות מעשי טרור שיגרמו למותם של אנשים, לרמות, לזייף, להפיץ סמים ומחלות. הוא שמע את עצמו מסכים לשפוך חומצה על פניו של ילד. ואז אובראין עצר את ההקלטה.
"קום מהמיטה", אמר.
הכבלים השתחררו. וינסטון הוריד את עצמו לריצפה, לאט, ונעמד בחוסר יציבות.
"אתה האדם האחרון", אמר אובריאן. "אתה שומר רוח האדם. תראה את עצמך כפי שאתה. פשוט את בגדיך."
וינסטון התיר את החוט שהחזיק את סרבל האסירים שלו. מתחת לסרבל גופו היה עטוף בתחבושות וסמרטוטים מלוכלכים וצהבהבים. הוא החליט להסיר גם אותם, להרגיש משוחרר, ולו לרגע. לאחר מכן אובריאן הוביל אותו למראה בצד השני של החדר. כשהתקרבו למראה, זעקה לא רצונית פרצה ממנו.
אובריאן המשיך להוביל אותו. אלה היו שלוש מראות מסודרות בפינה, כך שוינסטון יכל לראות את עצמו גם מהצד.
הוא נעצר כי פחד. יצור כפוף, אפרורי, שברירי, רזה כמו שלד, התקרב אליו. מראהו היה מפחיד. פנים עגומות, קרקפת קרחת, אף עקום ולחיים שקועות. עצמות הלחיים בולטות וחבולות, ומעליהן זוג עיניים שנראו בולטות וגדולות מדי. אלה היו פניו שלו, אך הוא כמעט לא זיהה את עצמו. פרט לידיו ולפניו, גופו היה אפור מלכלוך. מתחת ללכלוך היו צלקות אדומות של פצעים. הפצע הכרוני על קרסולו היה גוש מודלק עם קשקשי עור מתקלפים. הוא כמעט שכח מהפצע, כל כך התרגל לחיות בכאב. הוא היה רזה באופן מפחיד. מהצד, כלוב הצלעות היה בולט, הרגליים הצטמקו עד שהברכיים היו עבות מהירכיים. הוא ראה עכשיו למה אובריאן הוביל אותו כך שיוכל לראות את עצמו גם מהצד. עמוד השדרה היה עקום ובולט נורא. הכתפיים הדקות שלו היו עקומות גם, ויצרו שקע בחזה. הצוואר הצנום נראה כאילו הוא לא מחזיק את משקל הגולגולת. כמו גופו של חולה אנוש בן תשעים.
"אמרת לי קודם שאני מזדקן", אמר אובריאן, "מה דעתך על גופך שלך?" הוא אחז בכתפו של וינסטון. "הבט במצב של הגוף שלך!" אמר. "בכל הלכלוך והזוהמה המטונפת שעליך. תראה את הכתמים השחורים בין אצבעות רגליך. הבט בדבר המחריד הזה על הרגל שלך. האם אתה יודע כמה שאתה מסריח? כנראה הפסקת להבחין בכך. תראה כמה אתה רזה, אני יכול להפגיש את האגודל והאצבע שלי סביב הזרוע שלך. אני יכול לשבור את הצוואר שלך כמו גזר. אפילו השיער שלך נושר!" הוא משך בראשו של וינסטון והוציא קווצת שיער. וינסטון אפילו לא הוציא צליל, כל כך היה רגיל לכאב. "פתח את פיך. כמה שיניים נותרו לך? חצי ממה שהיו לך לפני שהגעת? הנה עוד אחת עומדת לנשור!" אובריאן לחץ על אחת משיניו של וינסטון עם אצבעו. עווית כאב חלפה בלסתו של וינסטון.
הוא התרחק ממנו. "אתה נרקב", אמר; "אתה מתפרק. מה אתה? שק של זוהמה. פח אשפה. תביט טוב טוב במראה. אתה רואה את הדבר הזה שמולך? זהו האדם האחרון. אם אתה מחשיב עצמך לאנושי - זוהי האנושות. עכשיו לבש שוב את בגדיך."
וינסטון הלך באיטיות חזרה לערימת הסמרטוטים. הוא החל להתלבש בתנועות איטיות ונוקשות. עד עכשיו לא נראה שהבחין עד כמה רזה וחלש היה. הוא הבין שהיה כלוא שם זמן רב בהרבה ממה שדמיין. לא חודשים, אלא שנים. תוך כדי שכרך סביבו את הסמרטוטים והתחבושות, תחושת רחמים על גופו ההרוס הציפה אותו. לפני שידע מה הוא עושה, התמוטט על ברכיו, עדיין עירום, ופרץ בבכי. הוא היה מודע לכיעורו, לריקבון שלו, צרור עצמות בתחתונים מטונפים יושב ובוכה באור הלבן והצורב; הוא התייפח ולא יכול היה לעצור.
אחרי כמה דקות, אובריאן הניח יד על כתפו, כמעט בחיבה. "זה לא יימשך לנצח", אמר. "אתה יכול לצאת מזה מתי שתבחר. הכל תלוי בך."
"אתה עשית את זה!" יבב וינסטון. "אתה הבאת אותי למצב… למצב הזה"
"לא, וינסטון, אתה הבאת את זה על עצמך. קיבלת את זה על עצמך מהרגע שיצאת נגד המפלגה. הכל היה כלול במעשה הראשון ההוא. לא קרה שום דבר, שלא צפית מראש שיקרה. הבסנו אותך, וינסטון. שברנו אותך. ראית איך גופך נראה. מוחך נמצא באותו המצב. אני לא חושב שנשארה בך הרבה גאווה. בעטו בך, הצליפו בך, העליבו אותך, צרחת מכאב, התגלגלת על הריצפה בדם ובקיא של עצמך. התחננת לרחמים, בגדת בכולם ובכל דבר אפשרי."
וינסטון הפסיק לבכות, אף שהדמעות עדיין זלגו מעיניו. הוא נשא את עיניו אל אובריאן.
"לא.. לא בגדתי ביוליה" אמר וינסטון בנוקשות.
אובריאן הביט בו, במחשבה. "לא", אמר, "לא; זה נכון לחלוטין. לא בגדת ביוליה."
הכבוד המוזר כלפי אובריאן, שנראה שום דבר לא היה יכול להרוס, הציף שוב את ליבו של וינסטון. 'כמה נבון הוא' חשב. כמה נבון! אובריאן מעולם לא נכשל בהבנת מה שנאמר לו. כל אדם אחר על פני האדמה היה עונה מיד שהוא כן בגד ביוליה. מה היה שלא אמר עליה, תחת עינויים? הוא סיפר להם כל מה שידע עליה, הרגליה, עברה; הוא הודה בפרטים השוליים ביותר על כל מה שקרה בפגישותיהם, כל מה שאמר לה והיא לו, ארוחותיהם מהשוק השחור, הסקס, המזימות המעורפלות נגד המפלגה; אפילו מה אהבה ולא אהבה לאכול, ומה אהבה ולא אהבה במין. ובכל זאת, במובן שבו התכוון למילה, הוא לא בגד בה. הוא לא הפסיק לאהוב אותה; רגשותיו כלפיה נותרו כשהיו. אובריאן הבין למה התכוון ללא צורך בהסברים.
"אמור לי, בבקשה, מתי כבר ירו בי?"
"זה עלול לקחת זמן רב", אמר אובריאן. "אתה מקרה קשה. אבל אל תאבד תקווה. כולם נרפאים במוקדם או במאוחר. בסופו של דבר נירה בך."
מצבו הגופני השתפר. הוא התחזק והשמין מיום ליום, אם אפשר היה בכלל לדבר בימים במקום שבו אין חושך.
האור הלבן והזמזום המונוטוני היו זהים, אך התאים שבהם שהה היו מעט נוחים יותר מהקודמים. היו לו כרית ומזרן על דרגש העץ, ושרפרף לשבת עליו. הם רחצו אותו ואיפשרו לו להתקלח בקערת פח. אפילו סיפקו לו מים חמים. הם נתנו לו תחתונים חדשים וסרבל נקי. הם חבשו את הפצע הכרוני שלו ושמו עליו משחה מרגיעה. באחד הימים הוא התעורר בתאו עם שיניים חדשות, תותבות.
גם כשהיה ער, הוא היה באדישות מוחלטת. רוב הזמן, בין ארוחה לארוחה היה שוכב כמעט ללא תנועה, לפעמים ישן, לפעמים מתעורר להזיות מעורפלות ולא טרח לפקוח את עיניו. הוא התרגל מזמן לישון עם אור חזק על פניו. נראה שזה גרם לחלומותיו להיות ברורים ועזים יותר. הוא חלם המון לאורך כל התקופה הזו, ותמיד היו אלה חלומות שמחים. הוא היה באחו הנעים, או ישב בבתים מפוארים ומוארים בשמש, עם אמו, עם יוליה, עם אובריאן כפי שנראה בעיניו לפני המאסר - לא עושה דבר, רק יושב בשמש, הכל שליו. המחשבות שהיו לו כשהיה ער עסקו בעיקר בחלומותיו. הוא לא השתעמם כלל; לא היה לו רצון בשום שיחה או הסחת דעת. עצם היותו לבד, ללא מכות או חקירות, עם מספיק אוכל וניקיון - דיינו.
האוכל הגיע במרווחים קבועים למדי, כך שהוא יכל לעקוב אחר הזמן. בהנחה שהוא קיבל שלוש ארוחות ביממה - במהלך 11 הימים הראשונים הוא קיבל מעין דייסה. לאחר מכן, באופן הדרגתי, אוכל מוצק יותר ויותר. עברו 42 ימים מאז שהתחילו להאכיל אותו באופן קבוע, כשהוא מצא בתאו לוח עם דף ועיפרון שקשור אליו. בתחילה לא עשה בו שימוש, חשש שמדובר בטריק שרק יגרום לו סבל. נראה גם שאיבד את היכולת למאמץ אינטלקטואלי, כעת כשהפסיק הכאב, הפסיקו החקירות והשיחות עם אובריאן.
בהדרגה החל לבלות פחות זמן בשינה, אך עדיין לא חש דחף לקום מהמיטה. כל מה שעניין אותו היה לשכב בשקט ולהרגיש את הכוח חוזר אל גופו. הוא היה ממשש את עצמו פה ושם, מנסה לוודא שזו אינה אשליה ששריריו חוזרים ועורו נמתח. הוא קבע מעל לכל ספק שהוא משמין; ירכיו היו עכשיו עבות מברכיו וכתפיו התיישרו. כשעברו 88 ימים מאז שהתחילו להאכיל אותו הוא החל להתאמן בקביעות. הוא נדהם לגלות אילו דברים הוא לא יכול היה לעשות. לא סקווט יחיד, לא שכיבת שמיכה, ואפילו לא להרים את השרפרף הקטן בידיים ישרות. אך הוא המשיך להתאמן ככל יכולתו.
ביום ה-120 הוא יכול היה ללכת לאורך תאו וחזרה 450 פעמים. לעמוד על רגל אחת למשך זמן רב. להרים את השרפרף בידיים ישרות למשך 9 שניות. להרים את עצמו ל 6 שכיבות שמיכה ברצף. הוא החל להתגאות בגופו. עם זאת, בכל פעם שנגע בראשו או פניו נזכר בפעם האחרונה שראה את עצמו, במראות של חדר החקירות של אובריאן; ביצור השבור, המפלצתי; בפנים המצולקות וההרוסות שהביטו בו בחזרה עם פה חסר שיניים.
גם מוחו התבהר, ומחשבותיו התחדדו. הוא הבין מה הם רוצים ממנו, הבין מדוע השאירו לו דף ועיפרון. הוא התיישב על השרפרף, גבו אל הקיר והלוח על ברכיו, וניגש למלאכת חינוכו מחדש.
הוא נכנע להם; על כך לא היה ויכוח. בדיעבד, חשב שהוא היה מוכן להיכנע כבר מזמן. כנראה מהרגע הראשון שנכנס למשרד האהבה. או בעצם, כבר מהרגע המקפיא בחנותו של מר שרינגטון, כשהוא ויוליה עמדו חסרי אונים בזמן שהקול המתכתי מאחורי התמונה נתן להם פקודות. הוא הבין במלוא הוויתו עד כמה חלוש היה הניסיון שלו להתייצב נגד כוחה העצום של המפלגה. הוא הבין שמשטרת המחשבות סימנה אותו כבר לפני שנים. הם צפו בו תחת זכוכית מגדלת, בוחנים ומודדים כל מעשה פיזי שעשה וכל מילה שאמר בקול רם. לא הייתה שרשרת מחשבות שלו שלא יכלו להסיק. כנראה שגם קראו את יומנו ואז החזירו את גרגר החול למקומו. הם השמיעו לו הקלטות והראו לו סרטונים שלו במקומות שבהם היה בטוח שאין שום טלסקרין באופק, בעיקר בפגישות שלו עם יוליה. כן, במבט לאחור, מעולם לא היה לו סיכוי להילחם נגד המפלגה.
חוץ מזה, המפלגה צדקה. כך זה חייב להיות. במשך כל הזמן הזה, המפלגה צדקה. הרי איך ייתכן שהוויה אלמותית תעשה טעות? על פי אילו מידות ניתן לבדוק את המוסר של תודעה יודעת-כל? כיצד ייתכן דבר בעולם שלא על פי קביעתה של ישות כל-יכולה, כמו המפלגה? איך-!
שפיות היא רק סטטיסטיקה. העניין פה היה ללמוד לחשוב כפי שהם חושבים. לא, כפי שאמורים לחשוב.
העיפרון הרגיש עבה ומגושם באצבעותיו. הוא החל לכתוב את מה שעלה בראשו. הוא כתב באותיות מגושמות:
חירות היא עבדות.
שתיים ועוד שתיים יכולים להיות חמש.
חלה מעין עצירה. מוחו, כאילו נרתע ממשהו, נראה בלתי מסוגל להתרכז. הוא ידע שהוא יודע מה בא אחר כך, אך לרגע לא יכול היה להיזכר. כשנזכר, זה היה רק על ידי חשיבה מודעת על מה שזה חייב להיות; זה לא בא מעצמו. הוא כתב:
האלוהים הוא כוח טהור.
הכל יכול היה להיות נכון. מה שמכונה חוקי הטבע היה שטות. מבנה הסלעים עליהם כולנו דורכים היה שטות. הוא נזכר בדברי אובריאן "אילו רק רצתה המפלגה, יכולתי לרחף מהריצפה הזו כמו בועת סבון". וינסטון פירק את המשפט. "אם תרצה המפלגה - תחליט שאובריאן ריחף באוויר. אובריאן יחשוב שהוא ריחף, אני אחשוב שהוא ריחף, והעובדים שהיו בחדר יחשבו שהוא ריחף. גם אם לא נחשוב כך בעצמנו, המפלגה נצחית. היא תמתין שאני אובריאן ושאר העובדים בחדר ימותו, ושנים רבות אחרי מותנו הם יחליטו בדיעבד שאובריאן ריחף. המפלגה תרשום בספרי ההיסטוריה שעשרת אלפים אנשים היו עדים לכך וראו אותו מרחף, ולכן אין ספק שהדבר באמת קרה. כיצד יכולים עשרת אלפים איש לטעות במה שראו מול עיניהם?" פתאום, כמו משהו שפורץ פתאום לפני המים, מחשבה פרצה למוחו: "אבל-!"
"אבל זה לא באמת קרה! אנחנו רק מדמיינים את זה, זו סתם הזיה משותפת!" הוא הדחיק את המחשבה מיד. הכשל הלוגי היה ברור - זה נבע מתוך הנחה שבמקום כלשהו, מחוץ לעצמך, היה עולם "אמיתי" שבו קרו דברים "אמיתיים" שניתן להוכיח. אבל איך יכול היה להיות עולם כזה? איזה ידע יש לנו על משהו, במיוחד משהו שכבר עבר? כל המאורעות הם בתודעה, בזיכרון, בדברי ימי המפלגה. וכל מה שכולם הסכימו עליו שקרה, זו המציאות באמת.
לא היה לו קשה לסלק את המחשבה, אך הוא הבין שזה מראש לא היה צריך לעלות בדעתו. הוא צריך לפתח נקודה עיוורת, פער במחשבותיו, בכל פעם שכפירה כזו עולה. זה תהליך שצריך להיות אוטומטי. זה מה שנקרא טוהר-מחשבה.
הוא קיבל את הכל. העבר ניתן לשינוי. העבר מעולם לא שונה. אוקיאניה תמיד הייתה במלחמה עם מזרח-אסיה. ג'ונס, ארונסון ורתרפורד היו אשמים בכל הפשעים שהואשמו בהם. הם לא היו באותו היום בבית הקפה, או שהוא טעה בתאריך, או שכל האירוע היה רק בדמיונו והוא בעצמו לא היה שם. הוא הבין שהוא כותב דברים סותרים, אך אלו היו רק הסחות דעת שיש להתעלם מהם, הונאה עצמית. כמה קל! רק להיכנע, וכל השאר בא בעקבותיו. זה היה כמו לשחות במשך שנים נגד זרם שסחף אותך לאחור לא משנה כמה התאמצת, ואז פתאום להחליט להסתובב וללכת עם הזרם ואז הכל נע מעצמו בחן. בין אם שחה עם או נגד הזרם, ממילא הגיע לאותו המקום. מלבד הגישה שלו שום דבר לא השתנה במציאות והדבר שנועד לקרות - קרה בכל מקרה. כשהסתכל על זה כך, הוא לא ידע מדוע מרד אי פעם. הכל היה קל יותר עם הזרם, מלבד-!
הוא התחיל להתאמן בטוהר-מחשבה. הוא הציג לעצמו טענות מאתגרות:
"המפלגה אומרת שכדור-הארץ בן עשרת אלפים שנים"
"המפלגה אומרת שהכוכבים בשמיים, לא בחלל, והם משמעותיים פחות מהאנושות"
הוא אימן את עצמו להיות עיוור, לשכוח את הטיעונים הפשוטים שסתרו את טענות המפלגה. זה לא היה קל. זה דרש אתלטיקה מחשבתית לא פשוטה, מתמטיקה שגויה, תהליך לוגי בלתי הגיוני. זה דרש את היכולת ברגע אחד לעשות שימוש בהיגיון וברגע הבא להתעלם מקיומו לחלוטין. בורות הייתה נחוצה באותה המידה כמו תבונה, וקשה לתירגול באותה מידה.
בורות היא חוזקה.
כל אותו זמן, בחלק אחר של מוחו, הוא תהה מתי יהרגו אותו כבר. "זה תלוי בך", אמר אובריאן; אבל הוא ידע שאין שום מעשה פיסי שבאמצעותו יוכל לקרב זאת. זה יכול היה להיות בעוד שעה או עשר שנים. הם יכלו להחזיק אותו בבידוד; הם יכלו לשלוח אותו למחנה עבודה; הם יכלו לשחרר אותו לזמן מה, כפי שעשו לפעמים. היה אפשרי לחלוטין שלפני שיירו בו, יבצעו מחדש את כל דרמת המעצר והחקירה שוב. הדבר הוודאי היחיד היה שאין שום ודאות, המוות לא יגיע ברגע צפוי.
הוא נשכב על הגב, עצם את עיניו, ודמיין שהוא הולך במסדרון הלבן. דמיין ששומר גדול מימדים הולך מאחוריו, מכוון אקדח, ועומד לירות בו כדור בעורף, ממש בעוד רגע קט. הכל היה חלק ושקט, לא היו עוד ספקות, לא עוד ויכוחים, לא עוד כאב, לא עוד פחד. גופו היה בריא וחזק. הוא הלך בקלות, בשמחה, בתחושה של הליכה באור שמש. ואז הוא כבר לא היה במסדרונות הלבנים של משרד האהבה אלא בחוץ, בשביל רחב ומואר תחת השמש ולצד שדה רחב אופקים. הוא יכול היה להרגיש את הדשא הנעים תחת רגליו היחפות, ואת החום הנעים, העדין על פניו. בקצה השדה היו עצי צפצפה, נעים קלות, ונחל נשמע מרחוק. הייתה גדר והנוכחות שלה הורגשה, היא מתקרבת ו-
הוא התעורר פתאום, כשהוא זועק את שמה: "יוליה! יוליה! אהבה שלי! יוליה!"
הייתה לו הזיה סוחפת של נוכחותה. נדמה היה שהיא לא רק איתו, אלא בתוך תוכו. באותו רגע אהב אותה באופן נואש מאי פעם, יותר מאשר שהיו יחד ויחסית חופשיים. הוא הניח שהיא במקום כלשהו, עדיין בחיים, וחשב שהיא זקוקה לעזרתו.
לאט ההכרה שלו התבהרה, הוא הבין מה עשה, והזדקף בהלם של אימה. זיעה קרה כיסתה את כל גופו. 'מה עשית?' חשב לעצמו. 'אמרת את זה בקול! כמה שנים הוספת לעצמך עכשיו, ברגע קטן של חולשה? מה עשית? למה?'
הוא ידע שבתוך זמן קצר הוא ישמע צעדי מגפיים מתקרבים. הם לא יתנו להתפרצות כזו לעבור ללא עונש. עכשיו הם ידעו, אם לא ידעו קודם, שהוא מפר את ההסכם שעשה איתם. הוא ציית למפלגה, גם במוחו, אבל עדיין שנא את המפלגה. לפני המאסר הוא הסתיר את מחשבות הכפירה שלו תחת חזות של קונפורמיות. בחודש האחרון, לימד עצמו להסתיר את רגשות הכפירה שלו, תחת מחשבות קונפורמיסטיות. הוא נכנע בתודעתו, אך קיווה לשמור על ליבו ללא פגע. הכל נחשף באותה צעקה טיפשית. אובריאן יבין את הכל.
הוא יצטרך להתחיל הכל מחדש. זה יכול לקחת חודשים ארוכים נוספים, אולי שנים. הוא העביר יד על פניו, על ידיו, רגליו, כל חלק וחלק שבו, מנסה לשמר את התחושה, יודע שהוא עלול לאבד את גופו פעם נוספת. על פניו היו עדיין חריצים עמוקים בלחיים, עצמות הלחיים הרגישו חדות, האף מעט עקום. לא היה קל לשמור על ארשת פנים קפואה כשאינך יודע איך פניך נראות. גם כך שליטה בתווי הפנים בלבד לא הספיקה. הוא הבין שאם ברצונו לשמור סוד, עליו להסתיר אותו גם מעצמו. עליו לדעת כל הזמן שהוא שם, אך עד שיהיה בו צורך, אסור לו להופיע בתודעה בשום צורה. מעתה ואילך הוא לא רק יצטרך לחשוב נכון; הוא יצטרך להרגיש נכון, לחלום נכון. וכל אותו זמן הוא יצטרך לשמור את שנאתו נעולה בתוכו כמו כדור חומר שנפרד ממנו, כמו גידול.
יום אחד הם יחליטו לירות בו. אי אפשר היה לדעת מתי זה יקרה, אבל כמה שניות לפני כן אפשר יהיה לנחש. זה הזמן שהוא יוכל להתהפך. ללא שום רמז חיצוני - שנאת המפלגה תמלא אותו כמו להבה, הוא חשיבות הכפירה יעטפו אותו, ואז בום! יגיע הכדור, והוא ימות כשהוא חופשי ושפוי. הם יסיימו את חייו לפני שיוכלו להכריז עליו בעלות מחדש. רק אז, הכפירה תישאר ללא עונש, מחוץ להישג ידם, לנצח. למות בזמן שהוא שונא אותם, זו הייתה תקוותו היחידה לחירות.
הוא עצם את עיניו. הצעד הבא היה קשה יותר מלכונן משמעת מחשבתית. זו היה עניין של להשפיל את עצמו, להטיל מום בעצמו. הוא היה צריך לצלול לתוך הזוהמה המזוהמת ביותר. מה היה הדבר הנורא והמבחיל מכל? הוא חשב על האח הגדול. בגלל שראה אותן כל הזמן בגדול, תמיד חשב עליו בתור פנים גדולות ברוחב מטר. השפם השחור המרשים, העיניים שעקבו אחריך, צפו לתוך תודעתו. מה היו רגשותיו האמיתיים כלפי האח הגדול?
נשמעו צעדים במסדרון. דלת הפלדה נפתחה בטריקה. אובריאן נכנס לתא, ומאחוריו היה קצין ושני שומרים במדים שחורים.
"קום", אמר אובריאן. "בוא לכאן."
וינסטון נעמד מולו. אובריאן אחז בכתפיו של וינסטון בין ידיו החזקות והביט בו מקרוב.
"חשבת לרמות אותי", אמר. "זה היה טיפשי. עמוד ישר. הבט לי בפנים."
יונסטון ציית. אובריאן המשיך, בנימה עדינה יותר: "אתה משתפר. בתודעה שלך כמעט ואין פגם. הגיע הזמן להשתפר גם מבחינה רגשית. אמור לי, וינסטון - וזכור, בלי שקרים; אתה יודע שאני מסוגל לזהות שקר - אמור לי, מהם רגשותיך האמיתיים כלפי האח הגדול?"
וינסטון לקח נשימה. "אני שונא אותו."
"אתה שונא אותו. טוב. אם כן, הגיע הזמן שתעשה את הצעד האחרון. עליך לאהוב את האח הגדול. לא מספיק לציית לו; עליך גם לאהוב אותו."
הוא פנה אל השומרים ואמר, "חדר מאה ואחת"
כשחזר להכרה, הוא היה בחדר גדול יותר מרוב התאים שבהם שהה. מה שתפס את עיניו היה שולחן גבוה במרכז החדר, מכוסה בבד ירוק. הוא ניסה לזוז, וגילה שהוא כבול לכסא. הוא לא יכל להזיז שום איבר - ידיו, רגליו, החזה והראש היו מהודקים בחוזקה לכסא. אדם בחלוק לבן ניגש אליו וגלגל אותו - הכסא היה על גלגלים, הסתבר - ומיקם אותו כך שיהיה קרוב לראש השולחן.
אחרי כמה רגעים דלת נפתחה בשדה הראיה של וינסטון, ואובריאן נכנס, מלווה בשומר שהחזיק קופסה גדולה, מכוסה גם היא בבד ירוק.
"שאלת אותי פעם מהו חדר מאה ואחת." אמר אובריאן. "השבתי לך שהדבר כבר ידוע לך. חדר מאה ואחת הוא הדבר הנורא מכל."
השומר הניח את הקופסה המכוסה על השולחן.
"הדבר הנורא מכל משתנה מאדם לאדם. לאחד קבורה בחיים, לאחר שריפה באש, או אלף ייסורים אחרים. אין די בכאב, אדם עלול לסבול כאב גם עד מוות. אך לכל אדם יש דבר מסוים אשר נפשו לא תוכל לסבול, דבר אשר לא ניתן להעלות על הדעת. אין זה עניין של אומץ לב או פחד. אדם הנופל מגובה ינסה לתפוס דברים בידיו, ואין זו פחדנות. אדם שנחנק, ימלא את ריאותיו באוויר ברגע שיוכל, גם כאשר האוויר רעיל, ואין בכך אומץ. אותו אדם יעשה זאת בעל כורחו." אמר אובריאן.
אובריאן התקרב אל השולחן והסיר את כיסוי הבד, חושף כלוב תיל מלבני. הכלוב היה מחולק לשלוש תאים. שתי ידיות בלטו ממנו, מחוברות לדלתות בתוך הכלוב. התא האחרון היה פתוח ובצורה כמו של מסיכת סיף, כך שפנים המסיכה היה כלפי וינסטון. הכלוב היה מחולק לשני תאים, ושתי ידיות בלטו ממנו. יצור כלשהו היה כלוא בתא הראשון. בעצם, שני יצורים. רעד, פחד מדבר שלא היה בטוח מהו, עבר בוינסטון.
"האם זכור לך אותו רגע של חלחלה, אשר אחז בך באחד הימים בחדר מעל חנות העתיקות? הבאנו לך את הדבר אשר נפשך לא תוכל לעמוד בפניו. במקרה שלך הדבר הנורא מכל הוא חולדות." אמר אובריאן בקור.
וינסטון הרגיש זיעה על גופו, ולא יכל לעשות דבר. הוא הבין את משמעות התא האחרון דמוי המסכה. אובריאן סימן לשומר שהרים את הכלוב וקירב אותו אל פניו של וינסטון.
"לא, לא לא לא לא לא, אל לא די אל תעשה את זה אתה לא יכול בלי זה די" צעק וינסטון, והמשיך לצעוק בקול סדוק.
וינסטון יכול היה לשמוע את הדם פועם באוזניו. הוא הרגיש שהוא שם ולא שם, ראשו מרחף, הוא לבד במדבר שטוף שמש, וכל הצלילים הגיעו אליו ממרחק עצום. ובכל זאת, הכלוב עם החולדות היה מאוד קרוב. שתי חולדות ענקיות עמדו מולו, עם פרווה פרועה בצבע חום, שיניים קדמיות גדולות ועיניים שחורות ריקות. הכלוב היה במרחק של - לא, לא היה שום מרחק, הכלוב היה ממש עליו! הוא הרגיש משהו ממשקל הכלוב, את המתכתיות שלו, בזמן שרצועות הודקו לראשו.
וינסטון ניסה לקרוע את עצמו מהכיסא, אך זה היה חסר סיכוי - כל גופו היה קשור כך שהוא לא יכל לזוז אפילו מילימטר.
"אובריאן! אובריאן! אובריאן!" אמר וינסטון, מתאמץ לשלוט בקולו. "אתה יודע שאתה לא צריך. רק תגיד לי מה אתה רוצה שאעשה? תנחה אותי! תעזור לי! אני מפחד! תעזור לי! מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"אתה תעשה את מה שנדרש ממך." ענה לו אובריאן.
אובריאן סימן למישהו, ואדם בחלוק לבן נכנס לשדה הראיה של וינסטון וטפטף כמה טיפות מבקבוק קטן לתוך התא. תוך כמה שניות החולדות התחילו להשתולל בפראות ולצווח בתוך הכלוב. וינסטון הרגיש כל תנועה שלהם על ראשו דרך סורגי הכלוב. הוא שמע גם צלילי יבבה מוזרים, גם הם הגיעו ממרחק, ואז הבין שהם נובעים ממנו עצמו.
"מה זה? מה נדרש ממני? רק תגיד לי ואני אעשה! איך אני יכול לעשות את זה אם אני לא יודע מה זה?" צרח וינסטון.
"החולדה, כידוע לך", אמר אובריאן, "היא מכרסם וטורף בעל שיניים חזקות-מאוד-עוד. ודאי שמעת על המקרים ברובעים העלובים של לונדון. על כך שאם לא תעז להותיר את התינוק שלה לבדו, שכן החולדות יתקפו אותו, יקרעו את בשרו מעל עצמותיו. הן חכמות, יודעות מתי האדם חסר אונים, ויתקפו גם אנשים חולים וגוססים."
אובריאן סימן שוב, והשומר הרים אחת מידיות הכלוב. נשמעה נקישה והחולדות מיד זינקו לעבר פניו של וינסטון. הם נתקלו בדלת נוספת, קרובה מאוד לפניו, כרסמו ודחפו ידיהם דרך הסוגרים. וינסטון חש את הכלוב רועד ומשתולל ביחד עם הקפיצות האלימות של החולדות. החולדות ידעו מה עומד לבוא, ריחרחו באוויר, החזיקו בדלת הכלוב בידיים ורודות עם ציפורניים חדות, הסתכלו ישירות בעיניו. הם נראו ענקיות. וינסטון יכול היה לראות את השפם ואת השיניים הצהובות. אחזה בו בהלה שחורה, והוא נעשה עיוור, חסר אונים, חסר דעת. מעיו כמו הפכו למים, והוא חש את פלג גופו התחתון נרטב.
"הרמנו את הידית הראשונה", אמר אובריאן. "ראית את מבנה המתקן הזה. ברגע שנרים את הידית השניה, לא יהיה דבר שיפריד בינך לבין החולדות. החיות המורעבות הללו יזנקו ויסתערו על פניך. אולי הם יתקפו את העיניים. אולי יחפרו דרך הלחיים ויטרפו את הלשון."
החולדות נלחמו זו בזו, השתוללו קפצו וצווחו. וינסטון הרגיש את רעידות הכלוב עם כל תנועה שלהם. הריח שלהם היכה בנחיריו - זה היה ריח מבחיל של ביוב, גופות בעלי חיים ופרווה רטובה. הוא ניסה לעצור את הפאניקה, מוחו היה מעורפל והוא נאבק כדי לחשוב, 'לחשוב, יש מוצא, מה המוצא, להבין מה רוצים ממני, אני חייב להבין, חייב להבין'. הוא כמעט איבד את הכרתו, הכל השחיר, ואז חשב ששמע עוד קליק, לא ידע אם של דלת נפתחת או רצועה על ראשו שנסגרת. הוא התעשת ויצא מהאפלה כשהוא אוחז ברעיון. הייתה רק דרך אחת ויחידה להציל את עצמו. הוא חייב להציב אדם אחר, את גופו של אדם אחר, בינו לבין החולדות.
הוא הרגיש את ידיו של השומר עוזבות, נראה שהוא סיים לסגור את המסכה על ראשו. חוט ברזל בולט פצע את מצחו. הוא הבין פתאום שבכל העולם יש רק אדם אחד שהוא יוכל לשים בינו לבין החולדות, רק גוף אחד שהוא יכול להקריב כדי להציל את עצמו.
הוא צעק בטירוף, שוב ושוב: "תעשו את זה ליוליה! תעשו את זה ליוליה! לא לי! יוליה! לא אכפת לי מה תעשו לה! תעשו את זה ליוליה!"
הוא נפל לאחור, למעמקים, הרחק מהחולדות. הוא עדיין היה רתום לכיסא, אך נפל דרך הריצפה, דרך קירות הבניין, דרך האדמה, דרך האוקיינוסים, דרך האטמוספירה, לחלל החיצון, אל תוך הריק העצום שבין הכוכבים - הרחק, הרחק, הרחק מהחולדות. הוא היה במרחק שנת אור, אך אובריאן עדיין עמד לצידו. הוא עדיין חש את המגע הקר של התיל שפוצע את מצחו, ואת הזיעה מציקה בעיניו. מבעד לאפלה שעטפה אותו הוא שמע נקישות מתכת נוספות, וידע שהכלוב הוסר ממנו.
עבודתו החדשה במשרד האמת כללה בעיקר אישרור של תיקונים קטנים ובלתי חשובים. לאחר מכן הוא השתתף בוועדת משנה שעסקה בשאלה אם ראוי לשים פסיק לפני העצם האחרון ברשימת עצמים במשפט, או לא. באותו יום הם התכנסו אך לאחר כמה דקות התפזרו, מודים בכנות שאין באמת מידע חדש לדון בו בעניין הזה. בשעה ארבע עשרה הוא סיים את עבודתו, עבר בדירתו להחליף בגדים ולהתארגן, ואז יצא אל קפה עץ הערמון כמו שעשה כמעט בכל יום.
קפה עץ הערמון היה כמעט ריק. קרן שמש נכנסה דרך החלון והאירה באור נעים את השולחנות המאובקים. השעה הייתה חמש עשרה, השעה הריקה של אחר הצהריים. מוסיקת רקע חביבה בקעה מהטלסקרינים.
וינסטון ישב בפינתו הקבועה, בוהה בכוס ריקה. מדי פעם הביט מעלה אל הפנים העצומות שהביטו בו מהקיר שממול. "האח הגדול צופה בך", נכתב מתחת. בלי שהיה צריך לבקש, מלצרית ניגשה ומילאה את כוסו בג'ין הבית, ואז טפטפה כמה טיפות מהבקבוק השני, בניחוח הציפורן.
וינסטון האזין לטלסקרין. כרגע בקעה ממנו רק מוסיקה, אך בכל רגע יכול להתחיל מבזק מיוחד ממשרד השלום. החדשות מהחזית באפריקה היו מדאיגות ביותר. האויב התחמש מעבר לגבול הדרומי ונראה ערוך לפעולה. מבזק הצהריים לא ציין אזור מוגדר, אך סביר היה שאזור נהר הקונגו כבר היה שדה קרב. הסכנה לא הייתה רק אובדן מרכז אפריקה; לראשונה במלחמה כולה, האויב איים על שטחה של אוקיאניה עצמה.
רגש עז, לא בדיוק פחד אלא מעין התרגשות, עלה בו ואז דעך שוב. הוא הפסיק לחשוב על המלחמה. בימים אלה לא יכול היה למקד את מחשבתו בנושא אחד ליותר מכמה רגעים. הוא הרים את כוסו ורוקן אותה בלגימה אחת. כרגיל, זה גרם לו להתכווץ ואף לחוש בחילה קלה. המשקה היה נורא. הציפורן והסכרין לא יכלו להסוות את הריח השמנוני; הגרוע מכל היה כשסירחון חולף מבחוץ התערבב עם ריח הג'ין, והשילוב הזכיר לו ריח אחר, את ריחם של ה-
הוא השמין מאז ששוחרר, וחזר לעצמו של פעם. למעשה, יותר ממה שהיה פעם. פניו התעבו, עצמות לחייו ואפו קיבלו גוון אדמדם, אפילו הקרקפת הקירחת שלו הייתה ורודה. מלצר אחר, מבלי שנתבקש, הניח לוח דמקה אל שולחנו ומילא את כוסו הריקה מחדש. לא היה צורך בדיבורים, הם כבר הכירו את הרגליו היטב. השולחן הפינתי שלו היה שמור לו בכל עת, והיה מרווח ריק מסביבו; איש לא רצה להיראות יושב קרוב מדי אליו. לוח הדמקה חיכה לו והוא מדי פעם שיחק מול עצמו. למרות שהוא שיחק את שני הצדדים הוא תמיד הזדהה עם הלבן וקיווה לנצחונו. כך ראוי, לא?
המוסיקה מהטלסקרין פסקה ועל המסך הופיעה אישה מכובדת בחליפה שהקריאה הודעה קצרה ממשרד השפע. וינסטון הקשיב בריכוז רב. משרד השפע החליט להוסיף ויטמין חשוב ללחם, דבר שייכנס באופן הדרגתי לכל המחוזות ויוסיף בריאות לחיים החדשים והמאושרים של תושבי אוקיאניה. חיוך עלה על פניו של וינסטון. בסוף ההודעה היא הוסיפה בנימה חמורה: "בשעה חמש עשרה ושלושים תצא הודעה חשובה ממשרד השלום. חדשות בעלות חשיבות עליונה. אל תחמיצו. חמש-עשרה ושלושים!" בזאת הסתיים המבזק ומוסיקת הרקע חזרה להתנגן.
ליבו של וינסטון הלם בחוזקה. זה בטח היה על החזית באפריקה! תחושת בטן אמרה לו שמדובר בחדשות רעות. הוא דמיין את חיילי האויב פולשים, בוזזים, רוצחים. 'אולי אפשר לאגף אותם ולהשמיד את כולם? פצצת אטום אחת והם גמורים' הוא שיחק באצבעותיו מבלי משים באבני הדמקה שעל השולחן, תוך שהוא מדמיין אסטרטגיות מלחמה בראשו. 'זה חייב להיות מפתיע, מהיר והחלטי, בלי טיפת רחמים. לא מגיע רחמים לאף לא אחד מהמפלצות האלה'.
משהו השתנה בתוך עצמו. הוא החזיר את אבן המשחק למקומה, ומחשבותיו נדדו שוב. כמעט שלא במודע, הוא שרטט באצבעו על השולחן: 2 + 2
הוא נזכר בה. "הם לא יכולים להיכנס לתוכך", היא אמרה לו פעם. אלא, שהם כן יכלו להיכנס לתוכך. אובריאן דיבר אמת כשאמר שכולם נרפאים בסוף. היו דברים שעשה, אמר וחשב, שהוא לא יכול היה להתאושש מהם לעולם. הוא ידע שמשהו מת בתוכו, השתנה לתמיד, והוא לא זכר בדיוק מה.
הוא נזכר בפעם האחרונה שראה אותה. הוא אפילו דיבר איתה. לא הייתה בכך שום סכנה, משטרת המחשבות כבר לא התעניינה בהם יותר. זה היה בפארק מול ביתו, ביום קריר בחודש אדר, כשהאדמה הייתה קשה ולחה. הוא ראה אותה הולכת, והבחין מיד שהיא השתנתה. הוא קם והלך לכיוונה, היא שמה לב אליו ונעצרה, חיכתה לו. היא לא אמרה דבר, וגם הוא לא. הם עמדו זה מול זה.
רוח קרירה נשבה, כאילו שברה את הקסם, והוא כרך את זרועו סביב מותניה.
עמוד מצלמות גבוה הוקם במרכז הפארק, וכנראה שהיו גם מיקרופונים נסתרים. זה כבר לא שינה כלום. היא לא הגיבה כלל לחיבוקו וגם לא ניסתה להשתחרר ממנו. משהו היה שונה בפניה, והייתה צלקת על מצחה. מותניה התעבו, והרגישו קשים למגע.
הם הביטו קצת זה בזה. הוא לא ניסה לנשק אותה. אחרי כדקה היא הובילה אותם והם הלכו כמה צעדים על פני הדשא. תוך כדי הליכה היא הביטה בו לרגע, וזה היה מבט קר. הם הגיעו לספסל עץ והתיישבו, מביטים קדימה לכיוון הפארק.
"בגדתי בך", היא אמרה, בפשטות.
"בגדתי בך", הוא אמר, בפשטות.
היא הסתובבה והביטה בעיניו, עדיין במבט הקרח. "הם מאיימים עליך במשהו שאי אפשר לסבול, אפילו לא לחשוב עליו. ואז אתה אומר, 'אל תעשו את זה לי, תעשו את זה למישהו אחר'. אפשר לנסות להעמיד פנים אחר כך שזה היה רק טריק, שאמרת את זה כדי שיפסיקו, ולא באמת התכוונת. אבל זה לא נכון. בזמן שזה קורה - אתה כן מתכוון לזה. אתה יודע שאין דרך אחרת להציל את עצמך. אתה רוצה שזה יקרה לשני, ולא אכפת לך שהוא יסבול. כל מה שאכפת לך זה מעצמך."
"כן", הוא אמר והנהן.
"אחרי זה, אתה כבר לא יכול להרגיש אותו הדבר כלפי האדם השני, כי בגדת בו."
"כן, אתה לא מרגיש אותו הדבר" הוא אמר וחזר להביט קדימה, אל הפארק.
נראה שלא היה מה להוסיף. דקה או שתיים לאחר מכן היא אמרה משהו על רכבת ואז קמה.
"אנחנו צריכים להיפגש שוב" הוא אמר ברגע שהיא נעמדה.
"כן, אנחנו צריכים" היא ענתה, והתחילה ללכת.
הוא התחיל ללכת אחריה לכיוון תחנת הרכבת, אך באמצע הדרך זה היה נראה פתאום חסר טעם. מילא אותו רצון להתרחק ממנה, לעזוב את הכל ולחזור לקפה עץ הערמון - לשבת ולצפות בטלסקרין, ללא מחשבה, עם לוח הדמקה והג'ין הבלתי נגמר. הוא חשב על השולחן הפינתי שלו, שמעולם לא נראה מושך כל כך כמו באותו הרגע. מעל הכל היה שם חמים, בפינה שלו, והקרירות שהוא חש באותו רגע הייתה בלתי נסבלת. הוא נעמד במקום, ופשוט התבונן בה מתרחקת. היא לא הסתובבה. אז, הוא הרשה לעצמו להיפרד ממנה.
השעה הייתה חמש עשרה עשרים ואחת, תשע דקות לפני ההודעה החשובה. הוא חזר בראשו על דבריה. 'בזמן שזה קורה אתה כן מתכוון לזה'. זה נכון, הוא באמת התכוון לזה. הוא לא רק אמר את זה, הוא רצה את זה. הוא רצה שהיא ולא הוא תסבול את ה-
הוא הקשיב למוסיקת הרקע, והמתין לשעה חמש עשרה ושלושים.
ואז המוסיקה מהטלסקרינים פסקה. החלה מנגינה איטית של כלי נשיפה, וקול נשי עמוק החל לשיר:
"הילדה הכי יפה בגן,
היא נתנה את כל כולה לגן
הם אבדו, ואני עדיין כאן,
במקום הכי יפה בגן.
כשהיא מחייכת גם אני מחייכת,
וכשהיא עצובה, זה כמו חטא-מחשבה,
כי איך אפשר להיות עצובה,
כשאת הפרח של המפלגה"
הוא לא זז. עיניו נעשו לחות, לחיו נרטב.
בסוף השיר, הטלסקרין השתתק. וינסטון הרים את ראשו - הגיע שעת המבזק! לא, רק התחיל שיר חדש. הוא הביט אל הפנים החזקות, הגדולות בפוסטר שעל הקיר ושתה עוד כוס ג'ין בלגימה. הוא ניסה להתחיל משחק דמקה חדש, אבל לא הצליח להתרכז, כי-
ללא הזמנה, זיכרון צף במוחו. הוא ראה חדר מואר נרות עם מיטה גדולה, ואת עצמו, ילד קטן אולי בן תשע, יושב על הריצפה, מנענע קופסת קוביות וצוחק בהתרגשות. אמו ישבה מולו וצחקה גם היא.
זה בטח היה כחודש לפני שנעלמה. זה היה רגע נעים, של פיוס. הוא זכר את הרגע היטב, ביום גשום וסוער. השעמום בבית הסגור התחיל להציק לו, ואז אמו אמרה "עכשיו תהיה ילד טוב, ואני אקנה לך צעצוע"; ואז היא יצאה בגשם, וחזרה אחרי שעה עם קופסת קרטון מלא בקוביות. הוא עדיין זכר את ריח הקרטון הלח. הם התיישבו על הריצפה לשחק. עד מהרה התלהב וצעק מצחוק. הם שיחקו שמונה משחקים, וכל אחד ניצח ארבעה. אחותו הקטנה, צעירה מדי מכדי להבין את המשחק, ישבה צוחקת כי האחרים צחקו. במשך אחר צהריים שלם הם היו כולם מאושרים יחד.
הוא הדחיק את התמונה ממוחו. זה לא הזמן להרהר בדברים כאלה.
תרועת חצוצרה פילחה את האוויר. עכשיו זה כבר חייב להיות המבזק! זה תמיד סימן ניצחון כשתרועת חצוצרה מקדימה את החדשות. ריגוש עבר בבית הקפה, אנרגיה שעטפה את כל היושבים.
מגיש חדשות דיווח בקול נרגש מהטלסקרין, ואז טבע בשירי עידוד שנשמעו ברחבי בית הקפה. החדשות התפשטו במהירות. הוא שמע מספיק כדי להבין את הגאונות של האח-הגדול: צי ימי עצום המתין בחשאי לרגע הפלישה, ואז - היכה בצבא האויב מאחור בעוצמה. על המסך הופיע תרשים עם מפת אפריקה, חץ שחור סימן את התקדמות צבא האויב, ואז חץ לבן חצה אותו מאחור. הוא הצליח לקלוט רק קטעי משפטים מבעד להמולה "תמרון אסטרטגי אדיר – תיאום מושלם – תבוסה מוחלטת – מאות אלפי שבויים – שליטה על כל אפריקה – ניצחון – הניצחון הגדול בהיסטוריה האנושית – ניצחון, ניצחון, ניצחון!"
מתחת לשולחן רגליו של וינסטון קיפצו בחוסר מנוחה. במוחו הוא היה עם ההמונים ברחובות, מריע בכל גרונו. הוא הביט שוב בדיוקנו של האח הגדול. הענק שפסע על פני העולם! סלע איתן שלעומתו כל צבא בעולם מחוויר! הרבה השתנה בו מאז אותם ימים במשרד האהבה, אבל השינוי הסופי, ההכרחי, המרפא, מעולם לא קרה עד לרגע זה.
הקול מהטלסקרין המשיך, אך ההמולה התחילה לשקוט. המלצרים חזרו לעבודתם. מישהו מילא את כוסו שוב. וינסטון, ישב בחלום מאושר ולא הזדקק לג'ין. הכל נסלח, נשמתו לבנה כשלג. הוא הביט מעלה אל הפנים העצומות. ארבעים שנה נדרשו לו כדי ללמוד איזה חיוך הסתתר תחת השפם הכהה. איזה בזבוז של חיים, מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן להבין את מה שהיה מולו כל הזמן. דמעות שוב זלגו על לחייו, משום מה. אבל הכל היה בסדר, הכל היה בסדר, המאבק הסתיים. הוא נחל את הניצחון המוחלט. הוא אהב את האח הגדול.
הסוף
כחלק מהתהליך קראתי על מאחורי הקלעים של הספר. אורוול רצה לכתוב דיסטופיה, ואז נתקל בספר רוסי בשם "we" של יבגני זמיאטין - סופר שברח מרוסיה הקומוניסטית, וכתב את הספר כאזהרה לשאר העולם. הספר נאסר לפרסום ברוסיה הקומוניסטית וראה אור רק בתרגום אנגלי. אורוול נפגש עמו והתרשם מאוד. זמיאטין היה משכיל, עתיר כשרונות ובעל חשיבה חריפה ועצמאית. ספרו היה גם ההשראה ל "Brave New World" ועוד.
חשוב להבין שהעולם של 1984 אינו באמת מדע בדיוני, אלא מבוסס על סיפורים אמיתיים מתוך מדינות טוטליטריות כמו רוסיה וסין הקומוניסטיות. רוב הפרקטיקות שתוארו בספר קרו/קורים במציאות - סגידה ואידאליזציה של המנהיג והתייחסות אליו כאלוהים, המפלגה כערך עליון, הלשנות, משטרה חשאית ואנשים שנעלמים בשושו ובלי משפט, עינויים, הודאות כפויות, השליטה בעיתונות ואפילו העניין של שיכתוב ההיסטוריה.
חלק מהדברים נפוצים לצערי אפילו בישראל 2025 - שנאת זרים, פוריטניות, והכי גרוע - לשים את הפוליטיקה מעל הקשר המשפחתי, הזוגי והחברי. מנהיג או עקרון ששם את עצמו מעל הקשרים העמוקים ביותר של האנשים, לא יכול להיות דבר טוב. אני מקווה שהספר יהיה אזהרה לתושבי ישראל מפני המעשים האלה - שחברים לא ינתקו קשר בגלל ויכוח פוליטי, שהורים לא ינדו את ילדיהם בגלל שהם שינו את אמונתם, שבני זוג לא יתרחקו בגלל שאחד מהם השתתף בהפגנה כזו או אחרת. עלינו לשים לב כאשר המנהיגים שלנו ממלאים את ליבנו בשנאת זרים, שנאת חינם, נקמה, ופחד. וכמובן כאשר הם משקרים לנו, מעוותים ומכחישים היסטוריה מתועדת. עלינו לשים לב כשגאווה או פחד מכבים את האהבה ושיקול הדעת שלנו, או כאשר אנחנו מתכחשים למציאות בשם אמונות או עקרונות. מעל הכל, אני מקווה להפיץ אכפתיות, גם לקרובים לנו, וגם לרחוקים מאיתנו.
בשנות השמונים כבר היו רשתות מחשבים, מצלמות, רחפנים, ואפילו AI. הם היו יקרים, איטיים, לא מפותחים, ולא כלכליים. הרשתי לעצמי לדמיין שבעולם של אורוול לממשלות העולם היה מספיק רצון כסף ומשאבים כדי לפתח את הטכנולוגיות האלה לרמה כמעט של ימינו. אם כל יום משכתבים את ההיסטוריה, עדיף שהכל יהיה דיגיטלי. במקום עיתון עדיף שהמידע יוצג לאנשים על גבי טאבלט (קיר-מסוף בשיחדש). עם זאת, את הלד הכחול (שהומצא על ידי שוג'י נקמורה) יהיה מאד קשה להמציא בעולם כזה - ולכן אין להם סמארטפון, נורות לד או מסכים דקים. אורוול לא יכל לדמיין את הטכנולוגיות האלה, אבל הוא בהחלט התקרב לשם - עם מסוקי הריגול, רשת הטלסקרין והמכונות לכתיבת ספרים ושירים.
שירים: לתרגם שיר זה חתיכת אתגר, ואני מקווה שהצלחתי לעמוד בו. כמה מהשירים מבוססים על שירי ילדים בריטיים. לדוגמה השיר העצוב 'תחת עץ הערמון' זה שיר ילדים שמח 'אני אשב איתך ואת איתי' שאורוול שינה ל'אני אמכור אותך ואת אותי'; בעצם זה משהו כמו 'יונתן הקטן שכח לסגור הדלת; משטרת המחשבות לקחה אותו ישר לכלא'.
וינסטון מדמה את גולדשטיין לכבש, את אחותו לקוף, אחרים לחיפושית, וכו. מה זה אומר? כבש זה יצור חמוד בטירוף! וחיפושית? יש רבע מיליון חיפושיות… בפרק 1.1 המפלגה עושה אנימציה של גולדשטיין הופך לכבש, כלומר זה לא רק חלק מעולם הדמיון של וינסטון, בעולם שלהם - זה דבר. לא יודע לגבי בריטים, אבל בעברית זה לא עבד אז הסרתי את זה.
תום פרסון במקור מתואר בתור אדם מסריח פיזית. זה טריק ספרותי זול ועתיק שנועד לגרום לקורא להיגעל מהדמות. אבל זה טריק מאוס והסרתי אותו. תום לא אדם רע, הוא אדם שטוף מוח, פשוט וחביב לחבריו. אני סומך על הקוראים שלי להבין את המורכבות של הדמות שלו - של אדם טוב שעושה מעשים רעים.
סיגריות: לעשן נחשב פינוק בשנות הארבעים, בלי ממש צד שלילי. בימינו זה מקושר גם לפינוק אבל גם למרדנות, שעמום, התמכרות או גמילה, ועוד דברים שאורוול לא התכוון לקשר אליהם. הטבק לא מעביר היום את הדברים שהעביר במקור ולכן הסרתי אותו.
עוד שינויים: מקרים לא-סבירים שיניתי שיהיו אמינים, תוך שמירה על המסר המקורי. אנטי-מין המרתי לצניעות. הענקתי שם חדש לדמויות ללא שם או עם שם מוזר (רייצ'ל, פרדי, טל ששון ועוד). חלק מהמחשבות המרתי לדיבורים או כתיבה ביומן. הסרתי סוגריים. העמקתי את הדמות של יוליה, והוספתי קצת רגש לוינסטון. הסרתי מונחים של newspeak שלא היו בשימוש, כמו miniluv. ביטויים לונדוניים הומרו לביטויים מקבילים בעברית.
בפרק 1.2 וינסטון מספר לנו על כמה מעקרונות אינגסוק. בהשראת הספרון של גולדשטיין הוספתי עוד עקרונות לרשימה וגם הוספתי הסבר קצר על כל אחד מהם - כי אני מאמין שרוב הקוראים ידלגו על הספרון.
במקור: Newspeak, doublethink, the mutability of the past
כאן: שיחדש, כפל-מחשבה, קבלת-החוכמה, תיקון-וחידוש, עליונות-המפלגה, אהבת-חינם.
בפרק 1.4 וינסטון בעבודה. ניסיונותיו לשכתב כתבה לא עלו יפה. הוא עצר, ואז החליט שהדבר המתאים ביותר יהיה לכתוב, מאפס, כתבה חדשה לחלוטין. הנסיונות שלי לתרגם את הכתבה לא עלו יפה. עצרתי, ואז החלטתי שהדבר המתאים ביותר יהיה לכתוב, מאפס, כתבה חדשה לחלוטין.
בפרק 1.5 סם חופר על שיחדש, והקטע שוכתב כדי להתאים לעברית. סם מספר שעבודתו כרגע לבחור מילים למחוק מהשפה, ובמקביל אני בחרתי מילים למחוק מהדוגמאות שלו. מאחר וסם הוא בלשן, הנחתי שהוא מדבר ברהיטות בשפה גבוהה ומשלב שיחדש. זה עוד יותר מוגדש כשמגיע תום פרסון עם השפה האל-גבוהה שלו.
פרק 1.6 במקור מספר על הנסיון של וינסטון עם זונה. ברחבי הספר וינסטון מתואר כאדם מוסרי וטוב ככל יכולתו, בהתחשב. וינסטון הולך לזונה למרות שהוא יודע שזה רע, אבל הוא היה חייב לעשות את זה בגלל המפלגה, כי המפלגה הפכה את אשתו לפריג'ידית. המפגש עם הזונה מתואר כחוויה מגעילה. הפרק נועד להעביר את התסכול המיני של וינסטון עם אשתו, שנגרם על ידי המפלגה. כשתרגמתי את הקטע כמות שהוא זה יצא בעייתי ומסורבל - קודם כל אורוול הציג את הזונה כשקופה, שזה מסר בעייתי. גם המסר "לא הייתה לי ברירה, הייתי חרמן" לא מתאים בימינו. אני די בטוח שאם היה חי היום, אורוול היה כותב את הפרק הזה באופן מאוד שונה. אחרי שנאבקתי בפרק לא מעט, בסופו של דבר ויתרתי לגמרי על הזונה, והתמקדתי בפוריטניות והבושה - רק אז הפרק זרם.
בפרק 1.7 בעיבוד שלי וינסטון מספר שראה בריונים גובים פרוטקשן מבעל חנות. במקור זה לא היה והוא רק הזכיר שיש פשע בלי להסביר. מה שהוא מספר זה משהו שאני ראיתי, בתור נער, באחד הרחובות המסחריים בפתח תקווה. זה הרגיש מתאים.
זה השיר שגרם לרתפורד לבכות:
Under the spreading chestnut tree;
I sold you and you sold me; There lie they, and here lie we;
Under the spreading chestnut tree.
השיר מבוסס על שיר ילדים בריטי חמוד ואופטימי:
There we sit both you and me; Oh how happy we can be.
בהתחלה תרגמתי את השיר כך:
בְּצֵל עֵץ הָעַרְמוֹן הָרָם,
מָסַרְתִּי אוֹתָךְ, וּמָסַרְתְּ אוֹתִי גַּם; הֵם אֲבוּדִים שָׁם, וַאֲנַחְנוּ עוֹד כָּאן,
בְּצֵל עֵץ הָעַרְמוֹן הָרָם.
שזה לא רע, אבל זה גם לא קשור לכלום. רציתי שהחוויה של הקורא הישראלי תהיה דומה ככל האפשר לחוויה שאליה התכוון אורוול, ולכן חיפשתי שיר ילדים ישראלי שאפשר לעוות.
בפרק 1.8 במקור וינסטון חווה נפילת טיל כמה מטרים לידו, וכמה דקות אחר כך ממשיך בחייו כאילו כלום. אורוול לא נחשף מעולם לנפילת טיל, זה בטוח. לקורא הישראלי הקטע המקורי ייראה מגוחך, לכן שיניתי אותו. זה מילא. אלא שגם עשיתי משהו בניגוד למסר הכללי של אורוול - הוספתי עזרה הדדית של אנשי עם-הארץ. על פי אורוול, תחת המפלגה לאף אדם לא אכפת מאף אדם אחר. אלא שעל סמך החיים בישראל תחת מלחמה מתמדת, ועל סמך ההיסטוריה של מדינות טוטאליטריות - אנשים תמיד עוזרים זה לזה במקרי אסון.
במקור הפרק מסתיים בציטוט שלוש סיסמאות המפלגה. ואצלי רק 'חירות היא עבדות'. אין לי הסבר לזה, זה הרגיש הולם.
בפרק 2.1 הוספתי ציטוט שלא היה במקור - "כשאתה עומד מול שתי אפשרויות בלבד - נסה לחפש אפשרויות נוספות. הם כמעט תמיד יהיו שם." זה משהו שלמדתי מאבא שלי. בדיעבד גיליתי שהסופר סטיבן קובי כתב על כך ספר. זה משפט שעזר לי אינספור פעמים בחיים, אז הכנסתי אותו בתקווה שיעזור גם לך.
בפרק 2.2 הוספתי סצנת סקס שלא הייתה במקור. סוף סוף הם רחוקים משומרי הצניעות והמצלמות, ויכולים לממש את אהבתם האסורה, ואז הסופר הוא זה שמצנזר לנו? תן קצת להנות, אורוול!
במקור יוליה נראתה במערומיה בדיוק כמו בחלום של וינסטון. לא רק שיניתי את זה, הפכתי את זה - היה לי חשוב להדגיש את הפער בין פנטזיה למציאות, ואת היופי שבזה.
במקור לא ברור איך זה שהיא הייתה עם הרבה גברים אבל עדיין לא נתפסה - מה, כל המאהבים שלה התאבדו או הצליחו להיזהר? הפתרון שמצאתי לכך הוא שהיא נותנת להם שם בדוי. זה לא מושלם, אבל זה משהו. זה גם נחמד שהיא נתנה לעצמה שם, זה לא רק מרדנות, זה סימבול לחיים הכפולים שלה.
בפרק 2.4 במקור יוליה שמה איפור בתור הפתעה לוינסטון. על סמך שאר הספר, וינסטון מתעב שפתונים ואיפור, ולכן זה מוזר שהוא יתלהב מזה. איפור נראה זול ומכוער בעיני חברי המפלגה, שרגילים כל חייהם לראות רק את עם-הארץ הנחותים משתמשים בזה. באותם ימים שעבדתי על הפרק הזה מישהי מהעבודה הגיעה למשרד בשמלה ירוקה צמודה, והיא פתאום נראתה נשית ומושכת כפליים. זה מה שנתן לי את ההשראה להחליף את האיפור בשמלה.
בפרק 2.5 סם נעלם. במקור זה נרמז בקושי שוינסטון מתבאס על זה, ואני החלטתי פשוט לכתוב את זה. זה שיש לו רגשות נסתרים שהוא לא יכול לבטא, זה חלק מהותי בסיפור כולו.
השיר של שבוע השנאה נקרא במקור "שיר השנאה" וזה שם טיפשי… "שפוך חמתך" זה שם הרבה יותר מגניב!
בפרק 2.6 ואילך הוספתי מילות שיחדש לז'רגון של אובריאן, כי זה מתאים לו. מוזר שבמקור הוא בקושי השתמש בהם.
בפרק 2.7 וינסטון נזכר ביום האחרון שראה את אמו ואחותו. לא במקרה הזיכרון המודחק חזר כשהוא עם יוליה - הנוכחות שלה נתנה לו את הביטחון, את האפשרות להתמודד עם הזיכרון הקשה הזה. במקור היו קאטים בשיחה שלהם, השלמתי אותם על סמך רמזים שנכתבו במקומות אחרים. את מחשבותיו של וינסטון על עם-הארץ המרתי לכתיבה ביומן והזזתי מהאמצע לסוף.
בפרק 3.1, וינסטון נכנס לכלא. כבר ביומיים הראשונים הוא פוגש את Ampleforth, חבר מהעבודה, שבדיוק הכניס איזה מילה אסורה לאיזה שיר ולכן הגיע לכלא. כמה שעות אחרי הוא פוגש את תום פרסון, השכן שלו, שבדיוק הבת שלו הלשינה עליו לרשויות. שני אנשים קרובים אליו נתפסים במקרה באותם יומיים? זה צירוף מקרים כל כך בלתי סביר שזה פוגע בsuspension of disbelief. ייתכן שהקורא אמור לחשוב שהמפלגה כלאה אותם אך ורק כדי שיפגשו את וינסטון, אבל זה לא מחזיק מים, כי הם נפגשים רק לכמה דקות והשיחות ביניהם לא היו מעניינות מנקודת ראות המפלגה. לדעתי המסר של אורוול היה 'אף אחד לא יכול להיות בטוח מציפורני המפלגה', אבל זה במחיר של חוסר הגיון ברור שלא שווה את זה. הסרתי את המפגש עם ampleforth, ואת המפגש עם תום הזזתי לזמן לא-ידוע מאוחר יותר.
בפרקים 3.2 עד 3.4, בשיחותיו עם אובריאן בכלא, בהרבה מקרים וינסטון חושב משהו, ואז אובריאן קורא את מחשבותיו ומגיב. זה די מוזר לתקשר ככה. לדעתי המסר הוא שהמפלגה יכולה לקרוא את מחשבותיך, אבל זה במחיר של חוסר הגיון ברור כל כך שזה לא שווה את זה. החלפתי את הטלפתיה למילים בקול רם או משפטים שנכתבו ביומן.
ג'ונס, אהרונסון ורתרפורד
הם היו ממובילי המהפכה ואז סרחו, נתפסו, הואשמו בכל מיני דברים והודו בהם במשפט פומבי. הם קיבלו חנינה וקיבלו תפקיד זוטר מומצא וחסר משמעות. וינסטון ראה אותם בקפה במקרה בדיוק באותו יום שהם שמעו את השיר המבשר על מותם. וינסטון יום אחד מוצא בעבודה תמונת עיתון ישנה שבה רואים אותם באיזה אירוע. זה בעיניו מוכיח מעבר לכל ספק שהם לא היו בחו"ל באותו יום שבו הם הודו שהם מסרו מידע לאויב, ולכן זה מוכיח שכל העדות שלהם שקר. בדיעבד מסתבר שזה אובריאן שלח לו את הצילום, כנראה כי הוא שם לב שהוא התרגש לראות אותם בקפה עץ הערמון. בשביל וינסטון זה הוכחה מוצקה, זה ביג דיל, הצילום מהווה אלמנט חשוב בספר.
הבעיה שזה לא עובד כי:
לכן החלטתי להסיר את התצלום, להשליך לחור הזיכרון, לשכוח שהשלכתי, ואז לשכוח ששכחתי.
את המסרים שעברו בעזרת האלמנט הזה חשוב לשמר, והנה הם:
בשביל להעביר את אלה השארתי את הסיפור על קפה עץ הערמון כמות שהוא.
שניהם עוברים בפרק 3.2 בדרכים אחרות. בנוסף, אובריאן אומר את זה במפורש.
פה הייתי צריך להיות יצירתי. להודאה השניה שלהם, אחרי שוינסטון ראה אותם בקפה, הוספתי שהם טענו שהם היו במקום אחר באותו הזמן שהוא יודע שהם היו בבית הקפה. זה דומה למה שהיה במקור, רק יותר אישי, יותר פשוט. אני גם אוהב שזה מוסיף אלמנט של מזל, משהו מיוחד שקרה כביכול רק לוינסטון ומעטים אחרים.
פה הייתי צריך להיות יצירתי. בסוף פרק 2.1 יש את שיירת השבויים האירו-אסייתים. הכנסתי לשם את אובריאן, כדי שהוא יוכל להתכחש בהמשך לכך שהוא היה שם, בהקשר של 'תמיד היינו בברית עם אירו-אסיה'.
appendix
את החלק שאחרי הסוף - The Principles of Newspeak - לא תרגמתי.
נחלת הכלל*
*למעט עיבוד השיר 'הילדה הכי יפה בגן' (במידה ויאושר) של המחבר יהונתן גפן; מלחין חיים אלכסנדר.
הספר המקורי של ג'ורג' אורוול בנחלת הכלל.