גילוי נאות של רשימת השינויים שנעשו בסיפור

אין ברצוני לשכתב את ההיסטוריה ולכן פירטתי את כל השינויים שעשיתי ביחס למקור. השתדלתי להיות נאמן למסרים המקוריים וכוונת הכותב, גם אם לא תמיד למילים שלו. הסיפור הכללי נשאר כמעט ללא שינוי, בעיקר הסצנות וסגנון הכתיבה השתנו.

"יוליה" של סנדרה ניומן

זהו ספר שיצא לאחרונה כהמשך רשמי ל-1984 מטעם Orwell Estate. זהו הסיפור של 1984 כולו מנקודת המבט של יוליה, ויש בו פירוט נוסף על המקור, שהכנסתי בגרסה שלי. מומלץ. מקווה שסופרת ישראלית תרים את הכפפה, תדבר עם הוצאת עם-עובד ותתרגם את "יוליה" לעברית.

סגנון הכתיבה שלי

אני שואב הרבה השראה מהסופר הגאון Wildbow ודבריו של No-Am. הפגישות שלי עם פ׳ הקפיצו את הסיפור רמה, והרבה חברים נוספים עזרו. ממליץ גם על "נכתב בטעות" של עדי איצקוביץ' ספר חובה לכל מי שכותב. חשוב לי שהעולם יהיה אמין, בלי דמויות שמנהגות בניגוד לאופי שלהם לטובת העלילה או plot induced stupidity; הדגשתי את סגנון הדיבור השונה של כל דמות ושמתי בפיהם מילים מתוך שיחדש כשזה התאים. הוספתי נוכחות נשית, חיבה לגאולוגיה והרים, וכל הדמויות נגמלו מעישון ועשו הסרת המשקפיים. הסרתי אנטישמיות, נאציזם, כנסיות, מיזוגניה, טלפתיה, חלומות נבואיים, הסברים והרצאות לקורא, הערות סוגריים. הסרתי את כל הדימויים לחיות כי זה פשוט לא עבד, לכל אחד מאיתנו יש הקשרים אחרים לגמרי לחיות האלה: "דומה לחיפושית"? יש רבע מליון חיפושיות שונות; אורוול חושב שקוף זה יצור קטן וחמוד, ועבור אחרים זה יצור גדול וטיפש; אורוול חושב שכבש זה פתי חסר אונים, ועבורי זה היצור החמוד בעולם.

מסר חדש: הקהילה מאוחדת

זה מסר חשוב שהכנסתי על דעת עצמי כי הוא היה חסר ביחס לשלטונות טוטאליטריים אמיתיים. תחת שלטון טוטאליטרי, עבור רוב האנשים המנהיג באמת טוב, מיטיב, ונפלא. הקהילה חזקה, אנשים עוזרים זה לזה, דואגים ונחמדים זה לזה. אין צורך לחפש עבודה או דירה כי הממשלה דואגת לצרכים הבסיסיים האלה. אין הומלסים, פצועי מלחמה ונפגעי טראומה. הילדים גדלים בגן־עדן, הם נהנים, דואגים להם, מספרים להם סיפורים יפים, הם גאים במדינה ואוהבים אותה ומחונכים לתרום לחברה. כל דבר שלילי קורה רחוק מהעין, ואם לא מחפשים קל לפספס שכל השונים, "הבוגדים", הפצועים, החולים, ההומלסים ואפילו פצועי מלחמה - נעלמו. הם חוסלו או הועברו למחנות רחוקים. רוב האנשים התרגלו פשוט לא לחשוב על זה - כמו שאנחנו לא ממש חושבים על מנגנון הכלא, מאחורי הקלעים האיומים של תעשיית הביגוד, או זוועות משקי המזון מהחי.

היומן

הוספתי תאריכים. לדעתי אורוול רצה להוסיף אותם אבל לא היה לו זמן. במקור אורוול שופך עלינו הרצאות והסברים במסווה של מחשבותיו של וינסטון, זה הסגנון שלו. שכתבתי והעברתי אל דפי היומן. המקור כתוב בשיטת הספגטי, קפיצות בין היומן לבין המספר, ואני השתדלתי שהיומן יהיה רציף. המחיקות ביומן הם תוספת שלי - כשוינסטון עשוה עושה טעות, הוא לא יכול להסתיר את זה, בניגוד למפלגה.

יוליה

היא מדהימה! במקור זה מאוד מרומז, רק בקריאה שלישית מבינים עד כמה היא תותחית. מקווה שכאן זה עובר בקריאה ראשונה. היה לי חשוב לתת עומק לה ולקשר שלהם. מקווה גם שהצלחתי לתת תשובה לשאלה ששואלת כל מי שקוראת את 1984 המקורי - מה יוליה מוצאת בו? בשפת הדיבור שלה היא משלבת מילים נפוצות של שיחדש כמו 'טוב־מאוד־עוד' בלי לדעת בכלל אם זה שיחדש או שיח־פג כי ככה היא גדלה, זה רגיל מבחינתה. היא רגילה לדבר בלשון "את" כי רוב חייה היא עם נשים. היא יודעת שמדליק את וינסטון כשהיא מדברת מלוכלך. ושוב, ממליץ להמשיך ולקרוא גם את "יוליה" של סנדרה ניומן.

תום פרסון

במקור מתואר בתור אדם מסריח פיזית, טריק ספרותי זול שנועד להסביר לקורא את מי הוא אמור לשנוא. זה טריק שמתאים למפלגה לעשות, ולכן צרם לי שאורוול עשה את זה. אבל יותר מזה - תום הוא חם, חביב, חרוץ ומשתדל להיות טוב על סמך המשמעות של 'טוב' שהוא מכיר. הוא עושה רע, אבל הוא לא אדם רע במהותו, הוא שטוף מוח. אני סומך על הקוראים שלי להבין את המורכבות שלו.

הסרת העישון

בשנות הארבעים העישון היה סמל לפינוק, בלי צד שלילי. בימינו זה מקושר לאלף דברים אחרים שאורוול לא התכוון לקשר אליהם. בימינו העישון לא מעביר את המסר שהוא העביר במקור ולכן הסרתי.

המרת אנטי־מין בצניעות

במקור המפלגה מקדמת אנטי־מין והזרעה מלאכותית. זה הגזמה של מה שבאמת היה במהפכה הקומוניסטית: חיזוק פוריטניות ובושה, התייחסות למין ככלי לצורך רבייה בלבד; הומוסקסואליות שהייתה מקובלת הפכה להיות פלילית; הפלות וגירושין שהיו מקובלים הפכו להיות קשים או אסורים. בישראל אנחנו מכירים את כל זה תחת הכותרת של צניעות, לכן תרגמתי את anti-sex league ל״שומרי הצניעות״.

השירים

בהתחלה תרגמתי את השירים מילולית וזה פשוט לא עבד. השיר היה תלוש ומוזר. לדוגמה, שירי הילדים נועדו לעורר בקורא הלונדוני רגש נוסטלגי עם קרינג' - אבל עבור הקורא הישראלי השירים עוררו בעיקר הרמת גבה. לכן החלפתי את השירים הבריטיים בשירים עבריים שאת כולם, פרט ל״שעון בן חיל״, כתבתי במיוחד. אפשר לשמוע אותם בעמוד המדיה.

טכנולוגיה

בשנות השמונים כבר היו רשתות מחשבים, מצלמות, רחפנים, ואפילו AI. הם היו נסיוניים, יקרים, איטיים, לא מפותחים - אבל אפשר לדמיין ששלטון שהשקיע בהם המון משאבים הגיע לתוצאות יפות. אורוול דמיין עולם עם כל הטכנולוגיות האלה הרבה לפני שהם היו אפשריות וזה ממש מגניב.
הטכנולוגיה פתרה כמה בעיות אמינות שהיו במקור, כמו עבודת השכתוב של וינסטון, בעיית זיוף הלוטו (פרק 8), ואת קנה המידה של המעקב אחר האזרחים.
במקור, בעולם של אורוול כולם מקריאים למכשיר speakwrite במקום להקליד - אבל אפילו בימינו זה לא עובד מושלם ולכן קשה לדמיין שזה עבד עבורם, אז המרתי בהקלדה.
הרבה שואלים אותי אם הוספתי לדים וסמרטפונים סטייל צפון־קוריאה, אבל לא. לא שולל הוספה שלהם בהמשך. אגב המסכים של ימינו מבוססים על הלד הכחול שפותח על ידי שוג'י נקמורה (סרטון מומלץ) ומופרך שזה פיתוח שיקרה בעולם האורווליאני, לכן לא עשיתי זאת.

הספרון של גולדשטיין

במקור היה כתוב בשיטת הספגטי - פרק מגולדשטיין, ואז 'וינסטון קפץ לפרק אחר' ואז עוד פרק ואז 'וינסטון נח'... בלגן שלם. החלק הזה גרם להרבה קוראים להתייאש מהספר, או לדלג על החלקים המשעממים של גולדשטיין. כדי לפתור זאת הוצאתי את גולדשטיין למסמך נפרד - מוגן בסיסמה כדי שלא יכנסו אליו לפני הזמן.
אורוול מתאר את הספרון בתור אוסף דפים שרואים שהודפסו במקומות שונים ונאספו יחד - ניסיתי לשמר את התחושה הזו בעזרת גופן שונה לקטעים השונים.
הרעיונות שבו נשמרו במדויק. הסדר השתנה, הוסרו קטעים שהם ברורים מאליו בימינו, ונוספו דוגמאות על בסיס העולם של ימינו. למען השקיפות, האחרונים צבועים בצבע שונה.

כל הפרקים כולם

פרק 1.1

במקור המשפט הראשון הוא "השעון הראה את השעה 13:00" מה שאמור להיות מוזר ומעורר סקרנות בקטע של 'מה, יש להם 24 שעות בשעון המחוגים?' ובנוסף זה העביר קונוטציה של טון צבאי. אלא שבימינו המשפט המקורי לא מעביר שום דבר מהחוויה שהוא אמור להעביר, 'השעה 13:00' זה לא מוזר, לא צבאי, לא מעורר מסתורין. בהשראת הפודקאסט עושים מזה סיפור חיפשתי משפט ראשון חדש שגם יעורר סקרנות, וגם יעביר את מהות הסיפור כולו. מאוד מרוצה מהתוצאה, המשפט החדש מעביר את המעקב, את המערכת, את ההבדל שבין 'סמית' האזרח הממוספר לבין 'וינסטון' האישי.

הסרט על פיצוץ הספינה: במקור כתוב שמדובר בספינת פליטים - החלפתי ל "ספינת אויב" כי זה מה ששלטונות עושים. אף אחד לא אומר "פיצצנו ספינת פליטים" אלא "פיצצנו מחבלים" או "אויבים". במקור האישה עם הילד "נראית יהודיה" אבל הסרתי כי עבור הקורא הישראלי זה מעביר חוויה שאליה לא התכוון הכותב.

שיניתי את סדר הקטעים כך שיתאימו לרכבת ההרים של הרגשות של וינסטון בזמן הכתיבה.

במקור, בסוף רגע־השנאה הקהל מריע "BB, BB, BB" (יעני Big Brother) וזה הצחיק אותי ממש... בכל מקרה המרתי את זה בשיר, זה יותר מתאים ויותר ישראלי. אפשר לשמוע אותו בעמוד המדיה.

במקור וינסטון מתלונן שאי אפשר אפילו לדעת אם התאריך נכון. את זה הסרתי כי באופן אירוני, גם בעולם האמיתי התאריך לא "נכון" - התאריך שרירותי והשלטונות שינו אותו. בין המאה ה-16 ל-20 שלטונות שונים בזמנים שונים מחקו 10-13 ימים מלוח השנה הלועזי כדי לסנכרן אותו עם עונות השנה. מעל 300 שנה התאריך היה אחר במקומות שונים בעולם. שמות ומספרי החודשים מעידים עד כמה גרוע המצב, כיוון שהמילים "אוקטובר, נובמבר, דצמבר" מילולית אומרים "השמיני, התשיעי, העשירי" בניגוד למספרים שלהם 10,11,12. בקיצור, לוח-השנה שרירותי ומשתנה; לוח-השנה תמיד היה שרירותי ומשתנה.

הוספתי את רשתות הבטחון בהשראת המפעלים-מגורים של Foxconn, Shenzhen, China. הם יצרנים של המון מוצרי אלקטרוניקה כמו אייפונים, וידועים בתנאי עבודה מכפירים. אורוול רמז את זה בעזרת המחסור בסכיני גילוח. אגב, רשתות אלה עדיין מותקנות והעובדים הסינים עדיין מתאבדים (2026).

שינויים פחות מעניינים: הוספתי תיאור של הדירה. החלק על הפשיעה היה בפרק 8 והעברתי לכאן. במקור המסוק מטיל פצצה על הסירה - המרתי לטיל כי זה יותר אמין מבחינה מבצעית. תיאור חיסול השמן הטובע היה מגוחך והחלפתי בתיאור אמין יותר. הקטע שמתחיל ב"אני כותב למען זמן שבו המחשבה חופשית" היה בסוף היומן - העברתי להתחלה. קטעים שבהם המספר מרצה לקורא הומרו לקטעים שוינסטון כותב או מהרהר לעצמו. המרתי קטעי מחשבה לקטעים ביומן. איחדתי והזזתי פסקאות. הוספתי את הקטע ביומן שמוביל לכתיבה המוטרפת, כי זה מעבר שהיה חסר לי במקור. את המשפט "Down with the big brother" תרגמתי כך שיעביר את הרגש ולא את המילים: "שיישרף האח הגדול".
>> שינויים דומים לאלה נפוצים מאוד ובפרקים הבאים לא אציין אותם במיוחד.

פרק 1.2

במקור וינסטון השאיר את היומן פתוח על השולחן, על העמוד "Down with the big brother" כאשר פתח את הדלת. לא יודע למה אורוול החליט שוינסטון יצא מאידיוקרטיה אבל לא יכולתי להשאיר את זה, זה לא מתאים לדמות.

במקור בדירה של פרסון הילדים תופפו מארש צבאי. במקומו, כתבתי את "יונתן המלשן" בהשראת השיר מפרק 1.7.

במקור על התיק+מטבע היו כתובות the three slogans, המרתי במשפט הלל לאח הגדול, האמת כדי לגוון קצת. במחשבה שניה אולי זה פוגם בכוונת אורוול, אולי הוא דווקא רצה להדגיש כמה המפלגה חופרת על אותם הדברים כדי לדחוף אותם לראש. האם לשנות חזרה?

"ניפגש במקום ללא אפילה" אומר אובריאן לוינסטון בחלום. המשפט הזה חוזר שש פעמים בספר, חצי מהם בחלומות. זה משפט נבואי ולכן הסרתי. הוא גם לא תרם כלום לסיפור. להגנתי, באמת כמעט אף אחד לא זוכר את המשפט הזה או מייחס לו חשיבות - בניגוד למשפטים אחרים כמו "מגף דורך על פניו של אדם, לנצח".

פרק 1.3

במקור, החלום על יוליה היה נבואי - יוליה צועדת אליו, בטבע, מורידה את הבגדים במחווה של התנגדות למפלגה ואז מנשקת אותו. המרתי לחלום קצת יותר סוריאליסטי ומבוסס רגשות.

הוספתי גם את שדרני הבוקר.

במקור, הדוגמה לתרתי־דעת היא "הדמוקרטיה אַל־אפשרית והמפלגה היא מגן הדמוקרטיה". לא חושב שהסתירה או המסר היה מספיק ברור אז כתבתי "המפלגה היא מגן הדמוקרטיה ולכן חשוב שיהיה לה כוח מוחלט" בהשראת הצעת הרפורמה המשפטית 2023.

במקור מופיע המונח "Crimestop" שמשמעותו "לעצור את הספק בראש, לפני שיופיע ויתגבש למחשבה". תרגמתי את זה למונח "קבלת-החוכמה" שהוא מאוד דומה, אבל כישראלי יותר קל להתחבר אליו.

במקור, בזמן שהוא מתכופף, וינסטון חושב על כך שאי אפשר להוכיח שקר של המפלגה, אפילו בוטה כמו שהמפלגה המציאה את המטוסים. אצלי, במקום זה, וינסטון אומר "לעזאזל הכל" ומחליט לרדוף אחר האמת בסתר. התוצאה זהה, והדרך לשם מעט שונה.

פרק 1.4

וינסטון בעבודתו צריך לתקן מאמר, אך ניסיונותיו לא עלו יפה. לבסוף זנח את הניסיונות הללו והחליט לחבר מאמר חדש לחלוטין. בעבודתי הייתי צריך לתרגם את אותו המאמר, אך ניסיונותיי לא עלו יפה. לבסוף זנחתי את הניסיונות הללו והחלטתי לחבר מאמר חדש לחלוטין.

במקור באחד התאים בהמשך עבד אמפלפורת, בחור חולמני עם אוזניים שעירות וחוש למילים. הוא היה אדם חביב שעסק בשכתוב מילים לשירים שהפכו להיות בלתי תקינים פוליטית, עד שהוא השתמש במילה 'אלוהים' באחד השירים והתאדה. לא היה לו תפקיד בעלילה או מסר. בגרסת תשמד הוא לא קיים. הוא מעולם לא היה קיים.

פרק 1.5

הוספתי בחדר האוכל בחירה חסרת משמעות "פירה או תפוח אדמה" בזמן שאין שום בחירה לגבי המנה העיקרית - מסר עדין על האשליה של בחירה. מעניין אותי, האם קלטת את המסר הקטן הזה? אשמח לשמוע במייל.

סם (Syme) במקור מדבר על מחיקת מילים אך הדוגמאות חלשות. החלפתי ברשימת המילים שבאמת נמחקו בצפון־קוריאה (על סמך האינטרנט).

הסרתי קטע על כך שסם מבלה בקפה עץ הערמון, שזה לא בעיה אבל זה כן בעיה, וזה מותר אבל זה אסור ו…לא ברור. זה אמור לרמוז שסם כופר, אלא שוינסטון בטוח שסם נאמן וזה לא מסתדר. הקטע הזה לא עבד כחלק טבעי ממחשבותיו של וינסטון. בסוף הסרתי. את הרמז שסם כופר בחרתי להעביר בשפת הגוף שלו - כמו המבט שהוא שולח לעבר המסך לפני שהוא אומר ״כמובן שזה היה הרעיון של האח הגדול״. אבל וינסטון לא קולט, ולהגנתו, אני חושב שגם הרבה מהקוראים לא יקלטו. מה איתך, האם קלטת בשלב הזה שסם כופר ומרעיף על וינסטון רמזים שהוא לא מבין?

במקור ילדיו של פרסון מקבלים כוסות האזנה מהפטריוט הצעיר. מסר חשוב, אבל זה לא השתלב באופן טבעי בשום מקום בפרק. גם במקור זה היה פרט מאולץ. למצוא איפה להכניס את זה בחזרה

במקור הפרק מסתיים בכך שוינסטון מנסה להציל קצת טבק. המרתי לפרוסת לחם, עובד יפה יותר בעיני. זה גם מדבר עם הסצנה באהבה בחלק השלישי.

פרק 1.6

במקור הפרק מספר על הניסיון של וינסטון עם זונה, חיי המין האיומים שלו עם אשתו, והרצאה על האנטי-סקס והבושה שמקדמת המפלגה. כל אלה בכתיבת ספגטי, הכל מעורבב. תרגמתי וזה לא ממש עבד, יצא מסורבל, והרגשתי שאף מסר לא עובר כמו שצריך או מקבל מקום ראוי. כשהפרדתי בין הזונה לבין קתרין והפוריטניות, הכל זרם.

פרק 6א

המצאתי רגעים יפים עם קתרין כדי להוסיף אמינות. שאבתי השראה מחברים גרושים שהכרתי, שבד״כ מספרים שהיה חרא אבל היו גם צימוקים, בעיקר בהתחלה. את הסיפור על הזוג שהם הכירו המצאתי כדי להחליף הרצאה על ועדת הנישואין שהייתה במקור.

את חובת הילודה ואיסור על זוגות חד-מיניים הוספתי בהשראת רוסיה הקומוניסטית. הפלות, גירושין והומוסקסואליות שהיו מקובלים ברוסיה החופשית, נעשו אסורים אחרי המהפכה. ע"ע 'אנטי־מין' פה למעלה.

את האוננות הוספתי. זה היה מרומז במקור והרגיש כמו משהו שמתאים לכתוב ביומן. בחלק הזה קתרין נפגעה ושלפה משהו מהשרוול כדי להצדיק את עצמה - איסור של המפלגה שבכלל לא מדבר על אוננות. החלק הזה הוא בהשראת הגמרא אשר אוסרת על אוננות בעקבות סיפור על חובת ייבום ומשגל נסוג, ולא אוננות.

פרק 6ב

שכתבתי בשאיפה להעביר את המסר: עובדות מין הם אנשים כמו כל אדם אחר. אורוול תמיד שאף להראות את האנשים במעמדות הנמוכים, להדגיש שהם לא שונים אלא ממלאים תפקיד, ולכן אני בטוח שאם היה לו יותר זמן לחיות הוא היה משכתב את הפרק הזה.

אישית אני לא מכיר עובדות מין - לפחות כך חשבתי. יום אחד, חברה טובה סיפרה לי בסוד שהיא עובדת מין. לא הייתה לי שום דרך לנחש. היא אכפתית, עמוקה, חכמה, מסודרת, יפיפיה ורחוקה שנת אור מהסטריאוטיפ. היא אמרה שהדבר הכי קשה עבורה בעבודת המין הוא הצורך לנהל חיים כפולים ולהסתיר מחבריה ומשפחתה. אם קראת עד פה, אני מבקש בשמה להעביר הלאה את המסר - בבקשה לא לעשות דמוניזציה לעובדי מין.
אגב, תמיד כדאי להימנע מלהניח הנחות על אדם בלי לבדוק. בין אם מדובר בעובד-מין, טבעוני תל-אביבי , חרדיה עם עשר ילדים, הייטקיסט או כל סטריאוטיפ אחר. האחוזים בסטטיסטיקה יכולים להיות מה שהם, אבל כל אדם הוא המאה אחוז של עצמו.

וינסטון הולך לזונה למרות שהוא יודע שזה רע. זה מתואר כחוויה מגעילה וטראומטית עבורו, אבל הוא היה "חייב לעשות את זה בגלל המפלגה" - כי החינוך של המפלגה הפך את אשתו לפריג'ידית. הפרק נועד להעביר את התסכול המיני של וינסטון עם אשתו. כשתרגמתי את הפרק כמו במקור הוא יצא מסורבל, והמסר המקורי לא הצליח לעבור. קודם כל הזונה שקופה, רק שמחה למכור את גופה בשביל דולר, מסר בעייתי ראשון. המסר "לא הייתה לי ברירה, הייתי חרמן" הוא מסר בעייתי שני, וזה פשוט לא מתאים בימינו.

לעשות: למצוא עובדת מין ולוודא שאין בפרק זה פרט מטופש במיוחד או פוגעני בטעות.

פרק 1.7א

Freedom is the freedom to say that two plus two make four. If that is granted, all else follows.

אין, פשוט אין איך לתרגם את זה לעברית כראוי.

את רוב הפרק כתבתי מעצמי. במקור הפרק היה בתוך הראש והיומן של וינסטון, אבל לא הרגיש כמו מחשבות סבירות או יומן אותנטי - זה היה הרצאה לקורא. אספתי את המסרים של הפרק, ואז כתבתי פרק חדש לגמרי שיעביר את אותם המסרים מבלי לצאת מהעולם של הסיפור.

ההרצאה של סטיוארט אותנטית כיוון שהסתמכתי על תקופת הקפיטליזם החשוכה האמיתית שהייתה בארה״ב ובריטניה של תחילת המאה הקודמת והונג-קונג של ימינו. מדובר על תקופה ללא תנאי עבודה מינימליים, ללא עזרה סוציאלית מהמדינה, ללא ביטוח, שכר מינימום, או פנסיה. השכירים נוצלו ועבדו בתנאים איומים. מי שחלה או נפצע פשוט נדפק. קפיטליזם בשיא כיעורו.

אורוול הסתפק במשפט אחד על ׳זכות הלילה הראשון׳, אך בעיני זה לא היה מספיק. הניצול המיני של עובדות היה אמיתי, נפוץ ומזעזע בתקופת הקפיטליזם החשוכה. מורוב היה אדם אמיתי, בעל מפעל ואנס סדרתי במציאות. הנבלה אנס כעשרים עובדות שלו. אלא שבמציאות, בניגוד להרצאה, הסוף היה מעודד - הנשים התאגדו יחד, תבעו את מורוב, והשופט היה במאה אחוז לצד הנפגעות. המקרה הפך לתקדים שנמצא בשימוש עד היום כנגד אנסים סדרתיים: דוקטורינת מורוב.

את נישוק הנעליים הוספתי בהשראת הפודקאסט "מה רע ב-666" של "התשובה".

המצאתי את כל הסיפור על הסכנה הרפואית של עידית פרסון רק כדי להעביר מסר חשוב אחד: אנשים אומרים 'תודה לאח הגדול' למרות שלא מגיע לו שום תודה אלא ההיפך, הוא האשם. אין תורים לרופאים בגלל המדיניות של המפלגה; הבירוקרטיה המפלגתית לא איפשרה לרופאה לטפל בה כמו שצריך, הרופאה לקחה סיכון ועקפה את הבירוקרטיה כדי להציל אותה. אורוול העביר את המסר הזה ברמיזה בחלק השלישי של הספר, העברתי לפה כי זה הרגיש יותר מתאים.

במקור, וינסטון שולף ספר ילדים ומעתיק ליומן בלי הקשר או הגיון. סיפור הילדים היה הרצאה נגד קפיטליסטים, במילים ילדותיות. אלא שסיפורי הילדים שהיו באמת ברוסיה, סין, וקובה פשוט לא עובדים כך. ראשית, לא מלמדים ילדים פרטים על העבר. עדיף למפלגה שהילד יגדל בלי לדעת שאפשר לקיים מבנה חברתי שונה ומתפקד. שנית, סיפורי הילדים היו דווקא טובים, חמודים ומעוררי השראה. נסו לצפות בצ'יבורשקה, שהוא עמוס בפרופגנדה, ובעיקר תתמוגגו. קראתי עשרות סיפורי ילדים אמיתיים ממדינות קומוניסטיות כדי למצוא אחד שהוא קרינג'י, ולא מצאתי. להיפך, הייתי מקריא אותם לילד שלי. אמנם שזורים בהם מסרים קומוניסטים - פאשיסטים - טוטאליטרים, אבל באופן חמוד וחיובי שעובד אפילו היום. לבסוף, מצאתי את הסיפור על "לנין קונה לילד צעצוע" (О том, как Ленин купил одному мальчику игрушку) מאת מיכאל זושנסקו (Михаил Зощенко) שהוא קרינג' ומלקק למנהיג. אבל חייב לציין שהוא לא סיפור שהיה באמת נפוץ, אלא סופר ספציפי שהתחנף ללנין. לכן בגרסה שלי האמא שולפת ספר אקראי מהמדף, וזה לא סיפור שהילדה מבקשת במיוחד. אפשר לראות את ספר הילדים בעמוד המדיה - רק אזהרה, זה AI Slop במכוון.

פרק 1.7ב

לא השתנה, רק עבר מהראש אל היומן.

פרק 1.7ג

השינוי העיקרי הוא התצלום של הפוליטיקאים והתוספת של מזמור התודה.

זה השיר שגרם לרתרפורד לבכות:

Under the spreading chestnut tree;
I sold you and you sold me; There lie they, and here lie we;
Under the spreading chestnut tree.

הוא עיוות של שיר ילדים בריטי ידוע שהולך כך:

Under the spreading chestnut tree;
There we sit both you and me; Oh how happy we can be.
Under the spreading chestnut tree;

כאשר תרגמתי את השיר באופן מילולי זה היה תלוש, לא היה ברור מה קראתי ולמה. כדי שהחוויה של הקורא הישראלי תהיה דומה לחוויה שאליה התכוון אורוול חיפשתי שיר ילדים ישראלי מוכר, כדי לעוות אותו. כתבתי את 'יונתן המלשן' אבל הוא לא התאים פה אז נתתי אותו לילדים של משפחת פרסון. לבסוף כתבתי קטע שאני מקווה שמעלה רגש וקרינג' אצל הקורא הישראלי, כמו שאורוול רצה להעביר. התקווה שלי שאולי לא הראש, אבל הלב יכול להבין למה רתרפורד בכה.
אפשר לשמוע אותו בעמוד המדיה.

פרק 1.8

המצאתי שהרחובות הם מספרים במקום שמות של אנשים, זה נשמע לי חובה עם עקרון מחיקת העבר. זה גם יעיל ונוח לניווט, כמו במנהטן.

במקור מישהו ברחוב צועק "steamer" ואז טיל נופל כמה מטרים לידם. וינסטון רואה גופות ואיברים כרותים, בועט ביד כרותה לביוב, ואז ממשיך בחייו כאילו כלום. אורוול חווה מלחמה בחייו, אבל כנראה שלא נפילות טילים. לקורא הישראלי שמכיר את העניין הזה היטב, הקטע המקורי נראה מגוחך ולכן שכתבתי אותו בהתאם לנסיוני מהנפילות בר"ג.

הנער שלוקח את וינסטון למקלט לא היה במקור. הוספתי מסר של עזרה הדדית כי במדינות טוטליטריות אנשים תמיד עזרו זה לזה במקרי אסון. אורוול פספס עניין חשוב: מנקודת המבט של אוהדי המפלגה האנשים כן תומכים ועוזרים זה לזה, מבחינתם הקהילה חזקה איתנה ומאוחדת. בעולם אורווליאני, חבר שאני אתן את חיי בשבילו, יכול ברגע להפוך לאויב אם אני מגלה שדעותיו הפוליטיות שונות משלי. אבל עד אז אני כן אתן את חיי בשבילו.

במקור כתוב שהלוטו מזויף. הבעיה שאי אפשר לזייף לוטו כל עוד הממשלה לא יודעת מהם המספרים שהאזרחים מילאו. בגרסה שלי ממלאים את הניחושים ברשת הממשלתית, כך שעם אלגוריתם פשוט הם יכולים לא רק להחליט כמה אנשים יזכו, אלא גם לבחור איזה אזרח ספציפי יזכה ובכמה כסף. על הדרך אני מחזק את המסר המקורי של בטחון מוחלט ובלתי מוצדק בשלטון.

במקור שיר הילדים והתחריט הם של כנסיית סנט קלמנט. המסר שאמור לעבור הוא של נוסטלגיה ומלכותיות. עבור הקורא הישראלי שיר על כנסיות לונדון לא יעביר לא ילדות, לא מלכות ולא נוסטלגיה. לכן החלפתי לשיר ילדים ישראלי ואת התחריט החלפתי בהתאם. הדור של היום לא יודע מהו תקתוק של שעון וכנראה לא מכיר את השיר. צריך להחליף?

במקור וינסטון לא צריך להשתין. אבל בוא, שתית חצי ליטר בירה, לך לעשות פיפי. לא בריא להתאפק! גם שלחתי אותו למקלחת. אף אחד לא יפספס מקלחת אחרי שהלך ברגל שעות, נפל עליו טיל, והיה בפאב מעושן ומסריח.

במקור הפרק מסתיים בשלוש אמיתות המפלגה, השארתי רק את 'חירות היא עבדות'. אין לי הסבר, זה הרגיש הולם.
עריכה אחרי חצי שנה: יש הסבר. וינסטון מתנהג כאדם חופשי בפרק הזה - מטייל, נכנס לחנויות לא מאושרות, פאבים. זה בעיקר גורם לו סטרס, לחץ ומועקה. אם הוא היה נאמן הוא היה חסר דאגות. משהו בתוכו - ובתוכי - הבין זאת באינטואיציה ולכן הוא כתב רק את המשפט הזה ביומן.

פרק 2.1

את החלום הוספתי, כתחליף לסיכום של המספר.

במקור הם נפגשו לא אחרי רגע־השנאה אלא סתם כשוינסטון קם להשתין. הבעיה, שאיך היא יכולה לתזמן את זה? כל הבוקר תלך הלוך ושוב במסדרון? אז חשבתי שהיא שמה לב שהוא בד"כ הולך לשירותים אחרי רגע־השנאה כל יום.

המשפט של סם "כאשר מצאת את עצמך מול שתי אפשרויות - ודאי יש יותר, עליך רק לחפש" הוא משפט של אבא שלי. העקרון הזה עזר לי המון פעמים בחיים אז הכנסתי אותו לכאן בתקווה שיעזור גם לך. אם זה עזר לך אשמח לשמוע במייל.

לגבי האיש שהיה לפני וינסטון בקפיטריה והלך לכיוון יוליה, במקור "פתאום האיש נפל, שני נחלים של מרק וקפה זרמו על הרצפה והאיש שלח מבט זועם לעבר וינסטון; כנראה חשד ששם לו רגל". זה חמוד, הבעיה שזה לא אפשרי - זה יקפיץ את המסכים, הם יראו בהקלטה את וינסטון מפיל את האיש ויתחילו לעקוב אחריו. יוליה, עם היצר ההישרדותי שלה, תקום מיד ותלך. לכן החלפתי את המעשה בתעלול שפחות מעורר חשד.

פרק 2.2

במקור הם מתפשטים ואז מתעוררים אחרי. סוף סוף הם רחוקים מכל שומרי הצניעות והמצלמות ואז המספר מצנזר לנו? תן קצת להנות, אורוול!

אם כי אני מבין למה אורוול דילג פה. כתיבת סצנת סקס זה קשה! הקטע הזה לבד לקח לי בערך חודשיים.

במקור יוליה נראתה במערומיה בדיוק כמו בחלום של וינסטון. הפכתי את זה, רציתי להדגיש דווקא את הפער בין פנטזיה למציאות, ואת היופי שבזה.

חקרתי כדי להבין על איזה ציפור מדובר. סבכי שחור-כיפה Blackcap היחיד שפעיל בלונדון באפריל-מאי בשעות הצהריים, ויודע לשיר באופן מורכב ויפה שמתאים לתיאור. הציפור זכר כי רק הזכרים שרים. הנקבות מדברות אבל לא שרות.

פרק 2.3

במקור יוליה זה השם האמיתי שלה. איך הגיוני שהיא הייתה עם מלא גברים אבל לא נתפסה? המאהב הראשון התאבד, אוקי, מה עם כל השאר? הפתרון שמצאתי הוא שהיא לא נותנת לגברים שלה פרטים מזהים, וככה, אם הם נתפסים, היא איכשהו מחליפה עבודה ומגורים והם לא יכולים להסגיר אותה. בנוסף זה עובד יפה כסימבול לחיים הכפולים שלה. אני מאמין שהסיבה שהיא לא נתפסה היא שמשטרת המחשבות יודעת הכל על המעללים שלה, ופשוט לא אכפת להם כי היא לא מסכנת את המפלגה. יותר מזה, היא מאתרת עבורם את אלה שכן, זה טוב בשבילם.
עדכון: יוליה של סנדרה ניומן לא השתמשה בשם מזויף.

במקור אורוול מספר רק על המפגש במגדל ושאר הפרק כתוב בסגנון "תקציר האירועים הקודמים". כדי להוסיף קצת חיים כתבתי את הדיאלוגים על בסיס תקציר השיחות המקורי. המונולוג של וינסטון על המרדף אחר האמת בהשראת הארי פוטר והשיטה הרציונלית + מחיאות הכפיים שקיבל אנדרו לין.

מצאתי עבורם מקומות מפגש: השוק, מתחת לגשר Wharncliffe Viaduct, המרתף של VIP Garage. ספוילר: המגדל והמרתף הם uncomrads honeypots.

פרק 2.4

כתבתי את הדרך אל החדר.

במקור יוצא לרדיו שיר פופ חדש המתואר כשיר שנכתב והולחן על ידי מחולל שירים אוטומטי, ורק עבר שיפוץ אנושי קל. הכנתי שיר פופ חדש שנכתב והולחן על ידי מחולל שירים אוטומטי, ורק עבר שיפוץ אנושי קל.
במקור השיר הוא על "אהבה קצרה של אביב", שיר סתמי מאוד. בחרתי סיפור חדש לשיר כי חשבתי עליך.

במקור יוליה שמה איפור בתור הפתעה לוינסטון. אלא שוינסטון מתעב שפתונים ואיפור, זה זול ומכוער בעיניו לאורך כל הספר. בעצם, כנראה שזה זול ומכוער בעיני כל חברי המפלגה, כולל יוליה, כי ככה הם גדלים. לכן רציתי להמיר את האיפור במשהו אחר, רק לא ידעתי במה. כמה ימים לאחר מכן מישהי מהעבודה שלי הגיעה למשרד בשמלה ירוקה צמודה שהתאימה באופן מושלם לקימוריה. הבד נצמד אל גופה והדגיש את שרירי הכתפיים החשופות, את הגבעה המושלמת של החזה, את המותניים שנראו יפים וחטובים. היא נראתה בעיני נשית ומושכת מאי פעם.
את צבע השמלה שיניתי לצהוב בהשראת הדמות הנשית הסקסית של זמיאטין.
אצל ניומן השמלה חצי שקופה ורואים את הפטמות, אבל זה לא הרגיש לי מתאים.
לגבי הכיסים, לא הצלחתי להתאפק.

במקור אין סוכר, יש סכרין. זה מבוסס על כך שאחרי מלחה"ע באירופה היה באמת מחסור בסוכר, כלומר מדובר במחסור שהקורא אמור להכיר מתקופה בחיים האמיתיים. אלא שכמה שנים לאחר מותו של אורוול האירופאים פיתחו שיטה להפקת סוכר מסלק בגידול מקומי, מה שהפך את הסוכר לזול אפילו יותר מסכרין. הסרתי כי אף קורא בימינו או בעתיד לא יכיר מחסור כזה. אני תוהה, איזה מחסור כן מכיר דור השפע? אולי מחסור בנקודות וויפי.

במקור יוליה מדקלמת את השיר מילה במילה, אבל זה יותר טוב בעיני כשהיא זוכרת אותו בערך. בכוונה כתבתי את הקטע הזה מהזכרון בלי להסתכל בשירונט.

במקור יוליה תוהה "מה זה לימון". הסרתי כי לא אמין שנעלמו הלימונים - זה גידול זול, קל וחשוב ביותר, אפילו המפלגה לא תוותר עליו.
פאן פאקט: בני-אדם המציאו את הלימון, בהכלאה של אתרוג וחושחש. זה אומר ש:

Life never gave us lemons - we gave life to lemons!

פרק 2.5

במקור הפרק היה כתוב בסגנון 'תקציר האירועים הקודמים'. כדי להוסיף חיים הוספתי את הדיאלוגים ודוגמאות של ביטוי הזעם. גם בהשראת "יוליה" של ניומן וגם ישראל.

במקור פוסטר החייל המפלצתי היה מונגולי. אבל מונגוליה היא במזראסיה, לא איראסיה, אז מה קורה פה? אורוול התבלבל או שזה בכוונה?

השיר של שבוע־השנאה נקרא במקור "Hate Song" אבל זה שם כללי, בכל שנה יש את שיר השנאה של אותה השנה. "שפוך חמתך" זה שם הרבה יותר מגניב! המילים של השיר בהשראת "יוליה" של ניומן.

הסיפור על שריפת הקשיש היה במקור, ושכתבתי אותו בהשראת מקרה דומה שקרה בבני ברק: במהלך אחת המלחמות, חרדי צייץ שהוא אמר קדיש גם על מותם של אזרחים ערבים. באותו לילה המון צעירים חרדים נאספו תחת בניין מגוריו, השליכו זיקוקי דינור לכיוון החלון שלו, פספסו והציתו את דירות השכנים. אני ושאר תושבי השכונות הסמוכות חשבנו שמדובר במחבלים והסתגרנו בממ"דים.

במקור צוין באופן כללי שהעם היה זועם ואלים. הוספתי את חבורות הצעירים עם המקלות בהשראת "יוליה" של ניומן. הוספתי את האיש עם התמונה של גולדשטיין בהשראת מקרי "טעות בזיהוי" שהיו נפוצים בתקופת הטרור של 2015-2017 בארץ: אריתראי נרצח על ידי קב"ט ואזרחים, בדואי הוכה, ערבי הוכה×3, יהודי נרצח כי חשבו שהוא ערבי×2, צעיר הוכה על ידי שוטרי יס"ם, ועוד. "הבובה של גולדשטיין" הוזכרה במקום אחר במקור.

במקור נפל טיל על גן שעשועים מלא בילדים. הסרתי כי זה יותר מדי קרוב למציאות הפיגועים הישראלית וחששתי שזה יוציא את הקורא הישראלי מהסיפור. עבורי, זה העלה את הפיגוע בדולפינריום.

במקור הזוג מפנטז שקתרין מתה והם מתחתנים / על להתאבד יחד לפני שיתפסו אותם. הוסר כי לא השתלב והמסר כבר עבר בפרק אחר.

יש־מאין וקבלת־החוכמה הם תרגום של המונחים blackwhite/crimestop. לא תרגמתי אחד-לאחד כי זה פשוט לא עבד בעברית, אבל זה מאוד קרוב. המונח crimestop אומר להימנע מראש ממחשבה לא טהורה.

ע"ע התצלום של הפוליטיקאים.

פרק 2.6

הוספתי מילות שיחדש לז'רגון של אובריאן, זה מתאים לדמות שלו.
במקור וינסטון מיד משליך את הפתק ל memory hole. השארתי את הפתק בידו רק כדי להתאים לספר ההמשך "יוליה". בנוסף, זה פריט חשוב ומציל חיים במקרה שתופסים אותו הולך בשכונות של inner party והוא צריך להסביר את עצמו, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשליך אותו.

פרק 2.7

וינסטון נזכר ביום האחרון שראה את אמו ואחותו. לא במקרה הזיכרון המודחק חזר אליו כשהוא עם יוליה - הנוכחות שלה נתנה לו את הביטחון, את האפשרות להתמודד עם הזיכרון הקשה הזה.

במקור נראה כאילו שהם ישנים ביחד כל הלילה. זה כמובן לא אפשרי ולכן הדגשתי שמדובר בשנ"צ.

במקור היו קאטים בשיחה שלהם, השלמתי את השיחה על סמך רמזים שנכתבו במקומות אחרים.

במקור יוליה נרדמת לו באמצע השיחה. זה לא הרגיש נכון:
א. זה לא מתאים לאופי שלה, כי היא מאלה שמתעוררים בבת-אחת. היא נרדמת רק כשמשעמם לה או קשה לה.
ב. זה לא מתאים לאופי הקשר שלהם בשלב הזה. כשהוא מדבר על המשפחה שלו היא תהיה קשובה־מאוד־עוד.

הדוגמאות של אורוול פשוטות יותר, הוא מדבר על החיבוק של אמא שלו לאחותו, ובגלל שהיא גוססת, החיבוק חסר משמעות. וינסטון המחודש כתב את זה קצת אחרת כדי להיות ישיר יותר ועם דוגמא שהוא חושב שתדבר לאובריאן.

פרק 2.8

שוכתב בהשראת:

• הסרט 1984 (1984) - מצוין, אגב
• הספר "יוליה" של סנדרה ניומן
• gated super rich communities
• הדמיון הסאחי שלי וכמה שעות על האינטרנט

במקור וינסטון ויוליה הולכים לבית של אובריאן יחד, אבל זה בעייתי כי:

- זה מסוכן ולא הגיוני. במקור אובריאן עצמו אומר להם את זה.
- ליוליה יש יצר הישרדות מעולה + היא לא רוצה להצטרף למרד = אין לה סיבה להגיע.
- וינסטון נאיבי, נואש, וחולה על התחת של אובריאן. הוא יסכן את חייו בשביל סיכוי קלוש להצטרף למרד, או לאובריאן עצמו. אבל הוא לא יסכן את יוליה. הוא אומר את זה בעצמו בפרק 2.7 במקור.
- הבעיה הגדולה ביותר: אובריאן הכין הצגה תפורה בדיוק על החולשות של וינסטון והוא מוביל אותו באף. אבל ההצגה לא מתאימה ליוליה, זה לא מבלבל אותה לשניה. יוליה תראה דרך כל הבולשיט ותבין מה קורה.
לאור כל זאת נתתי ליוליה פטור מהביקור. עדכון: כדי להתאים לספר "יוליה" של סנדרה ניומן הייתי חייב להחזיר אותה. אין לי איך לפתור אף אחד מהבעיות לעיל.

הוספתי את כל החלק הראשון של הדרך לדירה ואת תיאור הדירה. במקור אובריאן אומר "מרטין, שנן את פניהם כי תראה אותם שוב. לא בטוח אם גם אני." אני לא מצליח להבין מדוע אובריאן הוסיף את ה'לא בטוח', הרי הם עובדים באותו בניין, ולכן הסרתי עד שאבין.

גם במקור וינסטון היה מעופף ויוליה בלתי-נראית, ואני הדגשתי זאת עוד יותר.

כך אובריאן מעביר לוינסטון את הספרון במקור: "יום אחד בעבודה תקבל הנחיה עם טעות כתיב. שלח את ההנחיה בחזרה כדי לדרוש תיקון. מאותו יום עליך להסתובב בכל עת עם תיק העבודה שלך כשהוא ריק. לאחר יום יומיים יגש אליך אדם ברחוב ויגיד 'אני חושב שהפלת את התיק שלך' ויעשה Suitcase Switch. בתיק החדש יהיה הספרון. איך נראה תיק העבודה שלך, כדי שנכין עוד עותק שלו?"
מה לעזאזל כל הבלגן הזה? אובריאן מראש אמר לו "בוא אלי הביתה אני אביא לך ספר" אז יאללה, פשוט תן לו - זה מה שעשו בסרט.

הסיסמה לספרון של גולדשטיין זה תוספת שלי, בהשראת פרק 7 בפודקאסט "עושים מזה סיפור".

פרק 2.9

כתבתי את נאום השנאה.

במקור וינסטון מקבל את הספרון של גולדשטיין באמצע כנס השנאה. התיק עם הספרון היה עם וינסטון במשך כל שבוע העבודה המטורף, התיק היה בין רגליו כשעבד, ותחת ראשו כשישן. הבעיה שמאוד קשה למצוא אדם ספציפי בכנס של אלפי אנשים כדי לתת לו תיק, כל מי שהיה בהפגנות ענק מכיר את זה, זה לא אמין. בנוסף, מוזר מצד אובריאן להעביר את הספר בזמן החלפת האויב.

הוספתי שבני הזוג התגעגעו והיה להם הרבה מה לשתף. זה היה לי חסר במקור. גם הוספתי שוינסטון נרדם על הכורסה.

במקור כתוב ששוטר נתן מכה בראש לאישה בחצר. הסרתי כי וינסטון לא יכול לדעת דבר כזה. בנוסף, מה היא קשורה בכלל? אם היא בחוץ, ברגע שהיא שומעת את כל המדים האלה מתקרבים היא רצה הביתה וסוגרת את כל הדלתות והחלונות, היא לא נולדה אתמול.

במקור השוטרים שוברים את החלון ואז נכנסים מבחוץ עם סולם, מאוד דרמטי, אלא שגם כתוב שהחלון כבר היה פתוח בגלל החום. גם אין להם סיבה לשבור חלון של הבית של עצמם, יכולים לפתוח אותו. אז הסרתי. אחר כך שוטר שובר את כדור הזכוכית סתם בלי שום סיבה - הוספתי סיבה.

פרק 3.1

תאורים ושינויים בהשראת הסרט 1984 (1984). הוספתי את הכוכביות כסימן ל discontinuity. הסרתי הרבה ממחשבותיו הנודדות של וינסטון ועלי להחזיר חלק מהם.

במקור, לתא הגדול נכנס אמפלפורת החבר המשורר מהעבודה, שבדיוק הכניס את המילה "אלוהים" לאיזה שיר ולכן נעצר. בעיה1: התא הגדול הוא תא מיון, ואילו אמפלפורת כבר עבר את השלב הזה ולא אמור להיות שם. בעיה2: המפגש לא מעניין ולא תורם דבר לסיפור או העלילה, שום מסר שלא עבר לפני כן. לכן, בדומה לכל שאר העיבודים של 1984, הסרתי את המפגש הזה.

מיד אחר כך נכנס השכן תום פרסון, שבדיוק הבת שלו הלשינה עליו. שני חברים של וינסטון במקרה מופיעים בתא שבו הוא נמצא כבר ביום הראשון שלו באהבה? זה לא צירוף מקרים. אולי המפלגה עצרה אותם רק כדי שידברו בזמן שהם מאזינים להם? זה לא מחזיק מים, כבר יש למשטרת המחשבות את כל המידע שהם צריכים. המסר שעובר לקורא הוא 'וואט דה פאק בשביל מה זה טוב'. לדעתי אין הסבר בתוך העולם, והמסר שאורוול רצה להעביר הוא 'אף אחד לא בטוח מטופרי המפלגה'. גם בספר "יוליה" סנדרה ניומן נאבקה כדי למצוא פתרון לעניין הזה, אבל הפתרון שלה די תלוש בעיני אז לא הכנסתי אותו וזה גם לא מפריע.
עם זאת, המפגש עם פרסון היה מעניין בפני עצמו, העמיק את הדמות של האיש והעביר את החלחלה של שטיפת המוח. רק הזזתי אותו ביומיים כדי לתת למפלגה זמן לארגן את המעצר.

נתתי שמות לאסירים הפוליטיים האחרים - כולם חסידי אומות העולם. הוספתי שהאסיר הרזה מזכיר את בן הזוג שלו, כמחווה למשפט האחרון של ארונדאוס: "ספרו לעולם כי הומואים אינם פחדנים!"

פרק 3.2

הוספתי שיחדש לז'רגון של אובריאן, קיצרתי את הנאומים שלו, ושיניתי מעט את המשלים והדוגמאות.

ע"ע התצלום של הפוליטיקאים

פרק 3.3

במקור אובריאן מתחיל בכך שוינסטון שואל מדוע משרד האהבה טורח כל כך לענות אותו ולטהר אותו, במקום לירות בו. מיד אובריאן עובר לנושא אחר וזה נשכח, אז הסרתי את זה, זו שיחה שהם עושים במקום אחר. הוספתי פירוט למונח סוליפסיזם.

פרק 3.4

שיניתי את סדר הרעיונות, ועשיתי סדר במילים שוינסטון כתב, חשב, או מלמל לעצמו - בהתאם לעקרונות המפלגה. הוספתי מעט הסברים שלא היו. הוספתי את המשפט שסותר בדיוק את 'שתיים ועוד שתיים' מהיומן.

ע"ע התצלום של הפוליטיקאים

פרק 3.5

TBD

פרק הסיום 3.6

במקור וינסטון קולט את יוליה במקרה, והיא אפילו מנסה קצת לברוח לו בהתחלה. שיניתי כדי לרמוז שהיא הגיעה במיוחד כדי לראות אותו, זה יותר מתאים לה. היא תמיד הייתה האקטיבית בקשר שלהם, תמיד ידעה איך למצוא אנשים. האמת - זה הופך את הסיום אפילו לעוד יותר מבאס. ע"ע התובנות שלי בסוף.

את השחמט המרתי לדמקה.

ההקבלה בין הדמעה של וינסטון לדמעה של רתרפורד היה טאץ' שלי.

רפרנסים - אם שמת לב אליהם בזמן הקריאה, אשמח לשמוע!

אחד הקטעים המגניבים ממש בספר הארי פוטר והשיטה הרציונלית היה "הארי הרים את נייר 2 ביד רועדת, ופתח אותו. על נייר 2 היה כתוב בכתב יד רועט מעט: ####. הארי כתב "####" על נייר 1 בכתב יד רועד מעט. - פרק 1.1 כתיבת היומן

רשתות אנטי-התאבדות הם הרשתות שהותקנו במפעלים-מגורים של Foxconn, Shenzhen, China. הם יצרנים של המון מוצרי אלקטרוניקה כמו אייפונים, וידועים בתנאי עבודה מכפירים. נכון לשנת 2026 רשתות אלה עדיין מותקנות והעובדים הסינים עדיין מתאבדים - פרק 1.1 תיאור הרחוב

משטרים שבנויים על מנגנון של "תסמכו עלינו", …שנבחרי הציבור אינם נדרשים לבלמים ואיזונים - אינם משטרים דמוקרטיים. - פרק 1.3 "המפלגה היא מגן הדמוקרטיה ולכן חשוב שיהיה לה כוח מוחלט"

תרתי דסתרי - ההשראה לתרגם את doublethink בתור "תרתי־דעת"

אסור לאונן בגלל סיפור על משגל נסוג. ווטאף? - פרק 6א התגובה של קתרין לאוננות

מורוב היה אדם אמיתי, בעל מפעל ואנס סדרתי במציאות. הנבלה אנס כעשרים עובדות שלו. אלא שבמציאות, בניגוד להרצאה, הסוף היה מעודד - הנשים התאגדו יחד, תבעו את מורוב, והשופט היה במאה אחוז לצד הנפגעות. המקרה הפך לתקדים שנמצא בשימוש עד היום כנגד אנסים סדרתיים: דוקטורינת מורוב - פרק 1.7א תקופת הקפיטליזם החשוכה

"תום פרסון…ריח עז של זיעה ליווה אותו לכל מקום שאליו הלך, ואף נותר מאחוריו לאחר שעזב" מתוך 1984 המקורי, משפט שהסרתי - פרק 1.7א התיאור של מורוב

"כאשר מצאת את עצמך מול שתי אפשרויות - ודאי יש יותר, עליך רק לחפש" הוא משפט של אבא שלי - פרק 2.1

אנדרו לין  - פרק 2.3 החזון על העתיד

"I-330 לבשה שמלה קצרצרה, צהובה-בהירה" מתוך "אנחנו" של זמיאטין, 1924, הספר שממנו אורוול לקח השראה לכתיבת 1984. במקור יש עוד המון רפרנסים לספר זה: 2+2=4, החדר של פעם, היומן, הרומן, הנאיביות של וינסטון.

אלכסנדרה קולונטאי, 1940, בניגוד לעמדת רוסיה ותוך סיכון אדיר, יצרה קשר סודי עם פינלנד כדי והצליחה להגיע איתם להסכם השלום של מוסקבה - פרק 2.9 נאום השנאה

"האדם האחרון בלונדון" היה השם הנסיוני של 1984 - פרק 2.9 נאום השנאה

"טעות גדולה! טעות גדולה־מאוד־עוד!" מתוך הסרט "אישה יפה" 1990 - פרק 2.9 נאום השנאה

חסידי אומות העולם: וילם הוזנפלד, אוסוואלד בוסקו, וילם ארונדאוס - פרק 3.1 האסירים הפוליטיים האחרים

תאוריית האלקטרון היחיד - פרק 3.2 ההזייה של וינסטון

אני חושב, משמע אני קיים - פרק 3.2 הטיעון של וינסטון שהוא קיים

Monster anime/manga - פרק 3.3 אובריאן מרים אצבע למצח

החלום של דנג'י, אוכל ומיטה - פרק 3.4 מיטה ואוכל זה מדהים

התצלום של הפוליטיקאים ג'ונס, ארונסון ורתרפורד

במקור וינסטון ראה אותם בקפה במקרה באותו יום שהם שמעו שיר המבשר על מותם הקרב. בלי קשר, וינסטון יום אחד מוצא בעבודה תמונת עיתון ישנה שבה רואים אותם באיזה אירוע. התאריך של העיתון הוא ביום שבו הם הודו שהם היו על אדמת אויב ומסרו סודות מדינה, ולכן התצלום הוא הוכחה, פיסית ומוחשית, שהעדות שלהם שקר. בדיעבד מסתבר שאובריאן שלח לו את התצלום, כנראה כדי לבדוק אותו, כנראה כי הוא שם לב שוינסטון התרגש לראות אותם בקפה עץ הערמון. בשביל וינסטון התצלום הזה מהווה הוכחה מוצקה, זה ביג דיל, זה אלמנט חשוב בספר ואירוע מכונן בחייו.

אבל יש עם זה כל כך הרבה בעיות:

1. משרד האמת כל הזמן מזייף רישומים, כולל תמונות. וינסטון רואה זיופים כאלה בכל יום, והספר מתחיל בכך שהוא לא יכול לסמוך אפילו על התאריך. ואז פתאום הוא סומך על טקסט, תמונה, ותאריך בעיתון? אפילו שהעיתון אמור להיות מהזמן שלפני המהפכה, זה עדיין מוזר.
2. אז מה? הם יכלו להיות באירוע בבוקר ואז בחו"ל בערב; או להעביר את הסודות בטלפון; או עשר הסברים אחרים.
3. מבחינת אובריאן - וינסטון קיבל את התצלום ומיד השליך אותו אל פיר־האמת, לא שמר אותו ולא הביע שום רגש. כלומר התנהג בדיוק כמו כל אזרח למופת עם חוש תרתי־דעת מפותח. אם אובריאן הבין משהו מכל התעלול הזה, הוא שוינסטון נאמן. שזה מסתדר עם כך שאובריאן באמת לא התעסק איתו שש שנים.
4. לא מוזר שוינסטון יזכור תאריך מסוים מתוך שורה של הרשעות במשפט הספציפי הזה. מה הוא איש הגשם? עדכון: להיות טוב בתאריכים זו דרישה של העבודה שלו. המשפט היה סופר מפורסם, כולם ראו אותו וכולם הכירו אותם בזמנו. בכל זאת זה קצת רופף.
5. עיתונים זה לא מדיום הגיוני לפרוייקט של שכתוב ההיסטוריה. נציגי הממשל מסתובבים בין הבתים, מחפשים עיתונים ישנים, מתקנים אותם ואז הולכים ומחזירים אותם לבעליהם? זה לא מעשי. וינסטון יכול לגשת לשוק, לקנות סלמי עטוף בעיתון ישן והופ יש לו הוכחות כמה שהוא רוצה. שכתוב ההיסטוריה עבד רק בסין במקומות שבהם 99% מהאנשים לא ידעו קרוא וכתוב, לא במקומות שבהם קיימים עיתונים.
6. בעיבוד שלי אין עיתונים מודפסים, הכל שמור ברשת המפלגתית. אין תמונות עיתון שאפשר למצוא, בדיוק מהסיבה שהממשלה לא רוצה שאנשים יחזיקו עובדות כאלה ביד. עדכון: העיתון הספציפי היה לפני המהפכה, זמן שעדיין היו בו עיתונים גם בעיבוד שלי.

לאור כל זאת החלטתי לשכתב את ההיסטוריה ולהשליך את התצלום אל פיר־האמת.

המסרים של התצלום חשובים לספר. הנה הם, ואיך שימרתי אותם:

1. סיפור בתוך סיפור, מה שקורה לפוליטיקאים האלה, קורה בסוף לוינסטון עצמו.
2. ביטוי של הנבזיות, כפיות טובה, חוסר רחמים, והנוכלות של המפלגה.
3. העברת המשמעות הנסתרת של בילוי קבוע בקפה עץ הערמון.

השארתי את הסצנה שהוא רואה אותם בקפה עץ הערמון.

4. המפלגה משקרת, מכריחה אסירים להודות בפשעים שלא עשו.
5. המפלגה עושה מאמצים עצומים כדי לבדוק ולהרשיע את החברים בה.
6. וינסטון נואש להוכחה שהוא לא משוגע, שהמפלגה באמת שמשקרת.
7. אובריאן לומד את וינסטון וצופה בו כבר שש שנים.

בחלק השלישי אובריאן אומר את כל זה במפורש, כבר במקור.

8. וינסטון יודע שהוא החזיק בידיו הוכחה מוצקה לשקר של המפלגה, וזה משמר בתוכו את המרד.

אחרי שהסתבכתי, בסוף הפתרון היה פשוט מאוד. להודאה השניה שלהם, אחרי שוינסטון ראה אותם בקפה, הוספתי שהם טענו שהם היו במקום אחר באותו היום שהוא ראה אותם בבית הקפה. זה דומה למה שהיה במקור רק יותר פשוט, לא מצריך קפיצות לוגיות מורכבות, לזכור תאריכים וטסטים לא-יעילים של אובריאן. אני גם אוהב שזה מוסיף אלמנט של מזל וייחודיות - משהו מיוחד שקרה כביכול רק לוינסטון.

9. חלק מהתפקיד של אובריאן הוא לבדוק אנשים במשרד, בעזרת תרגילים מוזרים.

המסר הזה עובר דרך כל ההצגה המורכבת שאובריאן עושה, ביחד עם הרמז שהוא תפס את סם.

10. בפרק 3.2 אובריאן משתמש בתמונה כתרגיל בוטה בתרתי־דעת כדי לסתור את המציאות והזיכרון המיידי.

פה הייתי צריך להיות יצירתי. בסוף פרק 2.1 יש את שיירת השבויים האיראסים. הכנסתי לשם את אובריאן, כדי שהוא יוכל להתכחש בהמשך לכך שהוא היה שם, בהקשר של 'תמיד היינו בברית עם איראסיה'.

11. המשמעות הנסתרת של שיר הילדים המעוות המבשר על מותם הקרב, שגרם לפוליטיקאים להזיל דמעה.

שיר שמבשר על מותם הקרב זה לא סביר, זה פשוט לא מתאים לאופן הפעולה של המפלגה. כשבמפלגה מחליטים על משהו - זהו, זה מיידי, ומעולם לא היה אחרת, אין כזה "בעוד שבוע הם יהיו אשמים". וגם אם כן, אין שום סיבה להזהיר אותם.
אני מניח שזה היה מקרי - השיר הזכיר משהו לרתרפורד, או אולי זה לא היה השיר אלא משהו אחר, אולי משהו שאחד מחבריו עשה או אמר שוינסטון לא שם לב אליו. אולי רתרפורד בוכה בכל ערב בקפה באותה השעה. לא יודעים. מה שלא תהיה הסיבה, כנראה ששבוע אחר כך המפלגה החליטה שהם אשמים בלי קשר. וינסטון נוטה לעשות הקשרים שלא באמת נמצאים שם, הוא עף על unrelated correlations fallacy.
מכאן אפשר שאובריאן, שהוא הרי מניאק ברמות-על וקרא את הקטע הזה ביומן, החליט שהוא ישמיע לוינסטון את השיר הזה סתם כדי להתעלל בו. אבל גם סביר שהשיר פשוט התנגן ברדיו, בלי קשר לכלום. אורוול והקורא נופלים לאותה מלכודת כמו וינסטון, ומתחילים לקשר בין דברים לא קשורים.

appendix

את החלק שאחרי הסוף - The Principles of Newspeak - לא תרגמתי. החלק הזה רומז שהמפלגה נפלה בסוף כי לאנשים נמאס שמוחקים להם מילים.

תובנות שלי על הסיפור המקורי

קטע זה נכתב לפי קריאת "יוליה" של ניומן.
וינסטון נזכר ביום שבו אמו נעלמה כשהוא ישן עם יוליה בחדר הסודי שלהם, אחרי שהוא כבר מרגיש איתה בנוח. זה לא במקרה. המוח הדחיק את הזכרון הזה עד לזמן שבו וינסטון מסוגל להתמודד איתו.

בהתאם לאירועים אפשר למלא כמה פרטים מעניינים על מה שקורה מהצד של משטרת־המחשבות (יקראו להלן: מ"מ). ההשערות שלי שולבות באלכסון עם הסיפור המקורי:

← אובריאן חושד בוינסטון ולכן מעביר לו בסתר את התמונה של הפוליטיקאים בתור מבחן.
← וינסטון מיד משליך את התמונה לפיר־האמת.
← אובריאן מגיע למסקנה שוינסטון נאמן, כי זה המעשה המצופה מאדם נאמן. מרדן היה שומר את התמונה.
← אובריאן לא מעיף מבט נוסף בוינסטון למשך שש שנים. גם וינסטון לא עושה כלום.
← וינסטון קונה יומן אצל סוכן מ"מ.
← המעשה מעלה חשד נמוך בעיני מ"מ.
← וינסטון מתחיל לכתוב יומן*
← כתיבת היומן מפיחה חיים חדשים ואנרגיה ברוחו של וינסטון וזה מושך את יוליה.
← יוליה שמה לב לוינסטון, הבחור הסקסי הזה מוצא חן בעיניה. היא עוקבת אחריו, רואה אותו בחנות העתיקות והפאב ומבינה שהוא מרדן.
← הם מתחילים לצאת.
← מ"מ מודעים לכך, עוקבים אחרים, מאזינים להם גם בחלק ממקומות המסתור - ולא עושים כלום.
← מ"מ תמיד היו מודעים לרומנים של יוליה, אבל לא אכפת להם**

← במקביל מתנהלת חקירה נגד סם.
← סם נתפס, נעצר, מתאדה
← סם מלשין על וינסטון בחקירות. אובריאן מקבל/לוקח את וינסטון כפרוייקט.
← אובריאן מפתה את וינסטון להצטרף למרד כדי להפיל אותו.
← וינסטון נופל בפח בענק.
← אובריאן מתכנן לגרום לוינסטון לעשות מעשים נוראים בשם האחווה, כפי שעשה עם רבים לפניו.
← וינסטון לא מספיק לעשות כלום בפועל, אפילו לא מסיים את הספרון של גולדשטיין. ואז קורה הדבר הכי מטופש ולא צפוי - וינסטון ויוליה נרדמים לילה שלם מחוץ לבית.
← מ"מ דופקים את הראש, זה לא מה שהם תכננו. אבל אין להם ברירה, הם חייבים לעצור אותם מוקדם מהמתוכנן.
← הזוג נתפס ונשלח לאהבה.
← יוליה משתחררת מהאהבה***
← אובריאן מתלונן שהשיקום של וינסטון לוקח הרבה יותר זמן מהרגיל. זה לא כי וינסטון גאון הדור, אלא בעיקר כי הוא לא הספיק באמת לשפוך חומצה על פניו של ילד בשם האחווה, ולכן לאובריאן קשה יותר לשבור את רוחו.

← וינסטון משתחרר, עובר לעבודה ודירה חדשים, אבל עדיין במשרד האמת ולכן עדיין באותה שכונה ואותם הפארקים.

← יוליה מגלה/מהמרת שוינסטון עדיין עובד במשרד האמת. היא מסתובבת כל שבת בפארקים של השכונות מסביב למשרד האמת בתקווה להיתקל בו.

← יום אחד וינסטון נתקל ביוליה בפארק. היא מתרחקת מעט ואז עוצרת. הוא חושב שהיא מנסה להתחמק ממנו. היא פשוט זזה למקום ספציפי שבו פחות רואים אותם. היא קרה אליו, פניה קפואות והיא לקונית. בעצם היא מתנהגת כמו שהיא התנהגה תמיד כשהם היו בציבור, זה לא אומר שאין לה רגשות כלפיו. כך או כך, הוא אדם שבור שנראה לגמרי אחרת, זה לא קל. היא אומרת לו שהם צריכים להיפגש שוב והוא מסכים. היא הולכת לרכבת במהירות, לא מהר במיוחד אבל עבור אדם שבור הכל נראה מהיר. היא לא בטוחה לגמרי אם הוא איבד את רוחו, אם נותר בו משהו מוינסטון שהיא אהבה, וכדי לבדוק זאת היא הולכת מעט מהר אבל וינסטון לא מצליח לעמוד בקצב ההליכה שלה עד שהוא פשוט נותר מאחור ומוותר עליה. יוליה מתבאסת מבפנים, מבינה שהוא אבוד, וכמובן לא מראה את זה.

*וינסטון חושב שמ"מ קראו את היומן והחזירו את גרגר החול למקומו. לדעתי הוא טועה כמו שהוא טעה בהמון דברים אחרים, כי גם אם אובריאן קרא את היומן רק אחרי שוינסטון נעצר, כל הסיפור נראה אותו הדבר.

**יוליה, אם זה בכלל השם האמיתי שלה, מצליחה לשרוד בחיים הכפולים שלה עוד מגיל 16, גם בזכות היכולות שלה, אבל בעיקר כי למ"מ אין שום אינטרס לעצור אותה. הם מודעים לפרשיות האהבים שלה, אך אלה מעשים שלא מסכנים את המפלגה. למראית עין ובהקשר של כל דבר משמעותי למפלגה היא נאמנה. היא אפילו מביאה תועלת - היא מציפה עבורם חשודים פוטנציאלים. בשבילם היא סוכנת כפולה מבלי שהיא יודעת זאת.

לעומת זאת, וינסטון באמת מסוכן למפלגה. הוא סופר, חולם על מרד מאורגן, אנשים נמשכים אליו ומעריכים אותו. אם דבריו יופצו בקרב עם־הארץ הוא אשכרה עלול להוביל למרד. מ"מ לא יכולים להרשות לעצמם לפסוח על וינסטון בשום מחיר.

***יוליה נרפאת ומשתחחרת ממש מהר, הכי מהר שאובריאן ראה אי פעם לדבריו. "אפילו על הטיפשות שלה היא ויתרה" אובריאן אומר לוינסטון. לדעתי יוליה סובבה את אובריאן פה - היא מעולם לא הייתה טיפשה. היא הבינה מה בדיוק היא צריכה לעשות כדי לצאת מהאהבה כמה שיותר מהר. אפילו משרד האהבה לא שבר אותה, לא לגמרי.