4 באפריל 1984
אתמול הלכתי לקולנוע והיו רק סרטי מלחמה, ראיתי אחד טוב על השמדה של ספינת אויב. ראו שם שתי ספינות גדולות- שלנו ושלהם. ירו על שלהם טורפדו. כמה אנשים נפלו למים והמצלמה התמקדה באחד, והוא שחה כמו כלב בזמן שרחפן חמוש רדף אחריו. ואז ראו אותו דרך כוונות הרובה של הרחפן, שמעו תק-תק-תק-תק והמים סביבו רקדו כאילו שיורד עליהם גשם. האיש הפסיק לזוז והתחיל לשקוע וכתם אדום התחיל להתפשט סביבו במים. הקהל הריע. הצילום חזר למבט על הספינה הטובעת, ואז התמקד על סירת הצלה קטנה שהתחילה להתרחק. מסוק התקרב אליהם, והצילום עבר למבט מהמסוק. מקרוב ראו שיש הרבה יותר אנשים בסירה ממה שזה היה נראה קודם אולי מאה אנשים היו שם, כולם לבושים בבגדים זרים ומכוערים. באמצע אישה חיבקה ילד קטן צורח צורח, והיא לא זזה נראתה קפואה מפחד. המסוק שיגר טיל, היה אור חזק והכל נעשה מטושטש. ברגע הבא ראו שברים וחלקי גופות מפוזרים בכל מקום, צפים על המים. הקהל מחא כפיים. גם אני. ואז אישה בקהל התחילה לצרוח - למה אתם מראים דברים כאלה לילדים, זה לא בסדר, לא מול הילדים, תפסיקו עם הזוועות האלה, למה להרוג ילדים קטנים… למי היא צועקת, אף אחד בקהל לא עשה כלום, מה היא רוצה. מאבטחים תפסו אותה והעיפו אותה מהאולם, לא חושב שעשו לה משהו, מה היא מבינה היא לא חברת-מפלגה היא עם-הארץ, לא מעניין אף אחד מה הם אומרים
אני כותב למען זמן שבו המחשבה חופשית, שבו אנשים שונים זה מזה, חיים יחד ולא בבדידות. למען עידן של כנות ואמת, שבו המציאות והאמונה הולכות יד ביד. אני כותב לכם מתוך עולם של אחידות, של בדידות, של האח הגדול.
לפני המהפכה הייתי ילד קטן. לונדון הייתה לונדון, אבל היו אזורים שנקראו אחרת. כמו שהיום יש אוקיאניה, מזרח-אסיה ומערב-אסיה - היו עוד הרבה מדינות. אני זוכר רק כי ניסיתי לשנן את כולם אבל לא הצלחתי יותר מעשר. כיום אני לא מצליח לזכור אפילו אחת. אני תוהה אם גם אז הרחובות היו מלוכלכים ושבורים. האם תמיד היו ערימות הזבל על המדרכות, אשפה במרפסות, חלונות שנסגרו עם קרטונים? כמה שנים לקח לשקם שכונה שהופגזה, לפני המהפכה? האם גם אז היו מיוחסים, חברי-מפלגה ועם-הארץ? האם גם אז לתה היה טעם של אבק?
אני יודע לפחות שהקומפלקס העצום, הלבן והנקי של משרד האמת לא היה אז. מבפנים הוא מרשים אפילו יותר. חדש, בוהק. בכניסה הודפסו בענק האמיתות הגדולות. אני מבין את האמיתות הללו, אך לא מדוע דווקא הם נבחרו על ידי משרד האמת.
מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בורות היא חוזקה
היום קרה משהו מיוחד, אם בכלל ניתן לומר על דבר כל כך קטן "קרה".
היום בשעה 11:00, כמו בכל יום, ישבתי באולם הגדול יחד עם כל עובדי הקומה, וחיכינו. מאחורי התיישבה בחורה צעירה עם שיער ####, שראיתי בעבר במסדרונות הולכת זקופה ומלאת אנרגיה. אני חושב שהיא עובדת במכונות הדפוס, כי הסרבל שלה מוכתם בדיו ושמן. סביב המותניים שלה כרוך חבל אדום - הסמל של "שומרי הצניעות". ברור שמדובר בבתולה צדקנית, משננת אמיתות, קנאית עיוורת ומלשנית גאה. ב"שִׂיחָדָשׁ" קוראים לזה "התכוונות-לטוב".
אני לא סובל כאלה, אך הבחורה המסוימת הזו מפחידה אותי במיוחד. אינני יודע מדוע.
כמה כסאות לימיני התיישב אדם שראיתי כמה פעמים ברחבי המשרד בעבר. הסרבל השחור שלו הבהיר שהוא אחד המיוחסים. הוא אדם מרשים, סמכותי, תמיד זקוף, ועיניו מקרינות חוכמה. הוא נראה כמו אדם שניחן בחשיבה משל עצמו, שאיתו יכולתי לדבר באמת, אם רק לא היו המיקרופונים הארורים האלה בכל מקום. כדי לא לחשוף את שמו, אכנה אותו א'. אני תוהה מה תפקידו במשרד.
רעש הצפירה הנורא הקפיץ אותי, והלב שלי התחיל לדפוק במהירות.
התחיל "רגע-השנאה".
המסך הענק נדלק, והציג תמונה אל-מחמיאה של עמנואל גולדשטיין ומעליו דגל אירו-אסיה, דגל האויב. הקהל החל לצעוק "בוגד" "כופר" ועוד קללות. מה צעקתי בעצמי, אני לא זוכר. זה היה קטע מתוך נאום שלו, שבו הוא קורא להעניק השכלה לכולם כולל עם-הארץ, ליישם את חופש הביטוי, חופש העיתונות, זכות ההתאגדות, חזקת החפות, הליך הוגן ועוד. לא הכרתי מחצית מהמונחים שהזכיר, למרות שקיבלתי השכלה ראויה ומלאה. הוא גם קרה לעצירת המלחמה - דבר שנשמע מגוחך במיוחד כיוון שמאחורי ראשו נראו צועדים בקצב שורות של חיילי האויב. צרחות הקהל הלכו והתגברו, עד שהרעש היה כל כך חזק שכבר לא הצלחתי להבין מילה מהנאמר. א' הניף אגרופים באוויר, פניו סמוקים והורידים על צווארו בלטו מרוב שצעק. הרגשתי משהו פוגע בכתף ימין שלי - זו הייתה ידה של הבחורה שישבה מאחורי. היא זרקה ספר עבה שהתעופף ופגע בדיוק באפו של גולדשטיין.
גם אני צרחתי והרמתי אגרופים, כמובן. מה שמטריד אותי ברגעי-השנאה זה לא שאני צריך לשחק תפקיד - את זה אני עושה כל הזמן - אלא בדיוק ההפך, שאני נסחף עם הקהל ומרגיש את השנאה בוערת בתוכי. ביחד עם כולם אני מרגיש את התיעוב לגולדשטיין והנבלות מעבר לים, ביחד עם כולם אני כמהה להגנה של האח הגדול. אני חייב לצרוח, להכות, לרצוח, לנקום, לשבור, לעשות משהו!
אבל מצאתי דרך לרמות. גיליתי שאני יכול להפנות את השנאה למקומות אחרים - לאח הגדול, למשטרת המחשבות, למפלגה. מצאתי עצמי מפנה את השנאה לבחורה המעצבנת שצעקה מאחורי! דמיינתי שאני מצליף בה, חותך אותה עם סכין, מכה אותה עם אלת גומי כשהיא ערומה וקשורה לקיר!
ערומה. כך דמיינתי אותה באותם רגעים של להט. עכשיו אני מבין מדוע אני שונא ומפחד ממנה באופן מיוחד - אני חושק בה, נמשך אליה, רוצה אותה! אבל לעולם לא אשיג אותה כיוון שסביב מותניה המושלמים כרוך החבל האדום והמגעיל של שומרי הצניעות. הסרבל שכיסה אותה מכף רגל ועד ראש, לא יירד ממנה לעולם.
גולדשטיין סיים, ועל המסך הופיע אויב שכיוון רובה ישירות אלינו והתחיל לירות, מה שהקפיץ מהכסא את זה שישב לידי. אז האח הגדול נכנס לתמונה, ושלח את החלאה מחוץ למסך. גולדשטיין נראה מאחורה, הופך לכבש, בורח ונעלם. רעש שלא שמתי לב שהיה שם עד אותו רגע, נעשה שקט. כולם נשמו לרווחה כאיש אחד. האח הגדול דיבר על חוסן האומה ועל אחדות, קולו בטוח ומרגיע. מישהי לפני שלחה נשיקות לכיוון המסך, ואחר שם ידיו על פניו ואז שלח אותם מעלה. מישהו התחיל לדפוק ברגליו ולצעוק בקצב "עִם! הָאָח! עִם! הָאָח!" וכולם הצטרפו אליו לשיר יחד, דופקים עם הרגליים ברצפה בקצב. אני תוהה אם החלק הזה, השיר הספונטני, נהוג גם בשאר הקומות, כי השיר הזה מפחיד אותי. הוא מהפנט ויוצר תחושת ביטחון, תחושה מזויפת בדיוק כמו השנאה שקדמה לה. מוחק את המחשבה וממלא את הראש בסגידה.
עִם! הָאָח! עִם! הָאָח!
עִם הָאָח שלנו מאוחדים! עִם הָאָח שלנו חזקים!
כל עוד יש לנו את האור - לעולם, לעולם, לא נדע מחסור
וכך זה חזר על עצמו. בחזרה השלישית על השיר משהו מהשנאה מהגועל שעלה בי מהשיר, מהמפלגה, מעדר הכבשים שישבו סביבי, משהו מכל זה חמק ונראה על הבעת פני. הבטתי ימינה וראיתי את א' מביט בי ישירות. עיננו נפגשו. גם הוא לא הצטרף לשיר, וראיתי בעיניו - הוא מבין אותי! אחרי שתי פעימות לב הוא הסיט מבטו והבעת פניו חזרה להיות אטומה, אבל אני בטוח שהרגע הזה היה אמיתי. הוא ידע איך אני מרגיש, והוא כמוני.
אני משתוקק פשוט לגשת ולדבר איתו, בגלוי, בלי חשש, אבל המסכים הארורים האלה נמצאים בכל מקום.
א', אתה תהיה האדם שעבורו אני כותב את היומן.
איך ייתכן שכולם מלבדי שמחים שמישהו תמיד שם כדי להשגיח אחר כל תנועה ולהקליט כל מילה? זה עצר את הפשיעה? כן, אבל בעיקר הם אומרים שזה מנע "מעידות" של אנשים טובים. הם חושבים שאם רק יהיה להם רגע אחד לבד לחשוב באופן עצמאי, הם עלולים לחטוא. כמה טיפשים הם יכולים להיות כמה עמוק חדרה המפלגה לראשם?
שיישרף האח הגדול!
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול
שיישרף האח הגדול שיישרף האח הגדול שיישרף שיישרף שיישרף שיישרף האח הגדול שיישרף האח הגדול האח הגדול שיישרף האח הגדול שיישרף האח הגדול שיישרף הגדול יישרף יישרף יישרף יישרף
הילדים די נוראים בימינו. ארגונים כמו 'הפטריוט הצעיר' הופכים אותם לפראי אדם קטנים. הם מעריצים בלהט את המפלגה וכל מה שקשור אליה – שירי הלל, שירי שנאה, תהלוכות, דגלים, גדודי נוער, שינון אמיתות, סגידה לאח הגדול – הכל מפואר בעיניהם. והם אכזריים כלפי כל מי שלא נאמן כמוהם - זרים, בוגדים, מסתננים, וכמובן עברייני-הרהור. את האחרונים הם שונאים יותר מכולם.
מה שאינני מבין, הוא מדוע הם גם נבזיים כלפי כל מי שחושב או נראה אחרת בדברים שוליים? ילד עם תספורת שונה או צמיד מיוחד צפוי לחטוף מכות מחבריו בבית הספר. גברת, חברת מפלגה, שתלך עם צעיף צבעוני צפויה לקבל מבטים וגערות מילדים אקראיים.
אך הגרוע מכל הם ההלשנות. לא עובר שבוע בלי ידיעה על גיבור צעיר או צעירה שדיווחו למשטרת המחשבות על בן משפחה שאותו תפסו אומר או עושה משהו לא טהור. אפילו על ההורים שלהם! זהו טירוף מוחלט! כיצד ייתכן שהורים מפחדים להיות כנים עם הילדים שלהם עצמם? המפלגה הצליחה לשים את עצמה מעל הקשרים העמוקים ביותר בין בני אדם, וזה דבר נורא מאוד.
אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שמחכה לי.
המעצרים תמיד קורים בלילה. אדם הולך לישון, ובבוקר הוא כבר לא שם, התאדה. כל אזכור לקיומו מוסר, כל תיעוד לכך שעשה משהו מושמד ומוכחש. עמיתים וחברים מגלים שמישהו חסר ומבינים לבד. בני המשפחה לפעמים אבלים, ולפעמים מכחישים שזה קרה ומסתירים, מהבושה.
עלי - לא נותר מי שיתאבל.
זה לא שעבירת-הרהור גוררת עונש מוות.
עבירת-הרהור היא מוות.
חלמתי על אמי, והיא החזיקה משהו היא חיבקה את אחותי הקטנה והביטה בי מלמטה בעיניים גדולות, מהתחתית של באר עמוקה. הייתה באוויר התחושה שעליהם למות כדי שאני אחיה. לא אשמה, רק הבנה שזה מה שחייב לקרות. הבאר העמיקה למטה עוד ועוד, עד שכבר לא ראיתי אותן. רגע לאחר מכן, הן היו בבטן ספינת תענוגות ישנה ומתפוררת, ומים עכורים חדרו מהקירות והתקרה. מפלס המים עלה עד שאחותי נעלמה כליל, ואמי נאבקה לנשום, רק פניה בולטים מעל המים. למרות שהם היו לידי, אני הייתי באוויר הצח על אדמה ודשא.
היו לי אמא, אבא ואחות קטנה. אני לא זוכר מתי או איך הם נעלמו, ואני לא יודע למה יש לי את ההרגשה שהם נתנו את חייהם כדי להציל אותי. את פניהם אני לא מצליח לזכור, נותרו לי רק שברי תמונות. אור שמש על השיער הארוך, הבהיר של אמי. המבט שלה, מלא עוצמה וביטחון, מגוננת עלי מול סכנה שאינני זוכר מה הייתה.
אני זוכר שולחן עץ רועד בזמן שאבי, לבוש חליפה כהה, דופק עם היד ומתווכח עם חבר על משהו פוליטי. ואז אחרי הצעקות, לפני שיצא מהדלת, אבי לוקח את ידו של החבר ומחבק אותו לשלום.
והיום? אני מסתכל על שכניי וחבריי לעבודה, על המשפחות שלהם, וחש ריקנות. בימינו אין עוד קירבה בין חברים כמו בין אבי לחברו. אפילו משפחות נרקבות תחת שלטון המפלגה. כמו עם הבת של ###, שלא רצתה לעשות ילדים - אבא שלה סירב לדבר איתה, אמא שלה צרחה עליה, ואחיה התייחסו אליה כמו זרה בבית. הנאמנות למפלגה, הצדקנות, הבושה והפחד ממה יגידו, חשובים להם יותר מהקשר העמוק ביותר בין
חלמתי על הבחורה מרגע-השנאה.
היינו על גבעות בשקיעה, בזמן שקרני השמש צבעו את הכל בזהב. שביל התפתל בין הגבעות ועצי צפצפה נעו ברוח הנעימה. לפתע הרוח קפאה. אותה בחורה הלכה לכיווני לאט, ואחזה בסכין גדול. אור השקיעה השתקף בלהב הסכין. ניסיתי לברוח אבל רגליי לא נעו. רק כשהתקרבה אלי זיהיתי את פניה המנומשות. היא חייכה, הניפה את הסכין ובתנועת יד אחת חתכה את החבל האדום מעל מותניה. הסרבל נקרע ונפל כאילו שהיה רק לכלוך על גופה. היא הייתה מושלמת, קימורי גופה כאילו סותתו על ידי אומן, עורה לבן ומנומש, שיערה השחור נח על כתפיה. יותר מגופה העירום, התפעלתי מהתנועה שבה חתכה את החבל - בחן והפקרות, כאילו ביטלה בהינף יד תרבות שלמה של בושה ואיסורים. שפתיה כמעט נגעו בשפתי, ואז התעוררתי.
דמי נסער באופן נעים מזיכרון החלום הזה. אני מודה לעצמי שלקחתי את הסיכון ומצאתי מקום לכתוב זאת, כדי שאוכל לקרוא שוב ולהיזכר מדי פעם, בהמשך חיי.
כי זה כל מה שזה - חלום, שלעולם לא יתגשם.
מאז עליית המפלגה לא היה שלום
זכרון מילדותי המוקדמת עלה - אבי הרים אותי ורץ, מודאג ומתנשף. אמי מיהרה מאחורי, בידיה תיק גדול- או אולי אחותי הקטנה? ירדנו מתחת לאדמה לחדר אפור ומלוכלך עם ריח של עובש. המקום היה גדול אבל עמוס באנשים, חלקם ישבו על הרצפה ועל מחצלות, וחלקם עמדו ונשענו על הקיר. האווירה הייתה מתוחה, ואנשים התלחששו. הוריי פרשו שמיכה והתיישבו עליה, ואני ישבתי ביניהם. לידנו ישבו גבר ואישה מבוגרים, פניהם בקרקע ועיניהם לחות. הם אחזו ידיים, הגבר נראה כועס, והאישה עצובה. הפרטים דהו, אך זכרון הפאניקה הזכיר לי שבעבר טילים לא היו דבר שבשגרה.
אוקיאניה במלחמה עם אירו-אסיה.
אוקיאניה תמיד הייתה במלחמה עם אירו-אסיה.
אלא שאני יודע שרק לפני ארבע שנים אוקיאניה הייתה בשלום עם אירו-אסיה ובמלחמה עם מזרח-אסיה. אין לי שום דרך להוכיח זאת, כמובן. "זה השולט בעבר שולט בעתיד. זה השולט בהווה, שולט בעבר" הוא אחד מעקרונות המפלגה. מה שנכתב בספרי המפלגה נחשב להוכחה, ונקרא בשיחדש "הוכחה-מהכתוב". הכוח לשנות את ההיסטוריה מפחיד אותי יותר מהכוח לשגר טילים!
כמובן, יש דרך להימנע מהתחושה המציקה שעולה בי כשאני חושב על הפער בין העבר האמיתי לבין הכתוב בספרי המפלגה. כל שנדרש ממני הוא לתרגל שני מונחים בשיחדש: "קבלת החוכמה", ו"תרתי-דעת"."קבלת החוכמה" קל להבנה: דברי המפלגה תמיד אמת, עלינו רק להבין למה. אסור בשום אופן להטיל ספק בנכונותם.
"תרתי-דעת" לעומת זאת מפותל וחמקמק: להחזיק דעות סותרות ולקבל את שתיהן. לספר סיפורי מעשיות מפורטים, לדעת שהם המצאות ולקבל אותם כאמת לאמיתה. להשתמש בהיגיון נגד ההיגיון, להשתמש במוסר כנגד המוסר. לדוגמה, המפלגה טוענת שהיא מגן הדמוקרטיה ולכן טוב שיש לה כוח מוחלט.
אבל הדבר הכי חשוב בתרתי-דעת הוא לשכוח שהשתמשת בתרתי-דעת.
לעזאזל עם זה!
לעזאזל עם תרתי-דעת, לעזאזל עם קבלת-החוכמה, לעזאזל עם דברי המפלגה! בתוך ראשי, בסתר, אני אמשיך לחפש את האמת האובייקטיבית ולחשוף את הזיופים. לא קשה למצוא סתירות ודברי הבל בכתבי המפלגה, יש כל כך הרבה מהם שזה אפילו לא אתגר. האתגר העיקרי שלי הוא למצוא הוכחה מוצקה לשקר, בזמן שכל תיעוד אחר מושמד או משכותב.
היום בעבודה לקחתי את התחזית של משרד השפע לגבי מכסת השוקולד ושיניתי את המספרים: משלושים גרם לעשרים. האם ה-20 נכון יותר מה-30? לא ממש. אולי ניתנו רק עשרה גרם, ואיש לא טרח לבדוק. כולם מתמקדים רק בהבדלים שבין צבר מילים אחד לאחר. העולם המוחשי והעובדות הפסיקו להיות רלוונטיים.
בעצם, מה שאני עושה הוא לא באמת זיוף - אני פשוט מחליף שטות אחת בשטות אחרת.
העבודה המפלצתית של משרד האמת לא עוצרת רק בתיקונים פשוטים כאלה. יש לי חבר מהמשרד בחור חולמני וחייכן, שעובד במחלקה לתיקון שירים. יש מעלית מיוחדת וגדולה שמגיעה לקומה של עריכת וידאו. כל דעה שצולמה, נכתבה או נאמרה, כל משפט עם ריח של עובדה או אידיאולוגיה, עבר תיקון. המקור מושמד, התיעוד מסולף, ההיסטוריה משוכתבת.
כל אדם שמעז לומר "בדקתי וזה לא נכון" או מתעקש שהוא זוכר אחרת, כמוני – מתאדה ונעלם, כמו ניירות בפיר-האמת.
אין באמת עבר. כל מה שנותר הוא הווה אינסופי שבו המפלגה תמיד צודקת והאח הגדול תמיד דובר אמת.
אני מודאג שחברי ס' יתאדה. הלוואי שיכולתי לקרוא לו 'חבר' במובן של אדם שאני יכול לשתף עמו את סודותי או לסמוך עליו שיהיה לצדי בכל מצב. למעשה ההיפך הוא הנכון, הוא נאמן ואכזר, ואם ישמע אותי אומר משהו בלתי תקין פוליטית, אין לי ספק שלא יהסס לדווח עלי למשטרת-המחשבות. ועם זאת, נעים לי להיות בחברתו, לשוחח עמו על עניינים מקצועיים, על שיחדש, ולהחליף רעיונות על העתיד.
אך למרות שהוא נאמן בכל תא בגופו, הוא שם את עצמו בסכנה כיוון שיש לו נטייה לומר בקול רם גם את הדברים שנהוג לומר, גם אם הם נכונים וידועים. לדוגמה, הוא עשוי לדבר באופן ישיר על משטרת-המחשבות, או על התכנית של המפלגה לקדם נאמנות בגני ילדים, וכך הלאה.
אם הוא אכן יתאדה, אסור יהיה לי להיות עצוב, להתאבל עליו או אפילו להודות שהוא היה קיים אי פעם.
עם קצת מזל, זה לא יקרה לפני שאתאדה בעצמי.
בימים האחרונים אני לא מצליח להוציא את קתרין ממחשבותי. גבוהה וזקופה, עם תנועות אלגנטיות, פניה יפייפיות ועיניה ירוקות גדולות וריקות. אף מחשבה מקורית לא הייתה לה, היא בלעה כל שטות שהמפלגה אמרה מבלי לעצור לרגע לחשוב מה הגיוני ומה טיפשי. בלבי כיניתי אותה "רמקול", כי לדבר איתה היה כמו לדבר עם הרמקול של המסך.
לא שמעתי מאשתי מפרודתי כבר כמה שנים. אולי היא התאדתה מהעולם ולא שמעתי על זה? כנראה שלא, הקנאית הנאמנה הזו לבשה את המפלגה כמו בגדים על הגוף. בעצם יותר מבגדים, כי גם בעירום הרגשתי את המפלגה חוצצת ביננו כמו בד עבה ומסריח. למה המפלגה מנסה לעקור כל ניצוץ של תשוקה, כל אפשרות לקרבה אינטימית בין בעל ואישה? זה מרגיש כאילו שההנאה הטבעית ביותר שיש היא אויב המדינה.
השנתיים שלי איתה הרגישו כמו חמש, אם כי היו גם מעט רגעים יפים בהתחלה. מה השתנה בעצם? אני זוכר פעם שקפצנו לרחוץ באגם, אז באוגוסט הראשון שלנו. זה היה יום חם, האגם היה שקט והמים היו קרים ומרעננים. ברבורים רועשים עברו קרוב אלינו, בחנו אותנו בחשדנות וגרמו לנו לצחוק בקול. באותו יום חשבתי שאני בר מזל שהשגתי אישה יפה כמוה. היה גם ערב משחקים נחמד, עם הזוג הג'ינג'י, מה היה שמם? הם נראו נהדר ביחד, אי אפשר היה להפריד ביניהם. עד שועדת הנישואין לא אישרה להם להישאר זוג.
מה השתנה… במבט לאחור זה ברור, התחלנו להכיר באמת רק אחרי שעברנו לגור יחד. אפילו חיי המין הרחיקו ביננו. היא כינתה את מעשה האהבה "חובתנו למפלגה" וגם את הביטוי הזה אמרה בלחישה. "חייבים להביא ילדים ולחנך אותם להיות טובים ונאמנים". איזה מזל, איזה מזל שהיא לא נכנסה להריון! מה הייתי עושה אם היה לנו ילד? היינו נתקעים יחד, שונאים זה את זה, והילד היה צריך לגדול בבית עם הורים מנוכרים.
מודה שגם עבורי המעשה הפך למטלה. המגע גרם לה להתכווץ, כאילו הייתי אדם זר. היא שכבה בלי להוציא צליל, כמעט בלי לזוז, משכה אותי אליה ודחפה אותי ממנה בו זמנית. הרגשתי כאילו שאני כופה עצמי עליה, למרות שדווקא היא זו שכפתה עלינו "לקיים את חובתנו למפלגה פעם בשבוע". בשלב מסוים העדפתי לשחרר את עצמי במקלחת. היא הייתה בהלם כשגילתה זאת יום אחד, אמרה שזה אסור ואז ציטטה הנחיה מפלגתית כלשהי שלא באמת הייתה קשורה למה שעשיתי.
אולי זו לא אשמתה, היא צעירה ממני ומכירה רק את העולם של המפלגה. היא לא הייתה מסוגלת אפילו לדבר על זה איתי, תמיד החליפה נושא בפנים זועפות. אני אמנם הייתי קטן אבל הספקתי לחוות משהו מהתקופה של לפני הבושה הלא טבעית הזו. אין לי דרך לדעת, אבל אני חושב שאפילו לא היו אז ועדת נישואין או ועדת ילודה. זוג מוצלח ואוהב היה משהו משמח, לא היה צורך לברר אם השידוך תקין או לא תקין פוליטית.
מעניין . . . משום מה עלתה לי בראש תמונה של שתי חברות של אמא שלי. למה דווקא הן? הן באו לבקר כמה פעמים בילדותי. אני זוכר פעם שהן ישבו מחובקות על הספה, אני זוכר שחשבתי שהן יושבות מאוד קרוב. רק עכשיו אני מבין שהן היו זוג. בימינו, זוג כזה אפילו לא יתואר. למה בעצם שהמפלגה תתנגד לזה? אולי כי זוג כזה לא יכול להביא ילדים? לא, המפלגה דווקא תומכת בהזרעה מלאכותית, "סיוע-פוריות" קראו לזה בשיחדש. מודה שאינני מבין.
אולי הם פשוט שונאים לראות אנשים נהנים. כמו שומרי-הצניעות, אשר דואגים לנקות את הרחובות מכל פיסת עור חשוף, מכל מה שעלול לרמוז על כך שמין הוא דבר מהנה.
יש לי פנטזיה על לפגוש אישה של פעם, שאוהבת מין בלי להתבייש, את המגע המשותף, את העונג החייתי עצמו, את תחושת החיבור האנושי. אני חולם על סקס מלא תשוקה, לא למען "דור חדש למפלגה" אלא למען עצמו. אפילו לדמיין דבר כזה בלי להתבייש, זו כבר פעולת מרד בתוך הראש שלי, עבירת-הרהור מתוקה. אני רק מקווה שהמסכים לא יתחילו יום אחד לקרוא מחשבות, כי רק שם, בדמיון, נשאר לי עוד חופש.
יש זיכרונות שמסרבים לעזוב. לא חשבתי לכתוב על זה אבל אני חייב, כי אם זה יהיה על הדף, אולי זה יפסיק להציק לי בראש.
אני לא זוכר את פניה, רק המון איפור ושפתון שנמרח מעט בזווית הפה. זה היה ברחוב צדדי בחלק העצוב של העיר, רחוק ממסכים או עמודי השגחה. נשים עמדו שם מימין ומשמאל, הביטו בי הולך. אחת מהן ניגשה אלי, שאלה אותי "רוצה" ואני לא בטוח מה עניתי, אבל נתתי לה כסף. עברנו דרך שער ברזל לחצר אחורית מלאת זבל, ונכנסו לדירה קטנה וחשוכה. אני זוכר את הריח שהיה שם, שילוב של בושם זול ודוחה, טיגון, עובש, וזיעה. לפעמים ריח דומה עולה באפי כשאני מטייל בשכונות עם-הארץ, ואז תמונת החדר הקטן מיד עולה בעיני רוחי. היא הדליקה את המנורה, ולהפתעתי הרצפה והכיור הקטן היו נקיים והמקום היה מסודר. זה היה בולט בניגוד לקירות והתקרה שכמו היו עשויים מלכלוך. לצד הכיור נחו לייבוש שתי כוסות, שנראה שנשטפו לא מזמן. למה שתי כוסות? אני זוכר שתהיתי אם חברה בדיוק התארחה אצלה לקשקש על החיים, או אולי יש לה בן או בת שגרים איתה.
היא נשכבה על המיטה מיד, בלי מילה מיותרת, בלי הכנה, חייכה והרימה את החצאית. החצאית הייתה ירוקה עם פסים כחולים, והיא לא לבשה דבר מתחתיה. עמדתי שם באור העמום עם תחושה ש… שקשה להסביר, רציתי להסתלק ובו זמנית רציתי להישאר. היה משהו מושך בפשטות הזו, בישירות, אבל גם משהו דוחה.
בנוסף פחדתי שבדרכי החוצה ניידת תעצור אותי ואצטרך להמציא סיפור אמין למעשיי באזור כזה. אבל במבט לאחור, יש לי הרגשה שלמפלגה לא אכפת מדברים כאלה, כל עוד מדובר בעם-הארץ. במבט לאחור, יש לי הרגשה שלמפלגה לא אכפת מדברים כאלה, כל עוד מדובר בעם-הארץ.
אחרי שהורידה גם את חולצתה היא התקרבה אלי, ופשטה מעלי את הבגדים. התנועות שלה היו מהירות אבל גם עדינות מאוד. מתוך שידה היא שלפה צנצנת זכוכית קטנה, ומרחה חומר קריר ושמנוני על איבר המין שלי. באותו רגע ראיתי את פניה בפעם הראשונה. היא לא הייתה צעירה. בכלל לא. היו קווים לבנים בשיערה וקמטים בצדי פניה ועל מצחה, אבל הדבר הנורא באמת היה הפה שלה. כשחייכה, לא היו לה שיניים, רק חלל שחור וריק.
ובכל זאת, עשיתי את זה.
היא זזה וגנחה באופן תיאטרלי, כמו שאני בטוח שעשתה אלף פעמים. בסוף המעשה אמרה לי "תחזור שוב". לא שאלתי אפילו לשמה. כשיצאתי מהדלת הבטתי לאחור וראיתי שהיא מסדרת את המיטה בקפדנות. לרגע עלתה במוחי פנטזיה, אני והיא מתקרבים, נוגעים… ואז עלי לשלם. לא, זה לא היה אמיתי, רק עסקה.
אם יש תקווה - היא בידיו של עם-הארץ.
הם לא סתם הרוב, הם שמונים אחוזים מהאוכלוסייה של אוקיאניה. אם רק ירצו, אם רק יבינו, בכוחם להפיל את המפלגה הזו מחר בבוקר. כרגע הם לא מבינים זאת.
אנו, מתוך המפלגה, רואים את התמונה, נושאים את עול המועקה אך כלואים בתוך עצמנו. מרד מבפנים הוא בגדר חלום רחוק. אויבי המפלגה, אלה שמעזים לחשוב אחרת, אינם יכולים להתארגן. איננו יכולים אפילו לזהות או למצוא זה את זה. אנחנו חסרי קול, כמו דגים אילמים באוקיינוס. יש שמועות על "אחווה" סודית של מתנגדים. אני רוצה להאמין שהיא קיימת, לקוות שהיא תצליח. אבל גם אם היא קיימת, אני יודע שהם רחוקים מלהגיע למסה קריטית ולחולל שינוי בימי חיינו. מבחינתנו מרד הוא מבט בעיניים, מחשבה אסורה, כתיבת יומן בסתר – ולא יותר. זה שובר את הלב.
עם-הארץ
אילו רק ידעו את כוחם. אילו רק יבינו את העוצמה הטמונה בהם. הם לא צריכים להסתיר דבר, לא ללחוש, לא לפחד. הם רק יקומו כגוף אחד, כמו סוס המנער זבובים מעל גבו, וירסקו את המפלגה על כל עוולותיה. הדיכוי, הבושה, האבסורד – הכל ייעלם ברגע אחד. יום אחד הם יבינו זאת. זה בלתי נמנע.
בלי מודעות הם לא ימרדו, ובלי מרד לא תבוא מודעות.
המפלגה טוענת ששחררה את עם-הארץ כולנו מחיי הבל, מחוסר צדק, רעב, עבדות, זנות, שחררה את כולנו מחיים שטחיים וחסרי משמעות. ועם זאת, בעזרת תרתי-דעת, הם רואים את עם-הארץ כאנשים נחותים שצריך לשלוט בהם בעזרת חוקים ברורים ונוקשים שנשגבים מהם.
אנחנו חברי-המפלגה, המשרתים את המפלגה בכל מאודנו ונפשנו, רואים אותם ככלי, כמסגרת תמיכה. הם עובדים, מתרבים, משרתים בצבא, משלמים מיסים, ואין תכלית לחייהם מעבר לכך. הם מאפשרים לנו להתקיים, לשרת את המפלגה, מאפשרים לנו להיות התכלית האמיתית של חייהם. הם פורחים לרגע קצר בצעירותם, מתחתנים בסביבות גיל שלושים, מזדקנים בחמישים, ובשישים כבר חושבים על הקבר. מעגל חיים פשוט, צפוי, נטול הפתעות.
ומה ממלא את חייהם? עבודה, ילדים, בירוקרטיה אינסופית, סרטים, כדורגל, רכילות, ריבים עם השכנים, ומעל הכל – הלוטו. נראה שזה מספיק להם. התלונות שלהם תמיד סובבות סביב זוטות, על מוצר יקר או על תור ארוך. הרעות הגדולות, הדיכוי האמיתי, חומק מעיניהם. כשקורה להם משהו רע במיוחד, יש ביטוי נפוץ ונורא שפוטר אותם ואת המפלגה מכל אחריות, מכל צורך לשינוי או אפילו למחשבה - "יהיה בסדר".
מתחזים של משטרת המחשבות מהלכים ביניהם, מפיצים שמועות בהתאם לצורך, מסמנים אקטיביסטים מסוכנים – כלומר, כאלה שמעזים לחשוב – ומחסלים אותם בדממה או כולאים אותם כבוגדים. אין שום ניסיון להחדיר בעם-הארץ קנאות מפלגתית. אפילו ההיפך: השאיפה היא שלא יהיו להם שום מחשבות או דעות פוליטיות חזקות. דרושה מהם רק פטריוטיות עיוורת. אפילו טוהר מיני, דבר כה מרכזי ומענה בחיים תחת המפלגה, לא נכפה עליהם. "הם חופשיים כבהמות", כך כתוב בכתבי המפלגה. המחשבה הזו - מזעזעת ומנחמת כאחד. הם חופשיים, בתוך הכלוב שלהם, משלמים את המחיר הפיסי. ואנחנו, האסירים המודעים למצבנו, משלמים את המחיר התודעתי.
המשטרה מתערבת רק בפשעים החמורים ביותר, וגם אז רק אם מישהו טורח להגיש תלונה. ועל הפשע המאורגן? על זה איש לא מתלונן. לפני כשנתיים כשהסתובבתי ברחוב חנויות הנעליים, ראיתי במו עיני שני בחורים-גורילות חוסמים את הכניסה לאחת החנויות, ואדם בחליפה לבנה משוחח עם המוכר בפנים – קל לנחש על מה. כן, לונדון מלאה בפשע - אבל רק בקרב עם-הארץ, ולכן הוא לא נספר. פשע בתוך המפלגה כמובן לא קיים. כשחבר-מפלגה מבצע פשע אחד מהם נעלם בשקט - או האיש או הפשע - ואין מדברים על כך.
מתוך ספר חינוך לילדי המפלגה:
ילדים יקרים, האם אתם יודעים שלונדון לא תמיד הייתה עיר שמחה ויפה כמו היום? לפני המפלגה המפוארת, בימים החשוכים, לונדון הייתה מקום עצוב מאוד. ברחובות הסתובבו ילדים רעבים, יחפים ובודדים, כי לא היה מי שידאג להם כמו שהאח הגדול דואג לכם היום. במקום ללכת לבית הספר, הם היו צריכים לעבוד כל היום במפעלים מפחידים ומסוכנים שנקראו 'סדנאות יזע'.
ומי שלט בהם? העשירים הרשעים! העשירים היו אנשים מכוערים, שלבשו בגדים מוזרים וגרו בארמונות ענקיים, בזמן שכל השאר גרו בדירות צפופות ומגעילות. הם היו כל כך רעים, שהם אפילו שינו את הפנים שלהם בניתוחים פלסטיים כדי להיראות מפחידים יותר! לנשים היו שפתיים נפוחות כמו שני בלונים אדומים, ולגברים היה סנטר ענק ומרובע כמו קופסה.
הכל היה שלהם. כל הצעצועים, כל האוכל, כל הכסף וכל הבתים. אם מישהו לא עשה את מה שהם אמרו, הם זרקו אותו לרחוב למות ברעב.
אבל אז הגיע האח הגדול! הוא גירש את העשירים המכוערים, ועכשיו כולנו חיים באושר. נכון שכיף לחיות בימינו?
המסכים ממשיכים לשטוף אותנו בזרם בלתי פוסק של סטטיסטיקות. "יותר אוכל" הם מכריזים, "יותר בגדים, יותר בתים, חיים טובים יותר מאשר לפני עשר שנים". הם קובעים בגאווה שאנחנו חיים יותר שנים, שאנחנו חזקים יותר, בריאים יותר. אבל האם זה נכון? שום דבר מזה לא עובר בדיקה. אנחנו לא דורשים הוכחה, כי התרגלנו. התרגלנו לכך שכל מילה שיוצאת מפיה של המפלגה היא אמת מוחלטת, לא משנה כמה היא סותרת את המציאות שבה אנו חיים.
המפלגה טוענת, למשל, כי קללת החצבת מוגרה כמעט לחלוטין; לפני המפלגה, הם מזכירים, המגפה פקדה כמעט כל בית וכל ילד שני סבל מסיבוכים. השנה, לעומת זאת, רק 13% מהילדים לקו במחלה. המפלגה טוענת שניצחה את המוות בעריסה: שיעור תמותת התינוקות, שעמד לפני המפלגה על שיעור מחריד של 90 לכל אלף לידות, צנח ל-25 בלבד – הוכחה לדאגתה של המפלגה לדור העתיד. וכך זה ממשיך. כל משפט הוא משוואה עם שני נעלמים שאת שניהם אין שום דרך לגלות.
אני מודה שזה מעלה בי מחשבה מייאשת. ייתכן מאוד שכל מילה ומילה בספרי ההיסטוריה, אפילו הדברים שאנו מקבלים ללא שאלה, הם שקר גמור. מניין לי לדעת שאי פעם היה חוק "זכות הלילה הראשון", או מעמד שנקרא "עשיר", או אופנה שנקראה "ניתוח פלסטי"? הכל נעלם בערפל.
העבר נמחק, המחיקה נמחקה, וכך השקר הופך לאמת.
פעם אחת בחיי החזקתי בראשי הוכחה מוצקה, שלא ניתן לטעות בה, לשקרים של המפלגה. זה היה ב 10 באוקטובר 1973, כשנסעתי לפגוש חבר בבית קפה שנקרא "עץ הערמון". שם ראיתי שלושה פוליטיקאים דגולים - ג'ונס, אהרונסון ורתרפורד. מודה שהתרגשתי לראות אותם, בילדותי הם היו הדמויות הגדולות של המהפכה, גיבורי המפלגה. מספר שנים לאחר עליית המפלגה הם פתאום נעלמו מעל פני האדמה. כעבור כשנה פתאום הופיעו מחדש, דפקו על דלתות משרד האהבה והסגירו את עצמם. הם הודו בפשעים כמו מעילה בכספי ציבור, קשירת קשר נגד המדינה, ריגול ועוד. במשפט עצמו הם הביעו חרטה מפורטת ואת אהבתם לאח הגדול, וקיבלו חנינה.
מאז הם נחשבים בוגדים, עוכרי המדינה, עלובים. האנשים בקפה התרחקו מהם כאילו שהם נושאים מחלה מדבקת. מה שלא היה רחוק מהאמת, כי אדם המדבר עמם בפומבי מסכן עצמו בביצוע זיהום-הדעת - עבירה שניתן להעניש עליה.
למחרת, במשרד, קראתי עליהם. רתרפורד היה המרשים ביותר בעיני. בנוסף לכריזמה שלו, הוא היה קריקטוריסט מוכשר וידע ליצור תמונות עם מסר ברור ומשכנע. האומנות שלו עזרה להלהיט את ההמונים לקראת המהפכה ובמהלכה. גיליתי שלאחר החנינה הם קיבלו תפקידים במשרד השפע. לפי שמות התפקידים נשמע שהמציאו במיוחד עבורם משרות ללא שום תוכן, שנועדו רק כדי לתת להם כסא.
בבית הקפה, באותו יום, רתרפורד גדול המימדים ישב שפוף, כמו הר שקורס לתוך עצמו. הייתה לו רעמת שיער אפור, צלקות על פניו ואף שבור. מפחיד לחשוב על מה שהם עברו בתקופת המאסר שלהם. שלושתם נראו חסרי חיים, קליפות של מי שהיו פעם. על שולחנם נח לוח שחמט באמצע משחק, אך אף אחד מהם לא נגע בו. נראה שהם היו אורחי קבע כי המלצרית מילאה את הכוסות שלהם בלי שום סימן, בקבוק ג'ין ובקבוק נוסף שהדיף ניחוח ציפורן חזק.
שיר בסגנון קצת אחר נשמע מהמסך. מנגינה איטית של כלי נשיפה, וקול נשי מתוק ועמוק החל לשיר:
הילדה הטהורה בגן,
היא נתנה את כל כולה לגן.
הם אבדו, ואני עדיין כאן, במקום הכי יפה בגן.
כשהיא שמחה גם בי עולה השמחה;
כשיש דמעות על לחיה, זה כמו חטא-מחשבה,
כי למה שתהיה עצובה אם היא הפרח של המפלגה
רתרפורד קפא בזמן השיר. עיניו נעשו לחות, ודמעה יחידה ירדה על לחיו.
מספר שבועות לאחר מכן פורסם שהם נעצרו מחדש, הודו בשורה של פשעים חדשים, והפעם נידונו למוות. צפיתי בהודאות שלהם בשידור חי, ובין היתר הם הודו שהיו על אדמת אויב בתאריך מסוים - תאריך זה היה בדיוק באותו היום שבו ראיתי אותם בבית הקפה במו עיני! כך שאני יודע ללא ספק שההודאות שלהם מומצאות, הבלים חסרי בסיס. ייתכן שתמלול המשפט שלהם כבר שוכתב בינתיים, ומילים שהם לא אמרו מעולם הוכנסו לפיהם. המפלגה משנה את העבר כל כך הרבה עד שאין כל משמעות לעובדות. השאלה שלי היא - מדוע לטרוח כל כך בשקרים המורכבים האלה? מה הסיבה?
יום אחד המפלגה תכריז שהאח הגדול עצר את תנועת השמש באמצע השמיים וכולם יהיו חייבים להאמין בכך. כך עובד ההיגיון של המפלגה, דרישה לאמונה עיוורת, מוחלטת, בזמן שההיגיון הפשוט הוא זה אשר מוטל בספק, אפילו נלעג. אין דבר מגונה יותר מאשר להשתמש בשכל ישר. מפחיד אותי שהם נראים אמינים. אדם שואל עצמו, אולי הם צודקים? הרי איך נדע אם השמש לא נעצרה באמצע השמיים, מתישהו בעבר?
לא!
המפלגה אומרת לך לדחות את השכל הישר, את עדות עיניך, ולהאמין לדבריה ללא עוררין. זו הפקודה החשובה ביותר, הבסיס. ליבי צונח בקרבי כשאני חושב על הכוח העצום שמולו אני עומד. ועם זאת, אין לי ספק שהצדק עמי! הם טועים או משקרים, ואני צודק. חובתנו להגן על המובן מאליו, על הפשוט ועל האמיתי. האמת מורכבת מעובדות. העולם המוחשי קיים, וחוקיו אינם משתנים. אבנים הן קשות, מים רטובים, כדור-הארץ וכוכבי הלכת נעים סביב השמש - אם תרצה המפלגה או לא.
חופש אמיתי הוא לומר בקול רם ששתיים ועוד שתיים הם תמיד ארבע.
אם ניתן להסכים על כך, כל היתר נובע מאמת פשוטה זו.
________________
חירות היא עבדות
זה קרה
חלום התגשם!
אני מפחד אפילו לכתוב את זה על הדף שמא הכל יתפוגג וייעלם
ה… היה שונה מהחלום, שונה מכל מה שדמיינתי או שיערתי.
לא קל, לא מושלם, ונפלא דווקא בזכות חוסר-המושלמות.
היא הפתיעה אותי. זה לא רק ה… המחאה והמרד כנגד המפלגה. אני מוצא עצמי חדש, מחודש, מלא אנרגיה ורעיונות חדשים בראשי. בזכותה, מבין פתאום דברים שהטרידו אותי במשך שנים. למה הבושה? למה הצניעות? למה חברות-מפלגה מתנהגות כך? למה אשתי התנהגה כך? למה חברי-מפלגה לא שרים סתם להנאתם דבר מלבד שירי הלל ושנאה?
אחד הדברים הנוראים בחיים תחת המפלגה, הוא שהם משכנעים אותנו שרגשות טבעיים אינם ראויים. עלינו להרגיש רק את מה שנאמר לנו שמותר להרגיש, ולהתבייש בכל רגש אחר. לכל פעולה שלנו צריך שיהיה צידוק פוליטי, מטרה שניתנה לנו מלמעלה. מה המשמעות של מילה טובה לאדם גוסס? של חיבוק לאשתך כשהיא מרגישה רע? המפלגה לא מתירה מחוות של אהבה שלא קיבלו אישור.
אם אתה פועל לפי המוסר של עצמך, לפי סטנדרט שלך - סופך להימחק, להיעלם. אף אחד לא ישמע עליך ולא על מעשיך. אני מוצא זאת אירוני, לחשוב על כך שהאנשים שבאמת עשו היסטוריה, ממובילי המהפכה שהביאה את המפלגה לשלטון, עשו זאת מתוך אמונה שלמה בדרך. אמונה פרטית ועצמאית שלהם, שהם עושים את הדבר הנכון, לשים את המפלגה בשלטון.
ויש את עם-הארץ. הם נשארו במצב הזה שבו רגשותיהם הם עדיין שלהם, ברובם. הם לא נאמנים באופן מיוחד לרעיונות המפלגה, אלא בעיקר זה לזה. הנאמנות שלהם למפלגה ולמדינה נובעת פשוט מהמקום שבו נולדו. לראשונה בחיי אני לא מרחם עליהם, לא מתעב אותם, ואף לא חושב עליהם כגוף פוליטי. ברגע זה, בעודי כותב שורות אלה, אני מבין שעם-הארץ נשארו אנושיים. ליבם לא הפך לאבן פוליטית, ללוח מחיק שהמפלגה מציירת עליו. הם מחזיקים ברגשות פרימיטיביים, אמיתיים, טבעיים של עצמם. אמא אוהבת את ילדיה, לא בגלל שהם ילדי המפלגה, אלא בגלל שהם הילדים שלה. חברים עומדים זה לצד זה לא בגלל שהם תומכים באח הגדול, אלא כי הם חברים אחד של השני. אני חושב על האישה שראיתי, מכבסת ושרה לעצמה מבחירה, לא כי המפלגה אישרה את השיר. היא חופשיה בדרך שאני לעולם לא אהיה. אני מקנא בעם-הארץ.
שבוע השנאה אינטסיבי ומעיק. הנאמנות, הפוסטרים, שיר השנאה החדש, הכל מעורר בי חלחלה.
עצוב לי על ס'. היום בהפסקת הצהריים דמיינתי לרגע שאני שומע אותו, ואז נזכרתי. זה כואב..
מתסכל כל כך שאפילו שהוא לא עשה שום דבר שגוי, פעל לפי כל הכללים, עבד במרץ, תרם את חלקו, שנא את האנשים הנכונים, חשב את הדברים הנכונים, ועדיין סופו היה להתאדות. המשחק מכור והכללים חסרי משמעות.
זה קרה.
חלום שהתגשם, שוב!
דיברתי איתו בגלוי, ישירות. הוא באמת כמוני, שונא את המפלגה, ו###
לא אשלים את המשפט כדי שלא לסכן אותו, רק אכתוב שסוף-סוף אני רואה סימן לאור.
אפילו שהמשמעות היא שהחושך שלי מתקרב מהר יותר.
גם אם זהו הדף האחרון שלי ביומן, אני לא מתחרט על דבר.
סמית סמית, כמה סבל מיותר, כמה אשליות.
מצער מאוד-עוד לראותך דבק בדרך האסורה, הדרך שסופה ידוע מראש.
אם רק היית יודע כמה חשוב למפלגה שתשוב אל התלם. ועד כמה זה חשוב לי.
יום יבוא ותבין שכל מה שעליך לעשות הוא לקבל את אהבתו של האח הגדול - ואז כל הספקות, הסחות הדעת, והעינויים היו מסתיימים ברגע.
אתה מתעקש לסבך עניינים פשוטים. לנסות ולהבין את מה שצריך פשוט לקבל.
מבין מאות החולים שעזרתי לרפא, אתה המקרה הראשון שנותר מעל שנה בשלב התיקון.
הבאת על עצמך את המעצר מוקדם מכפי שתכננתי, בטרם הראיתי לך כמה איומה הדרך של אל-נאמנות. הצלחת לשבש את התוכנית, ובכך פגעת רק בעצמך.
אך אל דאגה. גם אם זה ייקח עשר שנים או חיים שלמים, אלווה אותך עד לריפוי. אראה לך את הדרך ואטהר את נשמתך. לא אעזוב אותך לעולם.